ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- האבילות על החורבן
אך האמת הלא נוחה היא שהבנה גולמית של הסיבות המנויות לעיל מקשה עלינו לחוש צער בימים הללו. הכאב התערפל במהלך השנים. אנו חיים בעולם המודרני של המאה ה־21, עולם עשיר ונהנתני. חורבן בתי המקדש והפסקת עבודת הקורבנות נתפסים כאובדן פולחן דתי שאינו רלוונטי לחיים המודרניים. הגלות ושפיכות הדמים של העבר הן זיכרון רחוק.
מנהגי האבלות שאנו נוהגים בימים הללו מבוצעים אצל רובנו כחובה דתית גרידא. גם מגילת איכה והקינות נדמות כטקסטים מליציים ודיכאוניים, שקריאתם מנסה לכפות עלינו צער שאיננו חשים באמת.
הפער בין האווירה שחז"ל ניסו לשוות לימים הללו ובין תחושותינו הנוכחיות מוליד אדישות וניכור. רבות מן השאלות שנשאלות בדורנו, למשל, מאופיינות בניסיון למצוא היתרים דחוקים לשמיעת מוזיקה ולקיום אירועי שמחה בימים אלו למרות הכול; לפני ימי הצום רבים מוטרדים מן השאלה כיצד "להעביר את הצום" באופן שלא נרגיש אותו; והאיחול הפופולרי, למרבה המבוכה, הוא "צום קל...".
חולשת חינם
לעיתים, הצורך לצקת תוכן משמעותי לימים הללו מתגלגל לניסיון להשוות בין ימי העבר לאקטואליה הפוליטית של ימינו. אני נוהג לכנות הקבלה זו בשם "חולשת חינם" או "דאגת חינם". תמצית ההקבלה היא שמדינת ישראל עומדת כיום על סף תהום, וכמו בעבר, מאוימת ביטחונית בידי כוחות אדירים ששקולים לאימפריה הבבלית והרומאית. החברה הישראלית היא מושחתת מיסודה, עושקת יתום ואלמנה כבשלהי בית ראשון, והמתחים החברתיים בתוכה מזכירים את שנאת החינם שהייתה בימי בית שני.
המסקנה מתאוריה עגמומית זו היא שבימים אלו יש לקונן על גורלנו המר ולוותר על הריבונות היהודית בארץ ישראל מפחד לחצים בין־לאומיים, להשקיע את המשאבים בכלכלה סוציאליסטית ובזכויות מהגרים זרים (ה"אלמנה, גר ויתום" של זמננו), ועל מנת למנוע "שנאת חינם" יש לטשטש את ייחודה של המסורת היהודית ולהתמקד במכנה המשותף הנמוך של מדינת כל אזרחיה - צורכי החיים הבסיסיים, קיום כלכלי, חופש ובידור להמונים. וכמובן, איך לא - חייבים להשיב את החטופים עכשיו בכל מחיר. בהפוך על הפוך, ימים שתוקנו לצורך תשובה ותקווה הופכים לימי נהי ובכי של חולשה.
אף שנביאי החורבן המודרניים נוהגים לראות עצמם מוכיחים בשער כמו ירמיהו הנביא ורבן יוחנן בן זכאי בשעתם, המציאות בימינו שונה לחלוטין. מדינת ישראל מתמודדת אומנם עם אויבים רבים, אולם אף אחד מהם אינו שקול כנגד אימפריות העבר שהחריבו את ישראל. הפערים הצבאיים, הטכנולוגיים והאנושיים בינינו ובין אויבינו הם אדירים ורק הולכים וגדלים. בנוסף, העם היהודי נמצא כעת במצב הכלכלי הטוב ביותר בתולדותיו. רמת החיים במדינת ישראל היא בין הגבוהות בעולם, וכולנו נהנים מכך. החסד והעזרה ההדדית הם ערכים עליונים בחברה הישראלית, וניכרים בימי שגרה ועוד יותר בימי חירום. גם ההפחדות בדבר "שנאת חינם" ו"מלחמת אחים" הן הבל: מלחמות פנימיות מהוות איום ממשי על חברה בעת שמצויים בתוכה כוחות שקולים שמסוכסכים ביניהם. המצב כיום הוא שרוב מוחלט של הציבור היהודי במדינת ישראל הוא בעל מכנה משותף חזק של מסורתיות ולאומיות. ישנו ציבור קטן, מזדקן וכוחני, שמנסה להציג מיצג שווא של מדינה מפולגת העומדת על סף תהום, כדי להעניק משקל יתר לדעותיו.
הסיבה האמיתית שבגללה אנו שרויים בצער במאה ה־21 על חורבן בתי המקדש נוקבת ורלוונטית מאין כמוה, והיא - אובדן המשמעות הרוחנית. העולם שלפני חורבן בתי המקדש והעולם שלאחריו אינו אותו עולם. היום שבו חרב בית המקדש הוא היום שבו איבדה האנושות את המשמעות לחייה. זהו היום שבו כבתה השמש, והיא עדיין מתקשה להאיר בשנית.
בתי המקדש, בעת שעמדו על תילם בירושלים, לא היו רק בתי כנסת מפוארים, אלא ייצגו עידן שבו חיי היומיום גילמו תחושות אדירות של משמעות, שייכות ורוחניות. חייו של אדם ממוצע באותם ימים היו שונים לחלוטין מימינו אנו. מהרגע שבו ליטפו קרני השמש את פניו בבוקר ועד העת שבה הלך לישון, הוא היה עטוף בתחושות קיומיות של חיבור לאידיאל נצחי.
הממד ההכרתי לא היה אומנם מפותח כבדורנו, אולם הממד הרגשי היה סוער וגועש: בזמן העבודה בשדה ובבתי המלאכה, במסגרת המשפחתית וברגעי חג ומועד, חש האדם שיש טעם לחייו. הקיום היומיומי לא נתפס כמסע הישרדות פיזי שנמלטים ממנו לתאוות יצריות מזדמנות, אלא כחוויה של משמעות וערך. ודאות, תחושות טוטאליות ואושר היו מנת חלקם של הדורות הללו (המראה השחורה של אותן חוויות הייתה פולחני האלילות הפגאניים, שלקחו את העוצמות הללו לאקסטזות פראיות של יצרים וגסות).
תחושת המשמעות הגיעה למיצוי מקסימלי בבית המקדש. שלוש פעמים בשנה הייתה עולה המשפחה לרגל לירושלים, שם נפגשה בעוצמת חיים שכונתה "קדושה" (להקדיש בעברית משמעו לייחד; בית המקדש משמעו מקום שבו מתייחדים ומתמזגים באופן מוחלט עם משמעות החיים). בית המקדש היה מקום קסום ופלאי שבו נפגשו מרכיבי החיים כולם - דומם, חי, צומח ואדם, בהרמוניה מדויקת. האדם חווה התעלות רוחנית שהיו שותפים לה חושיו כולם: היה רואה בעיניו אסתטיקה יפהפייה של זהב, כסף ונחושת, מריח את עשן הקטורת, ממשש את בעלי החיים, שומע את שירת הלוויים ומקריב קורבנות. לכל מצב נפשי שבו היה שרוי - תחושת אשמה על חטאיו, שמחה, שלמות, התעלות - היה קורבן ייעודי משלו. כך בכל רגע, בימי שגרה או בימי שבת ומועד, הייתה דרך ייחודית להתקרב אל משמעות החיים.
בין קודש לחול
אולם כל אלו לצערנו פסקו ועברו מן העולם. בעת החורבן נולדה "חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים" (ברכות לב, ב), "מיום שחרב בית המקדש - אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות" (סוטה מח, א). במילים אחרות, החיים מאבדים את חיוניותם. אנו נכנסים לעידן שבו יש מלחמה מתמדת בין החול ובין הקודש, בין החומר ובין הרוח; מלחמה הנמשכת עד עצם היום הזה. העולם הרוחני, שבזמן בית המקדש היה מוחשי והופיע באופן משולב עם המערכות החומריות, הפך למעורפל ומסופק, ואילו המציאות הפיזית נתפסת כממשות הבלעדית. מאז חורבן בית המקדש, בעת שאדם עוסק בחיי היומיום הוא חש עיסוק טכני גרידא, שגרת החיים מעיקה עליו והמחנק מתפרץ בסופו של דבר בתסכול, כעס ויצריות גסה. גם הרגעים שמקדיש האדם לטקסים דתיים נתפסים בעיניו כחיצוניים ומנותקים מן החיים הממשיים.
הגלות משקפת במדויק את המצב הנפשי מאז חורבן בתי המקדש. שם אבדה היכולת לעם ישראל לנהל חיים טבעיים ובריאים, ושם התנתקנו מעבודת האדמה, מלאום ומנורמליות. בדיעבד שימשה הגלות רפואה לריקבון שפשה אז בחברה הישראלית, סוג של "מכת חשמל", המשביתה את המסגרות הלאומיות אשר שקעו בפעילות יתר חומרנית, עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים ושנאת חינם, בשלהי בית ראשון ושני. במשך אלפיים שנות גלות יכול עם ישראל לשקם מעט את עצמו, וזאת על ידי הליכה לקיצוניות הנגדית: התנתקות מניהול מערכות ציבוריות רחבות, כלכליות, צבאיות ופוליטיות, והתמקדות בפיתוח רוחני. היה זה תהליך הכרחי שלווה בגלות קשה ומדממת, שהאנטישמיות היא רק קצה הקרחון שלה.
חזרתו של עם ישראל לארצו החלה אומנם להשיב את האיזון למציאות, אולם כל עוד בית המקדש השלישי אינו עומד על תילו, המשמעות היא שהתהליך לא הגיע לסיומו. עולם הרוח ועולם החומר נותרו במובנים רבים מפורדים ועוינים זה לזה. כל עוד איננו מוצאים משמעות אלוקית בחיינו אנו חשים בדידות, ניכור וייאוש. למרות השפע הכלכלי והטכנולוגי, שמאפשר אף חיי נוחות דתיים, התחושות הקיומיות הן של חרדה, ספקנות וחוסר שייכות. המטרה בשלושת השבועות היא אחת: לחשוב ולהפנים כי העולם שבו אנו מצויים הוא עולם חסר. אם נבין מה חסר לנו, יש גם סיכוי שנעלה על מסלול שישיב את מה שאבד. ואבד הרבה.
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
