מיריחו היו שומעים!!! | הרב מרדכי הוכמן | בית המדרש

ישיבה
בית המדרש

בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
ארץ אגדה
יהושע

קטגוריה משנית

5049

9 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעור לדרך אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

הרב מרדכי הוכמן

ושתים עשרה מהן ביריחו
במשנה במסכת תענית (דף כו, א) מובא שהנביאים הראשונים התקינו לבחור מתוך עם ישראל עשרים וארבע משמרות, כדי שייצגו אותם בעת הקרבת הקרבנות:

"התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות. על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים של לוים ושל ישראלים. הגיע זמן המשמר לעלות, כהנים ולוים - עולים לירושלים, וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן וקוראין במעשה בראשית."

בתחילת המשנה משמע שהישראלים היו נמנים בין המעמדות שהיו בירושלים; אולם בהמשכה משמע שכאשר הגיע זמן המשמר לעלות רק הכהנים והלויים היו עולים לירושלים, ואילו הישראלים שבאותו המשמר היו מתכנסים לעריהם. וצריך לברר מה עשו הישראלים האם עלו לירושלים או שהתכנסו לעריהם?

בתלמוד (תענית דף כז, א) מובאת ברייתא שמתייחסת לקושי הזה:

"תנו רבנן: עשרים וארבעה משמרות בארץ ישראל, ושתים עשרה ... מהן ביריחו. הגיע זמן המשמר לעלות, חצי המשמר היה עולה מארץ ישראל לירושלים, וחצי המשמר היה עולה מיריחו כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבירושלים."

הברייתא מגלה שגם משמרות הישראלים היו עולות לירושלים. אלא שהיא יוצרת קושי אחר, מפני שאין זה מובן מדוע היה צורך שחצי מאנשי המשמר ילכו ליריחו (או יגיעו מיריחו) כדי לספק מים ומזון לאחיהם שבירושלים.

ירושלים ידועה כמי שמסוגלת לקלוט בקרבה כמות עצומה של עולי רגלים ולספק את כל צרכיהם במים ומזון. אין זה אומר שהמזון שבירושלים היה מחולק בחינם, אולם עולי הרגלים היו מביאים עימם מעות מעשר שני וגם כסף אחר שממנו היו ניזונים בזמן שהותם בירושלים. ולפיכך תמוה מאוד, מדוע היה צורך שחצי מאנשי המשמר ילכו ליריחו (או יגיעו מיריחו) כדי לספק מים ומזון לאחיהם? מדוע הם לא נטלו עימם כסף שממנו יקנו מים ומזון בירושלים?

בנוסף לכך קשה שיריחו נמצאת במרחק מהלך יום מירושלים 1 , מדוע היה צריך לייגע חצי מאנשי המשמר להביא מים ומזון לירושלים ממקום כה מרוחק?!

שיטת הרמב"ם
הרמב"ם פתר את הסתירה שבין תחילת המשנה לבין סיומה באופן אחר, וזו לשונו בהלכות כלי המקדש (פרק ו א-ב):

"... תקנו נביאים הראשונים שיבררו מישראל כשרים ויראי חטא ויהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות והם הנקראים אנשי מעמד, וחלקו אותם כ"ד מעמדות כמנין משמרות כהונה ולויה. ועל כל מעמד ומעמד, אחד מהן ממונה על כולם והוא נקרא ראש המעמד. בכל שבת ושבת מתקבצין אנשי מעמד של אותה שבת. מי שהיה מהן בירושלים או קרוב לה - נכנסין למקדש עם משמר כהונה ולויה של אותה שבת. והרחוקים שבאותו מעמד - כיון שהגיע מעמד שלהן הן מתקבצין לבית הכנסת שבמקומן."

הרמב"ם מבאר שאין סתירה בין תחילת המשנה לבין סיומה. הישראלים שקרובים לירושלים נכנסים למקדש להיות עם משמרות הכהנים והלויים, ולמציאות הזאת מכוונת תחילת המשנה. ואילו הישראלים הרחוקים מתקבצים לבתי הכנסת שבעריהם, ולמציאות הזו מכוונת סוף המשנה.
אך קשה, מדוע הרמב"ם מתעלם מסוגיית התלמוד שלפיה המעמדות היו עולים לירושלים מכל ארץ ישראל, וחלקן היה מגיע מיריחו?!

מיריחו היו שומעין

המרחק הגדול שבין ירושלים ליריחו עומד בבסיס המשנה במסכת תמיד (ג, ח):

"מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח, מיריחו היו שומעין קול המגריפה, מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, מיריחו היו שומעין קול גְּבִינֵי כָּרוֹז, מיריחו היו שומעין קול החליל, מיריחו היו שומעין קול הצלצל, מיריחו היו שומעין קול השיר, מיריחו היו שומעים קול השופר ויש אומרים אף קול של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכפורים, מיריחו היו מריחים ריח פטום הקטרת ..."

המשנה קושרת בין ירושלים ליריחו, ומגלה שמיריחו היו שומעים ומריחים את מה שהיה נעשה במקדש בירושלים. אך המשנה הזו קשה להבנה. יריחו נמצאת במרחק מהלך יום מירושלים, והאפשרות שישמעו בה את מה שמתרחש במקדש מצריכה נס. ואם כך מדוע לא נמנה הנס הזה בין הניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש ומנויים במשנה שמסכת אבות (ה, ה)? האם יש מחלוקת בין המשניות? 2

לכל הקשיים שמצאנו יש גורם משותף והוא הקשר שבין ירושלים ליריחו; וכדי לפתור אותם צריך לעיין בכמה עניינים תמוהים שבספר יהושע.

ספר יהושע והיחס לשבט ראובן
בספר יהושע (כא) מסופר ששבטי ישראל קיימו את אשר נצטוו בתורה ונתנו ללויים חלק מהערים שכבשו. שמות הערים מוזכרים שם, מלבד שמות הערים שניתנו על ידי בני ראובן. כנגד זה מצאנו שיהושע מזכיר את ראובן באופן בלתי צפוי, בתיאור הגבול שבין נחלת יהודה לבין נחלת בנימין כתוב (טו, ו-ז): "... וְעָלָה הַגְּבוּל אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן : וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה מֵעֵמֶק עָכוֹר ...". והדברים תמוהים:

א. מדוע מקום שנמצא בין נחלת יהודה לבין נחלת בנימין נקרא על שם מישהו משבט ראובן ? ומפליא ביותר, מדוע לקרוא למקום הזה על שם הבוהן שלו?!
ב. בהמשך מתואר שהגבול עולה ל"דביר" מ" עֵמֶק עָכוֹר ". והרי לפי מה שכתוב לפני כן, הכתוב היה צריך לומר שהגבול עולה מ"אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן "?!
ג. בהמשך אותו הפרק מבואר ש"דביר" היא עיר שנמצאת באזור חברון, במרחק גדול דרומה משם, ומדוע היא מוזכרת כאן? ואם מדובר בשני מקומות שונים מדוע הכתוב מזכיר אותם בסמיכות בלא להבדיל בינם?

במאמר "יהושע והיהודים האדומים" התבאר שיהושע מרמז לקיום מאבק על הבכורה בין בני-ראובן חלוצי-הצבא לבין בני-לוי תופשי-התורה.

בני ראובן התנדבו להיות חלוצי צבא עבור עם ישראל, למרות שהבחירה הזו היתה כרוכה בביטול האפשרות להיות דומים ל"בני לוי" ולהיות מורי-תורה. לפי השקפתם של בני ראובן, כל אחד ואחד מעם ישראל יכול לבחור האם להיות מורה תורה לרבים או להיות לוחם בצבא. בני ראובן ציפו שאף בני-לוי יעשו כמותם, ושחלק מהם יאחזו בחרב גשמית כדי לכבוש את ארץ ישראל, אך בני לוי לא עשו זאת. בעקבות זאת בני ראובן סרבו לתת ללווים ערים לשבת בקירבם; ויהושע נאלץ לכפות את בני ראובן לקיים את ציווי התורה לתת את הערים הנדרשות.

יהושע מתעד את מה שארע בכך שהוא משמיט את שמות הערים שבני ראובן נתנו, מפני שהן לא ניתנו מרצונם הטוב. אך מצד שני הוא קורא למקום שבו חלוצי הצבא של ראובן לחמו בגבורה - "אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן ", שם שמסמל בוהן קצוצה של בני ראובן. התורה מקשרת בין הבוהן לבין דבורי תורה ואכילה בקדושה, וכאשר הכהנים הוכשרו לתפקיד הכהונה משה רבנו הצטווה להזות על בהונותיהם (שמות כט). ולכן כאשר יהושע קורא למקום מסוים בשם שמזכיר בוהן קצוצה של בני ראובן, הוא רוצה לתעד לדורות את מסירות הנפש הרוחנית שהביאה למסירות הנפש הצבאית. וקריאת מקום בשם "בוהן", מזכירה בוהן קצוצה, ומרמזת על ה"פה הרוחני" שבני ראובן הסכימו להקריב עבור עם ישראל.

אולם במקביל לשבח של שבט ראובן, יהושע מזהה בין "אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן " לבין " עֵמֶק עָכוֹר " שנקרא על שם חטאו של " עָכָן בֶּן זֶרַח ", שלא התגבר על תאוותו לענייני העולם הזה ולקח מן הממון שביריחו (יהושע, ז). זֶרַח קרוי על שם חוט השני האדום שנקשר על ידו בשעה שנולד, ויהושע רומז שצאצאיו של זֶרַח נושאים עימם את הנטייה האדמומית. הנטייה הזו שמוזכרת בתורה אצל עשיו היא סמל לנטייה לענייני העולם הזה. הנטייה האדומה שהתגלתה במעשי "בן זרח " עכרה את ישראל, ויהושע מרמז שגם בני ראובן נגועים בה; ולכן הוא מזהה בין "אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן " לבין " עֵמֶק עָכוֹר ".

כעת, נותר לברר מדוע " דְּבִיר " הרחוקה מוזכרת בפסוק הזה.

האריכות והכפילות שבכיבוש העיר דביר
פרשיית כיבוש " דְּבִיר " מוזכרת בספר יהושע בהמשך אותו הפרק (טו, טו-יט):

"וַיַּעַל מִשָּׁם אֶל יֹשְׁבֵי דְּבִר וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר: וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה: וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה: וַיְהִי בְּבוֹאָהּ וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת אָבִיהָ שָׂדֶה וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב מַה לָּךְ: וַתֹּאמֶר תְּנָה לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם וַיִּתֶּן לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת:"

הפרשייה הזו חוזרת בשנויים קלים ביותר בספר שופטים (א, יא-טו). והאריכות והכפילות שבפרשיית כיבוש דביר טעונים ברור. וכתב המלבי"ם (שופטים, שם) שחז"ל הבינו שיהושע מרמז שם ל"ענינים משליים":

"כי עיר הזאת נתיחדה אז לקִרְיַת סֵפֶר, רצה לומר ששם התאספו תלמידים להגות ולשנות בספר התורה והיה שם ישיבה גדולה".

בנוסף לכך, בית המקדש נקרא בתנ"ך במקומות רבים בשם " דְּבִיר ". ונמצא שיהושע מזהה את " עֵמֶק עָכוֹר " עם תאוות הממון שהתגלתה ביריחו, ואילו את " דְּבִיר " הוא מזהה עם בית המדרש ועם המקדש.

יהושע משתמש בסמלים האלו כדי להתייחס לטענתם של בני ראובן, ולגלות שהמחלוקת שלו עימם היתה רק ביחס לשבט לוי. שבט לוי נבחר ע"י הקב"ה להיות שבט של מלמדי תורה, ולא זכו לנחלה רגילה בארץ; ולכן אין לדרוש מהם לאחוז בחרב גשמית. אך יהושע מסכים עימם שגם הם "בני לוי רוחניים", והליכתם לעולם המעשה, מהווה פעולה של הקרבה עצמית. בזכות עיסוקם בעולם המעשה יכולים ישראלים אחרים (שגם הם "בני לוי רוחניים") להישאר רוחניים ולעסוק בתורה ובתפילה.

האפשרות למציאות מקום של קדושה ושל לומדי תורה מגיעה מתוך מציאות מקום של אנשים שעסוקים בעולם המעשה ומפרנסים את אחיהם. האפשרות ל"עליה" ל" דְּבִיר " מגיעה מתוך מציאות מקום של " עֵמֶק עָכוֹר ".

יהושע כותב בפסוק הזה - " וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה - מֵעֵמֶק עָכוֹר ", למרות ש" דְּבִר " אינה נמצאת באזור ההוא, מפני שהוא מתכוון לרעיון שגלום ב" דְּבִיר ". האפשרות לעליה אל המקדש (" דְּבִיר ") מגיעה מתוך " עֵמֶק עָכוֹר ", כלומר, מתוך המציאות שהתגלתה ביריחו. ויתכן שאל הרעיון שיהושע רמז, מכוונים דברי חז"ל במשנה במסכת תמיד, וכדלהלן

"מיריחו היו שומעין", או "ביריחו היו שומעין"?
לשון המשנה במסכת תמיד (ג, ח) קשה במקצת. אם כוונת המשנה לומר שהקולות שבמקדש נשמעים ביריחו, היה מתאים להשתמש באות בי"ת ולכתוב "ב יריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח..."! מדוע משתמשת המשנה באות מ"ם? מדוע היא כתובה כך "מ יריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח..."?!

ונראה שלשון המשנה אינה קשה, מפני שהיא אינה מתכוונת לומר שהקול הגשמי של פתיחת השער נשמע למרחוק עד יריחו, אלא לחזור על משמעות הפסוק שבספר יהושע!! כוונת המשנה לומר שמה שהיה נעשה במקדש (ב" דְּבִיר ") היה מגיע מתוך הזכות של אלו שהלכו לעסוק בעניני "יריחו" (בענייני עולם המעשה שב" עֵמֶק עָכוֹר ").

הרמב"ם הבין שלא רק המשנה שבמסכת תמיד מתכוונת למשמעות שעולה מההתבוננות בספר יהושע, אלא גם הברייתא שמספרת על המשמרות שבירושלים ושביריחו מתכוונת למשמעות הזו.

"וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר ". הישראלים חברי המעמד שהיו רחוקים מירושלים היו מתכנסים בבתי הכנסיות שבעריהם והיו מתענים וקוראים בספר תורה ומתפללים. אך המציאות של " קִרְיַת סֵפֶר ", המציאות של בני החבורה הקדושה הזו, היתה מתאפשרת מתוך מציאות של הישראלים האחרים שהיו עוסקים בענייני עולם המעשה שב" עֵמֶק עָכוֹר ". לשיטת הרמב"ם, כשהברייתא אומרת ש"חצי" מאנשי המעמד הרחוקים היו עולים ל"ירושלים" - כוונתה לומר שהיו עוסקים בקדושה ב"ירושלים של מעלה" בבית הכנסת שבמקומם; וכשהיא אומרת ש"חצי" מאנשי המעמד היו עולים 3 ל"יריחו" - כוונתה לומר שה"חצי" האחר היו עוסקים בענייני העולם הזה ומפרנסים את אחיהם.

אגריפס המלך שמע קולו
במסכת יומא (דף כ, ב) מובאת ברייתא וזו לשונה:

"גְּבִינֵי כָּרוֹז מהו אומר - 'עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם וישראל למעמדכם', והיה קולו נשמע בשלש פרסאות. מעשה באגריפס המלך שהיה בא בדרך ושמע קולו בשלש פרסאות, וכשבא לביתו שיגר לו מתנות. ואף על פי כן כהן גדול משובח ממנו, דאמר מר: וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו ביריחו. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מירושלים ליריחו עשר פרסי..."

הסוגיה נראית כמי שמתעלמת מהמשנה במסכת תמיד שאמרה שגם מיריחו היו שומעים את קולו של גְּבִינֵי כָּרוֹז, (וראה בחידושי הריטב"א שם). אולם לפי שיטת הרמב"ם שהמשנה מדברת במשמעות סימלית, הסוגיה הזו באה להציג פן אחר של הדברים.

המשנה במסכת תמיד לימדה שהמקדש (ה" דְּבִיר ") ושאר ענייני הקדושה מתקיימים מכוחם של אלו שהלכו לעולם המעשה (יריחו); ואילו הסוגיה במסכת יומא באה להציג את הפן ההפוך, וללמד שאלו שהלכו לעולם המעשה מתקיימים ומצליחים בפעולותיהם מכוחם של אלו שהלכו לעסוק במקדש ובקדושה.

כאשר גְּבִינֵי כָּרוֹז היה מכריז "... וישראל למעמדכם" קריאתו היתה מחלחלת גם באופן רוחני, והיתה מגיעה לכל הישראלים שהלכו להיות שליחים של העם ולפעול בעולם המעשה. ומכיוון שאגריפס המלך הכיר וידע מה מקור ההצלחה הוא שילם לגְּבִינֵי כָּרוֹז את שכרו המגיע לו.

אולם השליחים (אנשי ה"מעמד") שעוסקים בעולם המעשה מחולקים לשתי קבוצות, בקבוצה האחת נמצאים אלו שעוסקים בשרות הממלכתי והציבורי, ואותם מייצג באופן סמלי "אגריפס המלך"; ובקבוצה השנייה נמצאים אלו שבמגזר הפרטי שעוסקים במלאכות באופן עצמאי.

כוונת הסוגיה במסכת יומא לומר, שקל להבין שקריאתו של גְּבִינֵי כָּרוֹז מחלחלת ומגיעה לכל העוסקים בשרות הציבורי (אגריפס המלך), ושהם מצליחים במעשיהם מכוחה של אותה הקריאה. אולם קשה לראות זאת לגבי אלו שעוסקים במלאכות במגזר הפרטי. שהרי העיסוק במגזר הפרטי מדגיש את צד הנהנתנות הפרטית, את צד חטאו של עכן בן זרח ושל ה" עֵמֶק עָכוֹר " שביריחו.

ואמנם מי שעוסקים במגזר הפרטי מתוך שליחות לאומית קשורים לקריאתו של גְּבִינֵי כָּרוֹז גם ב"יריחו", (וכפי שעולה מהמשנה במסכת תמיד); אך מי ששכחו את השליחות הלאומית שבמעשיהם ונתפסו לצד הנהנתנות הפרטית - "אינם שומעים" את קריאתו של גְּבִינֵי כָּרוֹז בענייני ה"יריחו" שלהם. אולם אי אפשר להתעלם מכך שה"חטא" שלהם זן ומפרנס ובונה את עם ישראל, ולפיכך גם הם מקבלים את הצלחותיהם מכוחם של המקדש והקדושה. אך הם חוזרים ומקבלים את כוחם מהקדושה כאשר הם "שומעים" את קריאתו של הכהן הגדול ביום הכפורים: " אָנָּא הַשֵּׁם , חָטְאוּ עָווּ פָּשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל... כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' ".

סכום
יהושע מרמז באמצעות כתיבת פסוק קשה על קיום שני צדדים בעם ישראל, צד של עוסקים בתורה וצד של עוסקים בצבא ובעולם המעשה. פעמים שיהושע מדגיש את חשיבותו של צד א' ופעמים שיהושע מדגיש את חשיבותו של צד ב'; והשימוש באמצעי הזה אינו סתירה, אלא נועד להראות ששני הצדדים משלימים אלו את אלו.

חז"ל ממשיכים את מהלכו של יהושע באמצעות האגדות השונות על "הלויים בני משה שקיצצו את הבהונות שלהם" וכפי שהתבאר במאמר "יהושע והיהודים האדומים"

^ 1 במסכת יומא (דף לט, ב) נאמר: "אמר רבה בר בר חנה: מירושלים ליריחו עשרה פרסאות", ובמסכת פסחים (דף צד, א) נאמר "דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כמה מהלך אדם בינוני ביום - עשר פרסאות".
^ 2 וראה בפירוש הראב"ד למסכת תמיד (עמוד 68) ובמה שכתב שם בשם מורו הרב החסיד, וראה גם בחידושי הריטב"א למסכת יומא (דף כ, ב).
^ 3 לפי כמה גרסאות בתלמוד אנשי המשמר היו עולים ליריחו. יריחו נמצאת במקום נמוך מבחינה גאוגרפית, ולכן אין זה נכון לומר ש"עולים ליריחו"; אולם כוונת הגירסה היא למשמעות רוחנית.

_______________________________
הציבור מוזמן להשתתף בקורס "הצופן הפנימי באגדות חז"ל" (גמול 28) הרב מרדכי הוכמן
יום ד' 17:30 - 19:00 במכללת ליפשיץ בקמפוס הגבעה הצרפתית
לפרטים והרשמה: דניאלה: 5327193 02 שלוחה 131, מאיר: 6713720 054
פקס: 5327208 02 [email protected]

יהושע

הרב מרדכי הוכמן

עורך מדור אגדה במכון ארץ חמדה.

הכנה לחג השבועות
דויד המלך 'הכהן החדש'
סיוון תשע"ז
תרגום יונתן - והחיילים
הנשים שהסיתו את יַעְבֵּץ
איר תשע"א
פלגש בגבעה ופסל מיכה
אשת שאול - והמחוללות
כסלו תשע"ג
ר' עקיבא ויהושע
נכדו של ר' שמעון
תשרי תשע"ה

יהושע

יהושע
הצליעה של לוי
הרב מרדכי הוכמן | ניסן תשס"ז
יהושע
יהושע והיהודים האדומים
הרב מרדכי הוכמן | שבט תשס"ז

יהושע

סרטונים קצרים

שיעורים פופולריים

כיצד מתפללים?
זמן ק"ש ותפילת שחרית
פרק יא
הרב אליעזר מלמד | תשס"ד
רחל אמנו
יום פטירת רחל אמנו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"א חשון תשנ"ז
סעודה וברכות הנהנין
סעודת אמנים הנוסח המלא
הסידור המהיר | טבת תשפ"ד
משמעויות של מספרים
זריזות ידיים בשמונה
הרב מרדכי הוכמן | אייר תשס"ז

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

40 דק'
יסודות הש"ס
ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
הרב דוד ניסים זאגא | ד' חשוון תשפ"ז
45 דק'
נח
התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ז' חשוון תשפ"ז
27 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ט
הרב אלי סטפנסקי | ו' חשוון תשפ"ז
25 דק'
שם משמואל על הפרשה
פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
הרב חיים כץ | ד' חשוון תשפ"ז

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב יעקב שפירא
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
הרב ש. יוסף וייצן
הרב מרדכי גרינברג
הרב אליעזר מלמד
הרב משה ברלינר
הרב יהודה לייב גרונר
הרב בני אלון
הרה"ג שמחה קוק זצ"ל

48 דק'
גשמים בארץ ישראל
שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
52 דק'
מידות הראי"ה
אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
הרב משה בר ציון | ה' חשוון תשפ"ז
45 דק'
נח
התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ז' חשוון תשפ"ז
33 דק'
בכורות
בכורות דף ל'
הרב אלי סטפנסקי | ז' חשוון תשפ"ז
29 דק'
שם משמואל על הפרשה
שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
הרב חיים כץ | ה' חשוון תשפ"ז
25 דק'
שם משמואל על הפרשה
פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
הרב חיים כץ | ד' חשוון תשפ"ז
27 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ט
הרב אלי סטפנסקי | ו' חשוון תשפ"ז
43 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ד' חשוון תשפ"ז
40 דק'
יסודות הש"ס
ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
הרב דוד ניסים זאגא | ד' חשוון תשפ"ז
30 דק'
אורות ישראל ותחייתו
תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
הרב משה גנץ | ד' חשוון תשפ"ז
נח
מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
הרב חיים בן שושן | ד' חשוון תשפ"ז
עין אי"ה - הרב משה גנץ
משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
הרב משה גנץ | כ"ח אלול תשפ"ו
44 דק'
עין אי"ה - הרב משה גנץ
שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
הרב משה גנץ | ה' חשוון תשפ"ז
33 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ח
הרב אלי סטפנסקי | ה' חשוון תשפ"ז
קרוב אליך
קרוב אליך – נח
עלון מספר 622
עלון מספר 622
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
46 דק'
נח
משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
רביבים
חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
הרב אליעזר מלמד | תשרי תשפ"ז
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז