ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- יהושע
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
יהודה בן בנימין זאב
"אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אור, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה, ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן; - וזו היא קידה. לוי החווה קידה לפני רבי יהודה הנשיא, וכשניסה לקום נקע גיד הנשה מכף ירכו והוא הפך לצולע 1 . והאם פעולה זו גרמה לצליעתו?! והרי אמר רבי אלעזר: 'לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה (אל ידבר שלא כהוגן כלפי בורא העולם), שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה והפך לצולע', וזהו - לוי! - זו וזו גרמו לו (הטחת הדברים כלפי מעלה הביאה לפציעתו בשעה שהחווה קידה)".
הסוגיה שדנה ב"קידה" המפורסמת טעון בירור. אם רבן גמליאל היה מסוגל לבצע את הפעולה הזו, ברור שכל צעיר גמיש וספורטיבי מסוגל לבצע אותה. ומדוע אומרת הסוגיה "ואין כל בריה יכולה לעשות כן"?!
גם הדרך שבה הרמב"ם מתייחס לפעולת ה"קידה" טעונה ברור. הסוגיה מדגישה שפעולת ה"קידה" נעשית על ידי נעיצת האגודלים בקרקע ובלא שהגוף נוגע בארץ (וראה ברש"י). אולם הרמב"ם טורח להוציא משיטת הסוגיה ופוסק שנפילת אפיים שנעשית בסוף התפילה היא ה"קידה" המפורסמת, והיא נעשית תוך כדי ישיבה, ללא צורך בנעיצת אגודלים בקרקע. 2 האיזכור של פעולת הקידה אינו נצרך שם בדברי הרמב"ם, והוא נראה כפעולה מכוונת של הרמב"ם שנועדה להבהיר לנו - שאין להבין את הסוגיה הזו כפשוטה!! מדוע?
האגודלים (הבהונות) של לוי
הרמב"ם מרמז שמאחורי הפרגוד של ההשתחוויה של לוי מסתתרים דברים אחרים לגמרי! והרמב"ם ממשיך כאן מהלך של הפרדה בין סוגיות הלכתיות לבין סוגיות שלדעתו הן נראות הלכתיות אך למעשה הן סוגיות בהשקפת עולם שקשורות לסמל של ה"בוהן". צריך להקדים, שהבנת שיטת הרמב"ם בנויה על הקדמות רבות, שרובן מוכרות לקוראי מאמרי "ארץ אגדה". לצורך העניין נחזור בקצרה על עיקרי הדברים. אולם החזרה מקוצרת מאוד, וכדאי לעיין במאמרים הקודמים. 3
בספר יהושע (טו, ו-ז): נמצא כתוב קשה שמוזכרת בו הבוהן: "... וְעָלָה הַגְּבוּל אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן: וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה מֵעֵמֶק עָכוֹר ...". במאמר "מיריחו היו שומעים" התבאר שיהושע רומז על קיום מחלוקת בין בני-ראובן חלוצי-הצבא לבין בני-לוי תופשי-התורה על דמותו של הלוי האידיאלי. לשיטתם של בני ראובן החלוקה בין בני לוי שאמורים להיות מורי-התורה לבין שאר השבטים שאמורים להיות אנשי-מעשה ולוחמי-צבא מתאימה רק בזמני רגיעה. אך בעיתות חרום, ביטחוניות או כלכליות, הלוי האידיאלי צריך להקריב את ה"פה התורני" שלו עבור צורכי הדור. לשיטת בני ראובן, כל אחד מבני השבטים האחרים הוא "לוי רוחני" אלא שמשום הכרח השעה, כדי לכבוש את הארץ ולהתנחל בה, הוא הקריב את פיו-התורני עבור עם ישראל.
ה"בוהן" מסמלת בתורה את ה"פה התורני". ו"בוהן קצוצה" מסמלת את ה"פה התורני" שהוקרב עבור עם ישראל. סמל זה חוזר ומופיע באגדות רבות. במאמר "הלויים ולוחמי בר כוכבא קצוצי האצבעות" התבאר שהלויים הראשונים שעלו בימי בית שני ראו חשיבות מרובה בקימום הארץ החרבה, והצטרפו לפעולות ההתיישבות של שאר אחיהם, והאגדות מתארות אותם כ"לויים קצוצי בהונות". והתבאר שם שכאשר הירושלמי מספר שהיו לומדי תורה שהיו מוכנים לעזוב את הישיבות כדי להתגייס לצבאו של בר כוכבא, הירושלמי משתמש בסמל של ה"בוהן" והוא מספר על לוחמים שקיצצו את ה"בוהן" שלהם כדי להתגייס לצבאו של בר כוכבא. 4
בדרך כלל הסמל הזה מופיע כ"בוהן קצוצה", והוא מסמל פעולת הקרבה שאי אפשר לחזור ממנה. כשם שהבוהן הקצוצה לא תצמח מחדש! - כך ה"לוי הרוחני" שיצא לעולם המעשה לא יוכל עוד לחזור לעולם התורה שאותו עזב! אולם תיתכן גם הצגה אחרת של הדברים. האמורא לוי נבחר לספור של הצליעה שנגרמה בעקבות ה"קידה" בגלל שמו "לוי", אבל הספור הוא ספור החיים של הלוי הרוחני האידיאלי. בספור שבבבלי יש גם "לוי" וגם "בוהן" ויש בו גם חיבור לארציות באמצעות הבוהן שננעצת בארץ. הבבלי מרמז לנו שה"בוהן" מסמלת את הקרבת ה"פה התורני", ולכן גם ה"פה" של לוי "מתקרב" לרצפה. החיבור לארציות נעשה מתוך אהבה "נועץ שני גודליו בארץ ושוחה, ונושק את הרצפה". הפעולה שבה "הפה התורני" של "לוי" נושק את הרצפה, מסמלת שמעתה יוצאים מפיו "לוי" דבורים ארציים; אך הוא עושה זאת מתוך הכנעה (השתחוויה) ומתוך אהבה (נושק את הרצפה).
החיבור של לוי לרצפה מרמז שלוי יצא לעולם המעשה והוא פועל בהשתדלות גשמית. הסוגיה משתמשת בסמל הידוע של ה"בוהן" כמשל ל"פה התורני", והיא מרמזת שהצבור היהודי בארץ ישראל שהיה תחת הנהגתו של רבי יהודה הנשיא היה זקוק לאנשים שיצאו לעולם המעשה; ולוי החווה "קידה" לפני רבי יהודה הנשיא. לוי עושה זאת מתוך הכנעה לרצון הבורא, ומפני שהוא מבין שזו הדרך שהבורא רוצה שהוא יפעל בעולם, ובאמצעות יציאתו לעולם המעשה הוא מביא ומקרב את הגאולה לעולם. אולם כאן ה"בוהן" אינה נקצצת, ומגיע השלב שבו לוי שולף את פיו ואת הבוהן שלו מתוך הארץ, והוא מזדקף.
הכנעה או הטחת דברים
אך לוי הוא "לוי רוחני", האם השתדלות בדרכי הטבע מתאימה לו?
בקרב חכמי ישראל קיימת מחלקת עתיקת יומין, האם ההשתדלות בדרכי הטבע אינה באה על חשבון הביטחון בבורא העולם. מחלקת זו קשורה לכתוב "וְרַפֹּא יְרַפֵּא" 5 , שמשם למדו חז"ל שהקב"ה התיר לרופא לרפאות את החולה, ואין בכך הפרעה לקיום רצון הבורא שהביא את המחלה על החולה. הרמב"ן (ויקרא כו, יא) סבור שהיתר הוא לרופא, אולם ההיתר לחולה אינו פשוט כלל-וכלל, ואלו דבריו:
"הדורש השם בנביא - לא ידרוש ברופאים! ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם?! ... לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות! אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו... אבל ברצות השם דרכי איש - אין לו עסק ברופאים!"
אם נשליך מדברי הרמב"ן בענין הרפואה על עניינים דומים בענין הגאולה. נוכל לומר שבתהליך הבאת הגאולה - אין חלק ליראי ה' בעולם המעשה. עזיבתו של לוי את בית המדרש ויציאתו לעולם המעשה כדי לסייע שם בהבאת הגאולה - מביעה חוסר ביטחון בהשגחת הקב"ה בעולמו.
במאמר "המערה של חוני" התבאר שהגאולה נמשלת באגדות חז"ל למטר שמגיע אחרי עצירת גשמים. הירושלמי מספר שלאחר שחוני יצא והצטרף אל הפועלים הגיע המטר, והוא מרמז שלשיטת חוני כאשר הוא יוצא מבית המדרש ומצטרף לעולם המעשה הוא מקרב את בוא הגאולה. והירושלמי מגלה ש"התפילה המפורסמת" של חוני שהביאה את המטר לא היתה אלא יציאה והצטרפות אל הפועלים 6 . הסמל הזה מסתתר גם בהשתחוויה של לוי, אך כאן במקום לראות זאת כהשתחוויה שהיא אופן של "תפילה", האגדה רואה בכך את "הטחת הדברים" המפורסמת של לוי (תענית דף כה, א):
"לוי גזר תענית ולא בא מטר. אמר לפני הקב"ה: 'רבונו של עולם! עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך'! - בא מטר, ונהיה צולע."
אמונתו של לוי בדרכי השגחת הבורא לא נפגמה, חס-ושלום!! וכוונת הסוגיה לרמז, שלוי התבונן וראה שהגאולה מתמהמהת, ולכן הסיק שהקב"ה מצפה שלוי יצא ויזרז את ביאת הגאולה באמצעים מעשיים. ולוי נכנע למה שנראה בעניו כרצון הבורא, ויצא לעולם המעשה, - ויציאתו הביאה את ה"מטר". אולם האגדה הזו רואה בניסיון ההשתדלות בדרכי הטבע מעשה של חוסר אמונה. הרמב"ן רואה בירא השם שמשתדל להתרפא מרופא בשר ודם - אדם שאינו מאמין בהשגחת ה'; והאגדה רואה בלוי שמשתדל להביא את הגאולה באמצעים גשמיים - מישהו שאינו מאמין בהשגחת ה'. היציאה של לוי מבית המדרש כאילו אומרת: "רבונו של עולם! עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך!"
הצליעה הנשיאותית
בסוגיה בכתובות (דף קג) מובאת צוואתו של רבי יהודה הנשיא:
"בשעת פטירתו של רבי, אמר: לבני אני צריך, נכנסו בניו אצלו. אמר להם: הזהרו בכבוד אמכם; נר יהא דלוק במקומו,... אמר להן: לחכמי ישראל אני צריך, נכנסו אצלו חכמי ישראל. אמר להן: אל תספדוני בעיירות, והושיבו ישיבה לאחר שלשים יום; שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא,..."
הסוגיה דנה שם בפרטים השונים שבצוואה, וזו לשונה בתרגום חופשי:
" 'שמעון בני חכם' - למה התכוון כשאמר זאת? זו היתה כוונתו: אע"פ ששמעון בני חכם (גדול מאחיו בתורה 7 ), גמליאל בני (יהיה) נשיא. אמר לוי: וכי צריך להודיע דבר כה פשוט? אמר רבי שמעון בר רבי: צריך להודיע זאת בשבילך ובשביל הצליעה שלך!!"
התייחסותו של רבי שמעון בר רבי כלפי לוי תמוהה ביותר. גם אם הוא סבור שדבריו של לוי נאמרו שלא מתוך עיון מספיק, אסור לו לפגוע בלוי ולהעליב אותו. וודאי שאסור היה לו להזכיר ללוי את הצליעה שהוא סובל ממנה כדי להשפיל אותו!!
כאן המקום להעיר ולהאיר, שכאשר אנו מוצאים התייחסויות מוזרות של חכמים זה כלפי זה, או מעשים תמוהים שעשו חכמים זה לזה, אין להבין את הדברים כפשוטם. במעשים המובאים בדברי חז"ל קיימים כמה רבדים: הרובד העליון, החיצוני, הגלוי למעיין בו כבר בקריאה ראשונה, ורבדים נוספים, המתגלים רק לאחר העמקה. המעשים התמוהים והמשונים הם דרכם של חז"ל לרמוז לקורא כי עליו להתבונן ולהעפיל אל עולם גבוה יותר, עולם רוחני.
כוונת האגדה לומר, שגם רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא סבל מ"הצליעה" של לוי. וכאשר רבי יהודה הנשיא ממנה את הבן הזה לנשיא, הוא מרמז לבני הדור - שצריך סוג כזה של "צליעה". "צליעתו" של רבן גמליאל מופיעה במשנה (אבות ב, ב)
"רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן."
רבן גמליאל מדריך את הצבור, שרגל אחת של האדם צריכה להיות בבית המדרש, ורגלו השניה צריכה להיות במלאכה, - "יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ". והוא היה מקיים בעצמו את ההדרכה הזו, ורגלו האחת היתה בבית המדרש, ורגלו השניה היתה בעולם המעשה. שמעון בנו של רבי יהודה הנשיא היה "חכם", ושני רגליו היו נטועות בבית המדרש, ולכן הוא לא היה נחשב ל"צולע". אולם רבי יהודה הנשיא רצה שרבן גמליאל, בנו ה"צולע", ימלא את מקומו; כדי ללמד את הדור שצריך את הצליעה הזו.
וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ
הצליעה הזו היא מום קדמוני בעם ישראל, ושורשה במאבקו שבין יעקב אבינו לבין ה"איש". מאבק שבסיומו נאמר: "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ". במאמר "צדיקים שממונם חביב עליהם" התבאר שעד שתגיע הגאולה השלמה שבה נהיה ממלכת הכוהנים של העולם; יהיו בעם ישראל שני צדדים; צד אחד של "מלאך" הנמצא בבית המדרש, וצד אחד של "איש" שנמצא בעולם המעשה. ושני הצדדים נחשבים ל"צדיקים".
הצד של ה"מלאך" הם "צדיקים שמאמינים", והם מי שמאמינים שהפעולות שהם פועלים בבית המדרש די בהן כדי להביא את הגאולה. ואילו הצד של ה"איש" הם "צדיקים שאינם מאמינים", צדיקים אלו סבורים שאין די בפעולות שהם פועלים בבית המדרש, והם יוצאים לעולם המעשה כדי להביא את הגאולה.
כאשר עם ישראל נכנס לארצו היה בו שבט של "מלאך" שהוא שבט לוי, שהם מסמלים רגל אחת של יעקב אבינו, והיו בו את שאר השבטים שהיו "אנשים", והם מסמלים את הרגל השניה של יעקב אבינו. ועם ישראל (אבינו) פסע ב"צליעה", באמצעות שני רגליו אלו, לתוך נחלתו.
אך גם שאר השבטים הם "לויים רוחניים". וחלק מבני שאר השבטים הם אכן "מלאכים" שנמצאים בבית המדרש, אך חלקם האחר נכנעים ומשתחווים לרצון הבורא, ונועצים את הבוהן הרוחנית שלהם בארציות והופכים ל"אנשים". ו"ישראל" אבינו מהלך באמצעות הבנים האלו לאורך הדרך המביאה את הגאולה לעולם.
רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, וכן האמורא לוי, הכילו באורח חייהם את שני סוגי הצדיקים; רגל אחת שלהם היתה בבית המדרש ואילו הרגל השניה היתה בעולם המעשה.
האם יש הכרעה לגבי הצליעה של לוי?
חז"ל לא הכריעו האם ה"צליעה" של לוי היא פעולה של "קידה" ו"השתחוויה" לרצון הבורא, או שהיא פעולה של "הטחת דברים" כלפי הבורא. הסוגיה בכתובות מרמזת שצריך את ה"צליעה" של לוי. אולם הסוגיה במסכת סוכה מרמזת שזו פעולה שאינה ראויה לכל אחד. והיא מספרת שרבן שמעון בן גמליאל נעץ את הבוהן הרוחנית שלו בתוך הארציות, אך הוא הצליח לחזור ולהזדקף; כלומר הוא הצליח לחזור לעולם התורה בלא פגע. (ובכך הוא דומה ליעקב אבינו שהבריא מצליעתו 8 ). אולם הסוגיה ממשיכה ומזהירה שם - "ואין כל בריה יכולה לעשות כן!" לדעת הסוגיה הזו וסוגיות נוספות אם ה"לוי" לא יחזור בסופו של דבר לבית המדרש, הרי שיציאתו תהפוך ל"הטחת דברים".
ואולי אין לראות בכך מחלוקת, אלא שהסוגיות השונות מלמדות זכות על הדמויות השונות שבעם ישראל, וכל אחת רואה בדמות מסוימת את "הלוי האידיאלי".
בסכום המאמר נמצאנו למדים שהרמב"ם טרח להודיע לנו, שפעולת ה"קידה" שחז"ל מתארים אינה מפגן של גמישות וכושר גופני; כדי לרמז לנו שהיא חלק ממכלול של אגדות סביב ה"בוהן" שמוזכרת בספר יהושע. וחז"ל משתמשים ב"בוהן" כסמל להקרבת "הבינה התורנית" וכסמל להתחברות לארציות עבור גאולת עם ישראל.
******************************************************************
הציבור מוזמן להשתתף בקורס " הצופן הפנימי באגדות חז"ל " (גמול 28) הרב מרדכי הוכמן
יום ד' 17:30 - 19:00 במכללת ליפשיץ בקמפוס הגבעה הצרפתית
לפרטים והרשמה: דניאלה: 5327193 02 שלוחה 131, מאיר: 6713720 054
פקס: 5327208 02 [email protected]
^ 1 וראה ברש"י ובחידושי הריטב"א למסכת מגילה דף כב, ב
^ 2 רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכות יג-יד. וראה באנציקלופדיה תלמודית כרך יא, השתחואה, טור רכו הערה 21; וראה בביאור הרב קאפח.
^ 3 ניתן לראות את כלל המאמרים שהתפרסמו עד כה באמצעות לחיצה על הקישור "ארץ אגדה".
^ 4 וכן הוא גם במשל על ה"לויים בני משה" שקיצצו את הבהונות שלהם, וראה במאמר "בני משה שמעבר לסמבטיון"
^ 5 שמות כא, יט
^ 6 ראיית המלאכות כתפילות שמקרבות את הגאולה התבארה באריכות במאמר"המחילות הגנוזות".
^ 7 פני יהושע, שם
^ 8 " 'וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם' - ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו" (שבת דף לג, ב)
^ 2 רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכות יג-יד. וראה באנציקלופדיה תלמודית כרך יא, השתחואה, טור רכו הערה 21; וראה בביאור הרב קאפח.
^ 3 ניתן לראות את כלל המאמרים שהתפרסמו עד כה באמצעות לחיצה על הקישור "ארץ אגדה".
^ 4 וכן הוא גם במשל על ה"לויים בני משה" שקיצצו את הבהונות שלהם, וראה במאמר "בני משה שמעבר לסמבטיון"
^ 5 שמות כא, יט
^ 6 ראיית המלאכות כתפילות שמקרבות את הגאולה התבארה באריכות במאמר"המחילות הגנוזות".
^ 7 פני יהושע, שם
^ 8 " 'וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם' - ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו" (שבת דף לג, ב)
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
