ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת השבת
- הלכה מחשבה ומוסר
- ברכות
- סעודה וברכות הנהנין
במסכת ברכות (דף מז ע"א) מסופר שתלמידי רב ישבו בסעודה, ורב אחא הגיע. אמרו התלמידים: הנה הגיע אדם גדול, ראוי שהוא יזמן! אמר להם רב אחא: יותר נכון שהאנשים הנוכחים בסעודה יזמנו.
הגמרא מסיימת בקביעה הלכתית: האדם הגדול מברך, גם אם הוא הגיע בסוף הסעודה.
מהי ההתלבטות? מובן מדוע לתת עדיפות לאדם הגדול. מדוע להעדיף את האדם שיותר נכח בסעודה?
לכאורה ניתן לבאר את הסברא בזה על פי שתי הסברות שהזכרנו בשבועות האחרונים:
חמדת השבת (104)
הרב בצלאל דניאל
54 - חמדת השבת: עד היכן ברכת זימון
55 - חמדת השבת: צירוף האדם השלישי לזימון
56 - חמדת השבת: הכל מודים בעצרת דבעינן לכם
טען עוד
ב. מכיוון שהזימון נועד להביע הודאה על הפן החברתי של האכילה, ראוי שמי שנכחותו יותר משמעותית בסעודה יביע את ההודאה הזאת.
באותו עמוד בגמרא מופיע מעשה נוסף: רב ושמואל ישבו בסעודה, הגיע רב שימי בר חייא ומיהר מאוד לאכול. אמר לו רב: אני מבין שאתה ממהר בכדי לזמן איתנו. אך אנחנו סיימנו את סעודתנו, כך שזריזותך לא תועיל להצטרף לזימון שלנו. ענה שמואל כנגדו: אילו הוי מגישים לנו קינוח, היינו אוכלים בשמחה. משמע שדי בכך בכדי להחשיב את רב שימי כאוכל יחד עמם.
הרמב"ם (הלכות ברכות פרק ה הלכה ט) מסכם ואומר שאם שני המסובים יכולים לאכול עמו, מצטרף עמהם, ואם לא – לא יזמנו יחד. בשו"ע (סימן קצז סעיף א) מוסיף שכמובן שאם המסובין כבר אמרו שיברכו, או שנטלו מים אחרונים, הם אינם יכולים לאכול עוד, וממילא אינו יכול להצטרף לזימון יחד איתם.
הגדרה זו מעניינת: שמואל אינו מבקש שיגישו קינוח בכדי שיאכלו יחד, אלא אומר שהם היו אוכלים את הקינוח בשמחה, ודי בכך לצרף את רב שימי לזימון. המשמעות היא שעצם היכולת לאכול עוד משקפת את הביחד שנוצר בעזרת האכילה, ודי בכך בכדי להצדיק את הזימון המשותף.
מה המצטרף צריך לאכול כדי להצטרף
בהמשך המסכת (דף מח ע"א) אומר רבי יהודה בשם רב שאם תשעה אכלו דגן והאחד ירק – מצטרפים. ממשיכים ואומרים שלכאורה הוא הדין לשמונה ושבעה שאכלו דגן, אך יש מקום להתלבט על ששה, שכן יתכן ויש צורך ברוב ניכר שאכלו דגן.
הרי"ף אומר שדין זה נכון ביחס לזימון בעשרה, אך לא לזימון בשלושה. שלושה שאכלו כאחד, עליהם לאכול דגן בכדי להצטרף לזימון, כדבריו פוסק הרמב"ם.
תר"י מסביר את סברתם: אם שלושה יושבים יחד ואוכלים לחם, ניתן לזמן. כאשר יושבים עשרה, זהו מעמד שמאפשר השראת שכינה. מכיוון שדי בשלושה בשביל הזימון, תוספת האחרים יכולה להצדיק הזכרת שם שמיים על הזימון. אך אם אין שלושה שאכלו פת, לא ברור שהבסיס הראשוני לזימון קיים כלל.
בהמשך לשיטת הרמב"ם בה עסקנו מספר פעמים, הדברים עוד יותר מסתברים: הרמב"ם סובר שהזימון הוא הכנה לברכת המזון, בלבד. אם אין שניים החייבים בברכת המזון השלמה מן התורה, אין תוקף לזימון. משיש שלושה החייבים בברכת המזון – ניתן לברך. ואם יש מניין, המביא את השכינה, הנוכח במקום, ורובו משותף לסעודה – ניתן גם לזמן בשם ה'.
אך הכלבו מתלבט אם הרי"ף מבוסס על סברא זו, שכן לשון הרי"ף היא "אכלו דגן". מהו הדין אם השלישי אכל דייסה, העשויה אף היא מדגנים, אך היא איננה מחייבת ברכת המזון? הכלבו מתלבט בכך.
לכאורה ניתן להציע שתי אפשרויות בדבריו:
א. הכלבו מתלבט בין שתי הסברות שהצגנו, ומתלבט אם יש צורך ששלושתם יתחייבו בברכת המזון מן התורה.
ב. הכלבו מתלבט אם חובת ברכת 'על המחיה' נחשבת כחובת ברכת המזון מן התורה (אלא שיש קולא לברך רק מעין הברכה, אך במהות ברכה זו היא מעין שלושת ברכות המזון של תורה).
רבנו יונה חולק על שיטתם, ואומר שגם בשלושה וגם בעשרה די ברוב מסובין שאכלו דגן.
מסופר (בתשבץ קטן סימן שז) שהמהר"ם מרוטנברג היה מחמיר: שניים אוכלים. מגיע אדם שלישי ושותה. לפי רבינו יונה, כעת הם חייבים בזימון. אך לפי הראשונים האחרים הם אינם חייבים בזימון. בכדי להחמיר, המהר"ם היה מבקש ממנו שיאכל דגן, בכדי שיוכלו לזמן לפי כל השיטות.
להלכה: בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קצז סעיף ג) פוסק כך:
במה דברים אמורים דסגי בכל מאכל, להצטרף לעשרה; אבל לג' אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת.
וי"א דבכזית דגן מהני, אפילו אינו פת;
וי"א דבירק ובכל מאכל, מהני;
הלכך שניים שאכלו, ובא שלישי, אם יכולים להזקיקו שיאכל כזית פת, מוטב; ואם אינו רוצה, לא יתנו לו לשתות ולא מאכל אחר; ואם אירע שנתנו לו לשתות או מאכל אחר, יזמנו עמו אף על פי שאינו רוצה לאכול פת.
ולמעשה מקובל לפסוק כרבינו יונה והסוברים כמותו, ולצרף אדם שאכל או שתה כל דבר לשניים האוכלים פת לזימון.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
