ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- גיטין
הגמרא (גיטין ב:) מלמדת שעד אחד נאמן באיסורים:
"ולרבה, דאמר לפי שאין בקיאין לשמה, ליבעי תרי, מידי דהוה אכל עדיות שבתורה! עד אחד נאמן באיסורין. אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין, כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן, דלא איתחזק איסורא, אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים! רוב בקיאין הן…".
יש להבין מה טעמו ומהותו של הדין עד אחד נאמן באיסורים. ננסה לעמוד על כמה נקודות הצריכות ביאור, ולבסוף ניישב את כל השאלות על פי דרכם של כמה אחרונים.
מה מקורו של עד אחד נאמן באיסורים?
רש"י ביאר: "ומשני עד אחד נאמן באיסורין - שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב".
הרי שעד אחד נאמן באיסורין נלמד מסברא.
ואילו תוספות למדו זאת מפסוק. ז"ל:
"וא"ת ומנא לן דעד אחד נאמן באיסורין וי"ל דילפינן מנדה דדרשינן בפרק המדיר (כתובות דף עב.) וספרה לה לעצמה וא"ת אם כן אפילו איתחזק איסורא וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא איתחזק איסורא וגם בידה לטבול".
עיין במהרש"א שביאר שתוספות למדו מהפסוק בנידה גם מקרה שלא איתחזק איסורא ואינו בידו, וגם מקרה שאיתחזק איסורא אך הדבר בידו.
ויש לשאול מה המחלוקת בין רש"י לתוספות. מדוע לרש"י הדין נלמד מסברא ואילו לתוספות לא?
האם עד אחד נאמן לאסור או רק להתיר?
נחלקו הראשונים אם עד אחד נאמן באיסורים רק להתיר או גם לאסור. דעת התוספות (קידושין סה:) שעד אחד נאמן רק להתיר ולא לאסור. ואילו הרא"ש (פ' הנזקין סי' ח' בכללי ע"א אות א') חלק על התוספות בזה. וז"ל:
"כל דבר שהוא ספק ולא איתחזק לא איסור ולא היתר ע"א נאמן לומר שהוא מותר כדמוכח פרק האשה רבה גבי חתיכה ספק חלב ספק שומן דנאמן לומר שהוא שומן, וכ"ש אם הוא אומר חלב הוא שנאמן כיון דלא איתחזק לא איסור ולא היתר עכ"ל". ומבואר בדבריו הפוך מסברת התוספות, שאדרבה מסתבר יותר להאמין לעד אחד לאסור מאשר להאמינו להתיר. וכתב בחידושי רבי נחום (גיטין ב:) שלכאורה כונת הרא"ש שכדי להתיר צריך נאמנות בתורת ודאי ואילו לאסור מספיק חשש בלבד שספק דאורייתא לחומרא. וראה שולחן ערוך (יו"ד קכז ג) שעד אחד נאמן באיסורים להתיר אבל לא להחמיר.
יש לשאול מה הסברה של תוספות לחלק ולומר שעד אחד נאמן להתיר ולא לאסור? ועוד, שאם כבר באנו לחלק, היה צריך לחלק באופן הפוך, שנאמן לאסור ולא להתיר, שהרי להתיר צריך נאמנות יתירה וכפי שכתב הרא"ש.
בחידושי רבי נחום הסביר את שיטת תוספות שדווקא בגלל שאיסורים חמורים לאנשים, הם נאמנים שלא יבואו להתיר סתם. וז"ל:
"והנראה בביאור ד' התוס' בקידושין, דהנה ברמב"ם בפי"א מהל' עדות ה"ח כתב דמי שהיה חשוד לעבור על דבר איסור נאמן להעיד עליו לאחרים דחזקה אין אדם חוטא כדי שיהנו אחרים, וכעי"ז כתב הרמב"ם בסו"ד שם "וכן כל כיוצא בזה משאר האיסורין לפי שאימת האיסורין על הרשעים ואין אימת הממון עליהן", ומבואר מדבריו דבכל עדות באיסורים איכא סברא להאמין לע"א לפי שאימת האיסורים עליו ואין אדם חוטא ולא לו. והנה בד' הרמב"ם לא נתבאר להדיא שזהו עיקר הטעם דע"א נאמן באיסורים, דברמב"ם שם כתב רק דמה"ט רשע לא מפסל, אולם יתכן דהרמב"ם ס"ל דזהו עיקר הטעם דע"א נאמן באיסורים, אלא דבסתם בנ"א פשיטא דאימת האיסורים עליו, ובחשוד הוצרך הרמב"ם לאשמועי' דלגבי אחרים לא חשדי' ליה דאימת האיסורים עליו ואין אדם חוטא ולא לו.
ולפי"ז נראה שזוהי כונת התוס' בקידושין הנ"ל, די"ל דהתוס' סברי שאי"ז רק סברא בחשוד אלא זהו עיקר הטעם לדין ע"א נאמן באיסורים, דבע"א המעיד להתיר איכא הוכחה דאימת האיסורים עליו, וגם במעיד לאחרים איתא להך הוכחה, דאין אדם חוטא ולא לו, ומשו"ה כתבו התוס' דכ"ז הוא רק להתיר ולא לאסור, דבעדות לאסור ל"ש הך סברא וליתא לסיבת הנאמנות.
[וע"ע בש"ך סי' קכ"ז סק"כ שכתב דגם הסוברים דע"א נאמן לאסור מודו דחשוד אינו נאמן אלא להתיר, ויל"פ בזה ע"ד ד' הרמב"ם הנ"ל, דכל הטעם דחשוד נאמן באיסורים הוא רק מכח האי סברא שאימת האיסורים על הרשעים, ומה"ט אין החשוד נאמן לאסור].
ולפי"ז א"ש מה שהקשינו דהתוס' והרא"ש פליגי בסברות הפוכות, דלהנ"ל נראה דגם התוס' מודו להרא"ש דכדי להתיר בעינן נאמנות טפי מלאסור, אלא דאינהו סברי שעיקר הטעם דע"א נאמן באיסורים הוא מכח הך סברא שאימת האיסורים עליו, ומשו"ה סברי התוס' דל"ל נאמנות לאסור, דבעדות לאסור ליתא להך סברא".
בהמשך נביא הסבר אחר להבין את התוספות.
מדוע עד אחד לא נאמן באיתחזק איסורא ואילו כאשר בידו נאמן?
למדנו בגמרא כאן שאין עד אחד נאמן כאשר איתחזק איסורא. יש לשאול מדוע אין עד אחד נאמן כאשר איתחזק איסורא. הרי חזקת איסור הוא חזקה דמעיקרא והוא אינו בירור אלא הנהגה.
עוד למדנו שאם הדבר בידו, נאמן עד אחד גם באיתחזק איסורא. כיצד מועיל 'בידו' נגד חזקה? לכאורה היה ניתן לומר שזה מטעם נאמנות של מיגו, שהיה יכול לשקר משום שהדבר בידו והוא יכול לעשות כרגע את מה שרוצה. אך באמת לא ניתן לומר כך, שהרי מבואר בתוספות שבידו מועיל אפילו שהיה בידו בהתחלה אף שאינו בידו כעת. זה לשון תוספות (ד"ה עד אחד נאמן באיסורין):
"ושחיטה אף על גב דהשתא אין בידו לתקנו מעיקרא היה בידו לשחוט דאם לא כן אמאי מהימן כיון דאיתחזק איסורא דלא מצינו בשום מקום שיצטרך בגדול אחד עומד על גביו ומעשים בכל יום דמהימן אף על גב דלא שייך רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כגון שנחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר ומה שאנו סומכין על הנשים בשחיטה אף על פי שאין יודעות הלכות שחיטה כיון שבידה ללמוד לשחוט או להשכיר אחרים שישחטו לה כבידה דמי".
הרי שבידו אינו מועיל מטעם מיגו, וצריך הסבר אחר מדוע נאמן במקרה שבידו אף שאיתחזק איסורא.
הרמב"ם לא הזכיר שעד אחד נאמן באיסורים ברשימה של עד אחד נאמן
כתב הרמב"ם (הלכות עדות פרק ה הלכה ב):
"בשני מקומות האמינה תורה עד אחד, בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תערף כמו שביארנו, וכן מדבריהן בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה".
הקשה המהרי"ט בספרו קדושת יום טוב (על הרמב"ם שם) מדוע הרמב"ם לא מנה את הדין שעד אחד נאמן באיסורים. ע"ש מה שתירץ. בהמשך נראה הסבר אחר.
מדוע עדות על כשרות הגט נחשב כעדות נגד חזקת אשת איש?
בגמרא למדנו שעד אחד אינו נאמן להעיד על כשרות הגט משום שאיתחזק איסורא דאשת איש. והקשה התורת גיטין (גיטין ב: ד"ה תוספות הוי דבר שבערוה) מדוע עדות על כשרות הגט נחשב כעדות נגד מצב שאיתחזק איסורא כלומר נגד חזקת אשת איש. הרי העד מעיד רק על כשרות הגט ולא שהאשה מגורשת?
משמעות עד אחד נאמן באיסורים
מתוך שאלות אלו ביארו האחרונים (מנחת אשר בגיטין, וכן מנחת אשר על התורה ויקרא סי' לד, ברכת אברהם עמ' יא, שיעורי אבי עזרי עמ' כ) שעד אחד נאמן באיסורים אינו עדות גמורה או נאמנות ובירור.
אלא עניין עד אחד נאמן באיסורים הוא הנהגה, שברור מסברא, אם לא ידוע לנו אחרת, שאין להסתפק כלל כאשר עד אחד אומר שהדבר מותר. (והוסיף המנחת אשר שזה כעין גדר ברי ושמא, אך לא בירור אלא דין בהנהגת איסור והיתר כנ"ל).
לפי זה מובן מדוע הרמב"ם לא הזכיר דין עד אחד נאמן באיסורים בהלכות עדות (פ"ה ה"ב). משום שאין כאן דין של עדות (מנחת אשר).
לפי זה גם ברור מדוע עד אחד אינו נאמן נגד איתחזק איסורא. אין הכוונה באיתחזק איסורא לגדר חזקה ממש. אלא זה דין מסוים בהלכה זו של עד אחד נאמן באיסורים שכאשר לא הוחזק איסור אין לנו לעורר ספק מעצמנו ואנו נוהגים לפיו. אך כאשר הוחזק איסור קדום אין לנו לומר שיש כאן ודאי היתר ואין לנו לעורר ספק.
אך כאשר הדבר בידו האדם נאמן. הרא"ש (גיטין פ"ה יג, אות יא) ביאר שכיון שהוא בידו הרי הוא כבעלים. וביאר המנחת אשר שאין כוונת הרא"ש לנאמנות כללית שאדם נאמן בשלו, אלא סברא מסוימת יש בזה בדין עד אחד נאמן באיסורים, שסברא היא שהתורה מאמינה לאדם בשלו, שאם לא כן אין אדם מתארח אצל חברו. ואם הדבר בידו נחשב כאילו לא התחזק האיסור כי בידו לגרוע מה שאתחזק איסורא.
וכעין זה כתב החזו"א (אבהע"ז סי' נט אות א): "דאיסורין שעיקרן באדם בינו לבין עצמו, והוא מתנהג עפ"י ידיעתו, קבלו חז"ל שאדם מתארח אצל חבירו ומאמינו בין לאיסור בין להיתר, וכל ידיעות האיסורין התלויין בגופין בעליהן נאמנים עליהן…ובזה אמרו דבעלים לענין זה הוא מי שבידו הדבר מסור לאסרו, ונאמן בין אמר אחר כך ומעיד על מה שנתהוה בשעה שהיה הוא הבעלים, שידיעות המאורעות של ההוא מסורות אליו".
ושם בחזו"א אות ט: "דלאסור נאמן הבעלים או מי שברשותו או בידו לאסור, ולאו מטעם מיגו, אלא הנאמנות מסורה לזה שדבר ההוא ברשותו ובהשגחתו".
לפי זה ברור למה אינו נאמן לאסור אלא להתיר. רק להיתר התורה אמרה שיש לסמוך עד אדם כשר מישראל ולא לחדש ספק, אבל לא בעד המעיד לאסור (מנחת אשר).
לפי זה ניתן להבין מדוע עד המעיד על כשרות הגט נחשב שמעיד נגד חזקת האשת איש, ואינו נאמן משום שאיתחזק איסורא. זאת משום שהעד מחדש על הגט בעדותו שנכתב לשמה ואין עד אחד נאמן לחדש מציאות חדשה, אלא רק נאמן כאשר אין לנו ספק כלל (שיעורי אבי עזרי).
כתב הברכת אברהם שיש לומר שכל זה נכון לפי רש"י שעד אחד נאמן באיסורים נלמד מסברא. אך לדעת התוספות שעד אחד נאמן באיסורים נלמד מפסוק, יש לומר שלולא חידוש התורה היינו אומרים שצריך עדות ממש על איסורים. והתורה חידשה שדי בעדות של עד אחד, אך זה עדות ממש. לפי זה הסביר הברכת אברהם כמה מחלוקות ראשונים ואחרונים. אך כתב הברכת אברהם שאין זה מוכרח בתוספות, ויש לומר שגם התוספות יודו שעקרונית עד אחד נאמן באיסורים אינו עדות ממש, ובכל זאת צריך פסוק לחדש שעד אחד נאמן אף שאינו עדות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
