בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בא
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
18 דק' קריאה 51 דק' צפיה
בא אל פרעה – הקב"ה יחד עם משה
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ", שמעתי מאבי מורי זיכרונו לברכה, לא נאמר 'לך אל פרעה' אלא 'בא אל פרעה'. הקב"ה אמר למשה, אני אבוא איתך, אנחנו ביחד נלך אל פרעה. וזו אמירה כללית שהקב"ה אומר תמיד לישראל, ולכל אחד מישראל, כאשר הוא צריך להתמודד עם הכבדת הלב של אחרים או עם הכבדת הלב של עצמו, שהוא אתו. ריבונו של עולם תמיד בא איתנו, וביחד נתגבר על הקשיים. הקב"ה מלווה אותנו כל הזמן, ולא עוזב אותנו מרוב אהבתו אותנו.

מצוות קידוש החודש – דווקא בארץ ישראל
בהמשך הפרשה מצוות קידוש החודש שמתקיימת דווקא בארץ ישראל, וכפי שאומרת הגמרא במסכת ברכות (סג. -סג:):
"רבי אבהו היה מספר שירד חנניה בן אחי רבי יהושע לגלות היה מעבר שנים ומקדש חודשים וקובע חודשים בחוץ לארץ. שיגרו אחריו שני תלמידי חכמים, את רבי יוסי בן קיפר, ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיוון שראה אותם שאלו אותם למה באתם? אמרו לו: ללמוד תורה באנו. אמר: אנשים האלה גדולי הדור הם, ואבותיהם שימשו בבית המקדש שהרי שנינו: זכריה בן קבוטל אומר, הרבה פעמים קראתי לפניו בספר דניאל, בליל יום כיפור. התחיל נותן את השיעור, הוא מטמא והם מטהרים, הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם, אנשים הללו הם של שווא ותוהו. אמרו לו: כבר אמרת עלינו שאנחנו גדולי הדור ואתה לא יכול לסתור דבריך, הוא שאל אותם: ולמה כשאני מטמא אתם מטהרים וכשאני אוסר אתם מתירים? למה אתם אומרים הכול ההפך? אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים ומקדש חודשים בחוץ לארץ. אמר להם: גם רבי עקיבא היה בחוץ לארץ והיה מעבר שנים ומקדש חודשים. אמרו לו: רבי עקיבא עשה את זה כי בזמנו לא היו בארץ ישראל גדולי הדור כמוהו. אמר להם: גם עכשיו לא הנחתי כמותי תלמידי חכמים בארץ ישראל. אמרו לו: הגדיים שהנחת נעשו תיישים. באמת כשעזבת את ארץ ישראל עדיין לא היו תלמידי חכמים גדולים כמוך, אבל עכשיו גדלו תלמידי החכמים בארץ ישראל והם כבר תיישים ויש להם קרניים והם יכולים לנגוח. והם שגרונו אצלך, ואמרו לנו, לכו ואמרו לו בשמנו, אם שומע מוטב, ואם לאו יהיה בנידוי. ואמרו לאחינו שבגולה: אם שומעים מוטב ואם לאו יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכינור, ויכפרו כולם ויאמרו אין להם חלק באלוקי ישראל. מיד כל העם געו בבכייה ואמרו: חס ושלום! יש לנו חלק באלוקי ישראל! שואלת הגמרא: וכל כך למה? מה קרה, למה אי אפשר לקדש חודשים בחוץ לארץ? אומרת הגמרא משום שנאמר: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָים" (ישעיהו ב, ג).
הפסוק אומר שרק מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, והדברים לא מובנים, האם אין זכות לרבנים בחוץ לארץ לפסוק הלכות. יש היום בד"ץ לונדון, ובד"ץ יוהנסבורג, ובד"ץ בשוויץ, יש הרבה בדצ"ים בחו"ל, והם פוסקים הלכות בכשרות ובדברים אחרים. האם צריכים להיות פוסקים רק בירושלים - אלא כמובן שהפסוק הזה מלמד דווקא על קידוש החודש. אבל זה עדיין תמוה, גם הרמב"ם מביא את הפסוק הזה ואומר שקידוש החודש ועיבור השנה הם דווקא בארץ ישראל שנאמר "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָים", ואחד המפרשים שם מפרש שהפסוק 'כי מציון תצא תורה', לא הולך רק על קידוש החודש, אלא על כל התורה כולה, וזה לא מובן האם רק בארץ ישראל אפשר לפסוק הלכות.

כי מציון תצא תורה – הכוח ליצור תורה
הצל"ח על הסוגיה הזאת בסוף מסכת ברכות, מבאר שבקידוש החודש יש חידוש מיוחד שאינו בכל התורה כולה. חז"ל אמרו אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מזידים, אתם אפילו אנוסים, כלומר, אפילו בית דין טעה וסמך על עדים באופן לא נכון, וקידש את החודש בטעות. בכל התורה כולה יש לנו כלל: טעות לעולם חוזרת. אפילו בית דין הגדול שטעה, יש דין שמובא במסכת הוריות של פר העלם דבר של ציבור, שאם בית דין הגדול טעה באיזו הלכה שיש בה חיוב כרת, וסמכו עליו ועשו כמותו, והתברר לו אחר כך שהוא טעה, או בית דין אחר מגלה שבית הדין הקודם טעה, אפילו שזה בית דין הגדול, מתקנים את הטעות. ולעומת זאת בקידוש החודש יש הלכה מיוחדת: אפילו בית דין טעה, וקידש את החודש באופן לא נכון, אפילו במזיד, היו לו אילו חשבונות ובמזיד קידש את החודש באופן לא נכון, קידוש החודש חל. הקב"ה נתן לבית הדין בנושא זה סמכות מיוחדת, לא רק לברר את התורה אלא לקבוע את התורה. בכל ההלכות שבתורה יש לבית הדין הסמכות לברר מה רצונו של הקב"ה, מה כתוב בתורה, ואם יש טעות בהלכה צריכים לתקן. אבל בקידוש החודש, מה שבית הדין קבעו ואמרו מקודש - החודש מקודש, וזה לא משתנה. גם אם אחר כך יבואו הוכחות שהעדים האלו היו שקרנים, ושלבית הדין בעצמו היו לו חשבונות, והוא פסק לא נכון, לא משנה, כיוון שקבעו קבעו. הפסוק 'כי מציון תצא תורה' הולך לא על בירורי התורה שכל בית דין צריך לברר מה התורה אומרת, אלא על הכוח המיוחד של בית הדין ליצור תורה. כי מציון תצא תורה, כי מציון אפשר ליצור את התורה. אפשר לקבוע שהיום יהיה ראש חודש, ונפקא מינא מתי יהיו החגים וזה משנה להרבה הלכות. וכוח יצירה של תורה כמו קידוש החודש, זה רק בארץ ישראל.
גם בארץ ישראל, לא כל אחד יכול לקדש חודשים, מי יכול לקדש חודשים - רק בית דין סמוכים. בדרך כלל זה מסור לבית דין הגדול, ויכולים להיות שלושה מבית דין הגדול, לא חייבים להיות כל בית הדין.

כיצד פועל היום קידוש החודש
הרמב"ם בספר המצוות, מצווה קנ"ג, במצוות קידוש החודש, אומר שקידוש החודש יכול להיות רק בארץ ישראל, ובאופן נדיר שגדול הדור בחוץ לארץ, אז באופן חריג אפשר לקדש גם בחוץ לארץ, אבל בסתמא קידוש החודש זה רק בארץ ישראל ורק על ידי בית דין. ואם חלילה היה מצב שלא יהיה בית דין סמוכים שיכול לקדש את החודש, אומר הרמב"ם אז אי אפשר לקדש את החודש.
אומר הרמב"ם:
"ואני אוסיף לך ביאור, אילו אפשר דרך משל שבני ארץ ישראל ייעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה את אותות האומה מכל וכל". כלומר, זה דבר תיאורטי, לא מציאותי, כי הקב"ה הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל. מה זה אותות האומה - לא יכול להיות שלא יישארו יהודים בארץ ישראל, כי אחרת זה מחיית אותות האומה, ולא ייתכן דבר כזה, אבל אילו בתיאוריה היה מצב כזה, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוץ לארץ בית דין שנסמך בארץ ישראל. "הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוץ לארץ ונעבר שנים ונקבע חודשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שביארנו, "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָים". אומר לנו הרמב"ם: בלי דיינים סמוכים בארץ ישראל שנסמכו בארץ ישראל אי אפשר לקדש את החודש.
הרמב"ן תמה עליו, מה זאת אומרת, הרי כבר דורות על גבי דורות אין לנו דיינים סמוכים ואנחנו מקדשים חודשים. וכיצד הוא אומר שבלי זה אי אפשר לקדש חודשים. ועל כן הרמב"ן הולך בדרך אחרת, ומסביר שכשהיו בית דין סמוכים היו מקדשים על פי עדים ובית דין היה מקדש. וכך היה עד הזמן של הלל שהיה בתקופת האמוראים, קרוב פחות או יותר לתקופה של אביי ורבא. וכשראה הלל שעוד מעט יש חשש שתתבטל הסמיכה, הוא עשה חשבון של כל ראשי החודשים שיהיו מעתה והלאה במשך כל הדורות, וקידש את כל ראשי החודשים שיהיו עד ימות המשיח עד שתתחדש הסנהדרין.
האם אפשר לקדש מראש - לפי שיטת הרמב"ן אפשר לקדש מראש, וזה מה שהלל עשה כשעוד היו דיינים סמוכים, הוא לא קידש רק את החודש הקרוב כשהגיע יום ראש חודש, הוא קידש מראש את כל ראשי החודשים.
האבני נזר דן בזה האם אפשר לקדש מראש. הרי זה דבר שלא בא לעולם, הרי עוד לא באו הימים האלה! אבל הוא מחלק שמחוסר זמן, זה לא נקרא מחוסר מציאות. והוא נותן לזה הסברה שאפשר אכן לקדש את החודשים מראש, ואף על פי שלכתחילה לא מקדשים או לא מעברים שנה לפני ראש השנה, אבל זה לכתחילה, אבל כשיש קושי אפשר לעבר שנים ולקדש חודשים עד ימות המשיח.

חכמי ארץ ישראל יחד – כוח של סמוכים
הרמב"ם כאמור לא מסכים עם זה, ואומר שאם אין דיינים סמוכים בארץ ישראל, אי אפשר לקדש את החודש. וזה דבר תמוה מאוד. הרי כבר בימי הרמב"ם לא הייתה סמיכה, אז איך הרמב"ם אומר את הדברים הללו. התירוץ שמתרצים על זה, שהרמב"ם אומר (בפירוש המשנה בסנהדרין פ"א מ"ג, ובהלכות סנהדרין פ"ד הי"א) שאפשר לחדש את הסמיכה, שאם כל חכמי ארץ ישראל יסכימו, ויכול להיות שמספיק רוב חכמי ישראל, אם רוב ככל חכמי ישראל בארץ ישראל יקבעו אדם אחד שהוא סמוך - תתחדש הסמיכה. הרבה מקשים על הרמב"ם, האם באמת הרמב"ם מתכוון לכך, כי הוא אומר בלשון כזאת שאפשר לחשוב שלאו דווקא, אבל על כל פנים, נראה מדברי הרמב"ם שיש דרך לחדש את הסמיכה. ומי יכול לחדש את הסמיכה - כל חכמי ארץ ישראל, אם הם מסכימים על אדם אחד לסמוך אותו.
וזה בעצם מה שעשו בתקופה של הבית יוסף ומהר"י בי רב שהיה הרב של צפת, והחליטו כל חכמי צפת כיוון שהם היו הרוב, ובירושלים היו פחות גדולים, הם החליטו לסמוך את מהר"י בי רב שיהיה סמוך, כדי לחדש את הסמיכה. אבל אנשי ירושלים לא הסכימו לזה, ונהייתה מחלוקת גדולה. הרלב"ח היה בירושלים וכתב קונטרס ארוך ושלח להם, הם שלחו לו בחזרה, היה משא ומתן סביב הנושא הזה שנידון מאד בהרחבה. וכיוון שהייתה התנגדות כזאת גדולה, בסוף לא המשיכו את זה. המהר"י בי רב סמך את הבית יוסף ועוד כמה רבנים, אבל זה לא נמשך. בכל אופן שיטת הרמב"ם, שאם כל חכמי ישראל בארץ ישראל רוצים לסמוך, אז מתחדשת הסמיכה. על פי זה אפשר להגיד שכיוון שלכל חכמי ישראל בארץ ישראל יש כוח לסמוך, אז יש לכל החכמים ביחד כוח כמו סמוכים, ואם כל חכמי ישראל בארץ ישראל מסכימים שהיום ראש חודש, זה כמו שבית דין הסכים וכך מתקדשים החודשים. לפי הסבר זה, לרמב"ם, חכמי ישראל בארץ ישראל מקבלים את הכוח של הסנהדרין, וחכמי ישראל יכולים ליצור סנהדרין, ולכן יש להם גם את הכוח הזה לקדש ראש חודש.

סנהדרין – המייצגים של כלל ישראל
לפני כמה ימים, קיבלתי ספר של הרב רייכמן, מהתלמידים הגדולים של הרב סולובצ'יק, שהוציא את שיעורי הרב סולובצ'יק על הש"ס, ולאחרונה הוציא את השיעורים על מסכת סנהדרין, וראיתי שם שגם הרב סולובייצ'יק אומר כך. והוא מוסיף עוד נקודה, שכל מה שיש כוח לסנהדרין לחדש חודשים, זה מפני שהיא באה בשם כלל ישראל. כלומר, קידוש החודש צריך להיעשות על ידי כלל ישראל, והסנהדרין הם מייצגים את כלל ישראל, ולכן הם יכולים לקדש חודשים. והוא מביא ראיות, שיש דברים כלליים שהם עניין של כלל ישראל, והסנהדרין היא פשוט הכוח המייצג את כלל ישראל. אבל אם הסנהדרין יחליטו דברים, וכלל ישראל לא מקבל, זה לא יחול. הוא מביא מדברי הרמב"ם בהלכות תרומות (פ"א ה"ב) שאומר שאיזו ארץ ישראל האמורה בכל מקום, שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל. כלומר הרמב"ם מוסיף שזה לא רק המלך וסנהדרין אלא צריך גם הסכמת רוב ישראל. ובהלכות סנהדרין, ובהלכות מלכים הוא מביא שהמלך היה יוצא למלחמה, היה שואל בסנהדרין. והוא מקשה קושיה, הרי בהלכות תרומות כתב הרמב"ם שצריך גם את הסכמת ישראל, ואז הוא מסביר שיש שני דינים לסנהדרין. יש כוח לסנהדרין לפסוק הלכות, ובפסיקת הלכות הם לא צריכים לקבל הסכמה של כלל ישראל. אבל יש דינים כלליים ששייכים לעם ישראל, ורק הסנהדרין שהיא מייצגת את עם ישראל, היא הסמכות, כי עם ישראל מסכים שהחלטתם זו החלטה כללית של עם ישראל. אז מה שהמלך צריך לשאול את הסנהדרין בעניין המלחמות, זה מפני שמה שהסנהדרין אומרים, מסתמא כלל ישראל מסכימים, אבל אם תיאורטית לא תהיה לכלל ישראל הסכמה על מה שהחליטו הסנהדרין, זה לא יחול.
הנה דוד יצא למלחמה לכיבוש סוריא לפני שהוא כבש את כל ארץ ישראל, ואפילו שהוא שאל את הסנהדרין לפני המלחמה, אף על פי כן, הכיבוש של דוד לא הועיל לקדשה בקדושת ארץ ישראל. כי כיבוש סוריה קודם כיבוש ארץ ישראל, לא היה בהסכמת כלל ישראל. זאת אומרת, שכיבוש ארץ ישראל זה דין בעם ישראל ולא דין בסנהדרין. עם ישראל הוא שעושה את הקידוש, וסנהדרין רק מייצגים את עם ישראל. אותו דבר בעיבור שנים וקידוש חודשים, אם בית דין עיברו את השנה וזה לא היה בהסכמת רוב ישראל, זה לא יחול. כמו שכתב הרמב"ם שני דברים: אם בית דין תיקנו תקנות וזה לא היה בהסכמת רוב ישראל, או עיברו את השנה ולא היה בהסכמת רוב ישראל, אז זה לא חל. לגבי תקנת תקנות, זה כתוב במפורש, שכל תקנה שלא התקבלה בישראל, היא לא חלה. אבל לגבי קידוש החודשים ועיבור השנה לכאורה זו החלטה של בית דין. מתברר שלא, זו החלטה של כלל ישראל, ובית דין הוא מייצג את כלל ישראל.

הגדרת 'קהל' דווקא בארץ ישראל
ומי זה כלל ישראל. אומר הרמב"ם בפירוש המשניות בבכורות (פרק ד משנה ג): שחידוש הסמיכה הוא בהסכמת בני ארץ ישראל, "לפי שבני ארץ ישראל הם נקראים קהל וה' קראם קהל אפילו היו עשרה אחדים". כלומר, אפילו כל עם ישראל נמצא בחוץ לארץ, ובארץ ישראל יש רק עשרה אנשים, מי נקרא קהל ישראל - העשרה האנשים שבארץ ישראל. "ואין חוששים מזולתם בחוץ לארץ כמו שביארנו בהוריות בדין פר העלם דבר של ציבור". כלומר, אם ציבור עשה על פי בית דין וטעה, ציבור זה צריך להיות רוב הציבור, ומה ההגדרה של הציבור שטעה, מה זה רוב הקהל, אלו יושבי ארץ ישראל, וזה נלמד מהפסוק: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם" (מלכים א, ח, סה) כתוב כל ישראל, אז למה צריך לכתוב 'קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים', מדייקת הגמרא במסכת הוריות (ג.) שמע מינה הני אקרי קהל, שומעים מזה שהגבולות של הקהל זה מלבוא חמת ועד נחל מצרים, אבל מי שמחוץ למקומות האלה הוא לא בגדר קהל. זאת אומרת, קהל אלו אנשי ארץ ישראל.
האבני נזר בשם המהר"ל אומר: הגדרת קהל זה שמחוברים זה לזה כאיש אחד וזה בארץ ישראל. כי בארץ ישראל כל ישראל ערבים זה לזה, ולכן קידוש החודש תלוי דווקא בארץ ישראל, שנחשב כאילו קידשו כל הקהל. ומאחר שכולם כאיש אחד זה גדר של הקהל.
נמצינו למדים שקידוש החודש זה דין בעם ישראל. עם ישראל הוא מקדש החודש, והסנהדרין, ולפי ההסבר של הרב סולובצ'יק או הסמוכים שמקדשים, הם בעצם מבטאים את הרצון של עם ישראל כולו. אם לא תהיה הסכמה, ורק סנהדרין יחליטו זה לא יספיק. זה דין בסנהדרין שמבטאים את הדבר הזה, וזה כמובן בארץ ישראל, שפה הגדר של קהל. וזה מה שמתכוון הרמב"ם שהקב"ה לא ימחה אותות האומה מכל וכל. לא ייתכן שיהיה מצב שבארץ ישראל לא יהיו יהודים, כי אם לא יהיו יהודים בארץ ישראל אי אפשר לקדש חודשים. אמנם יש דעות שאומרות שבתקופה שבין חורבן בית ראשון לבית שני לא היו בכלל יהודים בארץ ישראל, אבל עשרה אנשים ציבור קטן מסתמא שלפי שיטת הרמב"ם תמיד היו בארץ ישראל.
למדנו מכאן את מעלתה של ארץ ישראל, ומעלתם של עם ישראל. עם ישראל יש לו כוח לקבוע חודשים, ליצור תורה. לא רק לשמור על התורה ולברר את התורה אלא ליצור אותה. אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מזידים. ואכן לפי שיטת הרמב"ם, כשאנחנו מגיעים לראש חודש ואומרים בתפילת מוסף של ראש חודש: 'ברוך אתה ה'.. מקדש ישראל וראשי חודשים'. כלומר, כלל ישראל בארץ ישראל שאומרים את הדבר הזה, קובעים את קידוש החודש. "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָים" (ישעיהו ב, ג). יצירת התורה, חידושה של התורה, קביעת התורה, כמובן בקידוש החודשים, יכול להיות רק מציון.

ישראל – הלב של הבריאה
פרשת בא, פרשת יציאת מצרים. ואומר המהר"ל בגבורות ה' פרק מ"ד:
"כבר ידעת כי יציאת מצרים היא שורש אמונת אמת והדת. והתורה זכרה את יציאת מצרים במצוות שהם יסוד ועיקר הדת, כמצוות 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', כלומר תלה מצווה זו של האמונה ביציאת מצרים.
ועוד אומר המהר"ל: "פירוש הכתוב אנכי ה' אלוקיך', אלוקיך בפרט, אף על גב שהוא אלוקי כל הנמצאים, הוא אלוקי ישראל בראשונה ובייחוד, ואחר כך אלוקי כל הנמצאות. קודם כל 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', הקב"ה אלוקי ישראל ומתוך כך שהוא אלוקי ישראל הוא אלוקי כל העולם.
בתחילת הבריאה היה רק ריבונו של עולם. והקב"ה מתחיל לברוא בריאה, והדבר הראשון, ההתחלה של הבריאה, זו כנסת ישראל, זו נשמת ישראל, זה הצד הרוחני העליון. ואחר כך מתוך כך נמשכת כל הבריאה. ראשית כל, הקב"ה אלוקי ישראל ומתוך שהוא אלוקי ישראל אחר כך הוא נהיה אלוקי כל הנמצאות. בלשונו של המהר"ל "כבר התבאר בזולת זה המקום, המעלה הזאת שיש לישראל בעניין האלוקי שאין בכל הנמצאים", ומה מייחד את ישראל, שישראל הם עליונים, אלוקיים, הם מובדלים מכל העולם כולו במעלה הגדולה שיש בהם אור אלוקי, וזה מה שכתוב שהקב"ה הוציא אותם מבית עבדים, מבית עבדים לקנות מעלה אלוקית. המהר"ל מסביר שיציאת מצרים זה לא משהו טכני חיצוני, שהם היו עבדים ועכשיו הקב"ה הוציא אותם מבית עבדים ונהיו משוחררים. הקב"ה הוציא אותם לא רק מהמציאות הפיזית הממשית של העבדות, אלא הוציא אותם מהמהות של העבדות ועשה אותם משוחררים, זאת אומרת, עשה אותם אלוקיים. כל המציאות בעולם הזה היא מציאות מוגבלת, והקב"ה רומם את ישראל, והרוממות הזאת הופיעה בפועל על ידי יציאת מצרים. "ומאחר שקנו המעלה האלוקית, ראוי שהתייחד שמו יתברך על ישראל בפרט, כמו שאמרנו 'אנוכי ה' אלוקיך' כי הם ראויים לו יתברך, וכאשר הוא אלוקי ישראל, בזה בעצמו הוא אלוקי הכול".
המהר"ל מסביר הקב"ה הוא אלוקי העולם אבל הוא ייחד את עם ישראל לו באופן מיוחד. המהר"ל מעמיק את זה יותר. זה מתחיל מהיותו אלוקי ישראל, מזה נמשך שהוא אלוקי עולם. כלומר הוא אלוקי עולם, אבל עיקר העולם זה ישראל, ומתוך שהקב"ה הוא אלוקי העיקר, אז הוא אלוקי הכול. כל העולם כולו, אלו איברים שונים, ויש לב, אז אם הוא אלוקי הלב, אז ממילא הוא כבר אלוקי הגוף כולו. כי ישראל הם עיקר העולם, נשמת העולם, לב העולם, מוח העולם. ו"כאשר הוא אלוקי ישראל זה בעצמו שהוא אלוקי הכול, שכל הנמצאים נמשכים וטפלים אצל ישראל כמו שנמשכו כל האיברים אחר הלב והוא העיקר". זו התבוננות עמוקה בעניינם של ישראל. הקב"ה נקרא אלוקי ישראל. 'בני בכורי ישראל', ישראל הם הבכורים.

שלמות הופעת שם ה' – על ידי עם ישראל
המשך לזה זה מתבטא על ידי מצוות התפילין. המהר"ל באותו הפרק בהמשך מביא מגמרא במסכת ברכות (ו.):
אמר רבין בר אבא אמר רב יצחק: מניין שהקב"ה מניח תפילין? שנאמר: 'נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ" (ישעיהו סב, ח) 'בימינו' זו תורה שנאמר: "מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים לג, ב). 'ובזרוע עוזו' אלו תפילין שנאמר: 'ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן", ומניין שהתפילין הם עוז? שנאמר "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י) רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש. ישראל מניחים תפילין, והקב"ה כביכול מניח תפילין, ומה כתוב בתפילין של הקב"ה? בפרשיות התפילין של ישראל יש בהם פרשיות 'קדש', 'והיה כי יביאך', שהם זיכרון יציאת מצרים, ומצוות התפילין, ואחר כך 'שמע ישראל' ו'והיה אם שמוע', שהם קבלת עול מלכות שמים. בתפילין של הקב"ה כתוב: "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (שמואל ב, ז, כג) שואלת הגמרא (שם) ומי משתבח הקב"ה בשבחייהו דישראל? האם הקב"ה צריך את השבחים האלה כביכול? להשתבח בשבחם של ישראל? אין! כתוב בתורה "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם" וכתיב "וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם" (דברים כו, יז – יח) אמר להם הקב"ה לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (שמואל ב, ז, כג).
צריכים להבין את הדבר הזה, הרי הקב"ה הוא שלם מכל השלמויות. מה פירוש הדבר שהקב"ה צריך להשתבח בשבחם של ישראל, הוא משתבח בכך שהוא אלוקי ישראל, יש לו כבוד שהוא אלוקי ישראל, האם זה שייך להגיד כלפי שמיא? מסביר המהר"ל, השלמות הכי גדולה, שלמות יותר מכל שלמות, היא השלמות שיוצאת ומתבטאת ופועלת ומשפיעה. שהיא לא רק שלמות בפני עצמה, אלא שלמות שהיא מתפשטת ומופיעה ומתגלה, וזה נותן עוד מעלה לשלמות. ריבונו של עולם הוא שלם מכל שלמות, והשלמות היותר שלמה שיש הופעה שהוא גם פועל מחוץ לו. הוא מביא את הפסוק: "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" (ירמיהו ט, כב – כג). כלומר, להתהלל בשלמות עצמית, חכם, גיבור, עשיר, זה לא מספיק, יש עוד אפשרות, להתעלות עוד יותר. באיזה אופן " אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ". בלשונו של המהר"ל: "פירוש הזה, כי אין הילול במה שימצא באדם שלמות בעצמו כמו שהוא חכם גיבור ועשיר, שכל אלו שלמות שאינה יוצאת לזולתו" - זו שלמות לעצמו אבל לא יוצאת החוצה, אבל עוד יותר אם השלמות הזאת מופיעה החוצה. אם אדם עושה חסד משפט צדקה, זה עוד יותר הופעה שהוא יכול להתפאר בה. ריבונו של עולם, גם כן, הוא ברא את הבריאה, מופיע בבריאה, וזה מופיע את שלמותו כביכול, בזה הוא מתהלל. זה מה שנאמר: "אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ" (שם) בארץ, בתחתון שבתחתונים. כלומר, הקב"ה שהוא עליון שבעליונים מופיע ומשפיע מטה מטה בארץ.
והתפילין מביעים את הדבר הזה, התפילין שהם על הראש הם מביעים את השלמות הנוספת שיש לאדם, מלבד השלמות שלו בעצמו. יש לו תפילין על ראשו שמראות ששם ה' נישא עליו, ועל ידי זה הוא מתפאר שהוא שייך לאלוקי ישראל. "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י), זה ששם ה' נקרא עלינו, מופיע את הקודש שלנו, את השלמות שלנו. אותו דבר, כביכול, ריבונו של עולם מניח תפילין. מה הרעיון בזה, הרי אנחנו מבינים שזה לא כפשוטו, הוא לא הולך למומחה לתפילין ומזמין תפילין ויש לו תפילין על ראשו. יש כאן רעיון, הרעיון הוא שיש משהו מחוצה לו, כי הוא פועל החוצה, הוא פועל ומשפיע, וגדולתו מופיעה על ידי הופעת גדולתו. ומי מופיע את גדולתו - זה עם ישראל. הם מופיעים את שם ה' בעולם, הם נושאים את שם ה' בעולם. יש כאן איזה מצב כפול, אנחנו מתכבדים בכבודו של הקב"ה ששמו נקרא עלינו, והוא כביכול מתכבד בנו שאנחנו נושאים את שמו, ועל ידינו מופיע שמו בעולם. התפילין של הקב"ה זה עם ישראל. מה כתוב בתפילין של הקב"ה "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (שמואל ב, ז, כג), "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו" (דברים ד, ז) וכו'. גדולתם של ישראל, הופעתם של ישראל שהם עמו, שהקב"ה בחר בנו שאמר: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב). זה פארו של הקב"ה. פארו עליי ופארי עליו. אנחנו מתפארים בו והוא כביכול מתפאר בנו. פארו מופיע על ידינו, כי שם ה' נישא בעולם על ידינו.
ראיתי בספר ראשית חכמה, בשער הקדושה, השלמה לדברים הללו. מביא מדרש תנחומא בקדושים, "הקב"ה מתקדש בעולמו בצדקה שהוא עושה. איזו צדקה, שהוא מלמד על ישראל סנגוריה שנאמר "אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה" (ישעיהו סג, א) וכן "וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה" (ישעיהו ה, טז), אמר הקב"ה לעתיד אני מתקדש בכם וכן "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיהו מט, ג). אתם מתקדשים בי ואני מתקדש בכם, שנאמר: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" (ויקרא יט, ב). משל למלך שקידש אישה, אמר לה הואיל ונתקדשת לשמי אני מלך ואת מלכה. ככה אמר הקב"ה למשה, קדש לי את העם "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" (ויקרא יט, ב). הקב"ה הוא קדוש והוא אומר לישראל קדושים תהיו, ובזה שישראל קדושים הם מופיעים את קדושת ה'.
נסביר את הדבר הזה, איך הקב"ה מקדש אותנו. הוא נותן לנו מצוות ואנחנו מתקדשים על ידי מצוותיו ונהיים קדושים. ואנחנו מופיעים את קדושתו, ואז הוא מתקדש גם בנו. ניתן משל, מלך בוחר לו שרים ומפקדים בצבא, ואחר כך בזכות שיש לו מפקדים ושרים, הוא נעשה מלך חשוב, השרים משבחים אותו. הוא עשה אותם שרים, הוא בכלל מינה אותם, אבל עכשיו הם ממונים שלו והם עובדים אצלו, ומשרתים אותו, אז כבודו מופיע על ידם, אף על פי שהוא יצר להם את המעמד הזה. זאת אומרת, יש כאן הדדיות. הקב"ה מקדש את ישראל וישראל מתקדשים, והם מופיעים את קדושת ה' בעולם, זה עניינם של ישראל. "והייתם קדושים כי קדוש אני".

בני בכורי ישראל – ישראל ראשית העולם
'בני בכורי ישראל', ישראל הם הבכורים. המצרים לא הסכימו לזה וחשבו שהם הבכורים בעולם, זו הייתה האמונה שלהם. הם עבדו את הטלה שזה המזל הראשון של החודש הראשון, והם ידעו שעם ישראל הוא המתחרה שלהם, ולכן הם דכאו את עם ישראל מטה מטה עד עפר, כדי שלא יפריע למעמד שלהם כבכורים. והקב"ה אומר למשה שילך לפרעה ויאמר לו 'בני בכורי ישראל', לא אתם הבכורים אלא ישראל, וזו הייתה המגמה במכת בכורות, "מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה" (שמות יא, ה). כי האמונה של המצרים הייתה שהם בכורים, וכדי להוציא את ישראל ממצרים היה צריך לשבור את השורש את היסוד של המצרים, שזו הנקודה של הבכוריות. ומכת בכורות הייתה על כל הבכורות במצרים. "מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה" (שמות יא, ה).
וחז"ל מתארים את הדבר הזה, שהקב"ה היכה כל בכור בכל בית "כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (שמות יב, ל). לא בכל בית נולדים בכורים, לפעמים נולדת בת מקודם. אבל בגלל שהייתה להם אמונה של בכורים, שהם שייכים לבכוריות, אז כל בכור שנולד אם הוא מת, הם היו עושים לו אנדרטה בבית, וקוברים את הבכורים בבית. ובמכת בכורות, לא רק שהבכורים החיים מתו, אלא גם בית שלא היה בו בכור, אבל היה שם הציור של הבכור, הסמל של הבכור, גם הוא הוכה. וגם אם היו בכורים שמתו ונקברו, באו כלבים והוציאו אותם מהקברים שלהם, ופזרו ואת עצמותיהם. הקב"ה היכה את נקודת הבכוריות שבמצרים, כלומר אתם לא הבכורים, אלא בני בכורי ישראל, וזה מה שהוציא את ישראל ממצרים. הבכור הוא הראשון, ועם ישראל הוא עם ה', הוא ההתחלה, עם ישראל הוא הראשון ולכן הוא קדוש. כל דבר שהוא ראשוני הוא הכי קרוב אל המקור, והמקור הוא קדוש. אז כל מה שהוא ראשון הוא הקדוש, זה עניינם של ישראל. שהם ראשית הבריאה, הלב של הבריאה, ומתוך כך נמשכת כל הבריאה כולה.

הכול מתחיל מהלב
בזמנו שעסקתי בלימוד דם בביצים, רציתי לדעת האם אפשר לזהות איזה דם הוא דם של אפרוח. היום כמעט אין דם בביצים. הביצים לא מופרות בכלל. אבל פעם בהרבה ביצים היה דם, ויש דם שהוא לא אסור, ויש דם שהוא דם של אפרוח. היה לי שכן שעסק במחקר בבית ספר לרפואה בהדסה, והוא אמר לי שיש חוקרת שחקרה את התפתחות התאים, איך העובר גדל. ואיך היא חוקרת את זה, על ידי הפריית ביצים. והוא אמר לי, אני יכול לפתוח לך ביצה אחרי שהייתה עשרים וארבע שעות במדגרה, ואחרי ארבעים ושמונה שעות, נוכל לראות מתי מתחיל הדם ואיך צורתו של הדם. באתי לשם לבית ספר לרפואה, פתחנו ביצים ואחרי ארבעים ושמונה שעות, ראינו איזה עיגול כזה של דם. אחרי עוד עשרים וארבע שעות, אני לא אומר עכשיו מדויק, זה סיפור ישן, פתחנו את הביצה אני רואה שיש שם משהו שמתנדנד, ראינו איזה גוש כזה קטנצ'יק מתנדנד, שאלתי אותו: מה זה - הוא אומר לי, זה הלב, הוא פועם, עוד אין דבר, אין איברים מסביבו, ומשהו שם זז כל הזמן, מי מזיז אותו? איך זה זז? זה מה שראיתי. זאת אומרת, זה מתחיל מהלב ואחר כך מתפתחים ממנו כל האיברים. וכך גם באומות, יש לב שבאומות, הכול מתחיל מהלב ואחר כך זה מתפשט אל כל רמ"ח איברים ושס"ה גידים של העולם. זה מה שאומר לנו המהר"ל, מתוך שה' הוא אלוקי ישראל, מופיעה אלוקותו על כל העולם, כי זה הראש, אם הוא שולט על הראש אז ממילא הוא שולט על כל האיברים. זה עניינם של התפילין.

לחיות את התפילין
קראתי לאחרונה ספר על הגר"א, שם מסופר שהגר"א הלך פעם בדרך והתארח בבית מלון, הגיע הבוקר והוא הניח תפילין והתפלל, וגם בעל המלון הניח תפילין והתפלל. ואז נכנס איזה גוי והתנפל על בעל המלון והיכה אותו. הגר"א יצא מהחדר, וכשהגוי הזה ראה את הגר"א, הוא נבהל והשתטח, והפסיק את המכות, הוא התבטל כלפי הגר"א. אז שאל בעל המלון את הגר"א, הרי גם אני הנחתי תפילין, וכתוב "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י) אז למה הוא לא נבהל מפניי, אמר לו הגאון: אתה הנחת תפילין על הראש, אצלי התפילין מונחים בתוך הראש. צריך לחיות את האמונה של התפילין, את קבלת עול מלכות שמיים. וכך היה אצל הגר"א ומזה הוא נבהל...



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il