טומאת בית הסתרים

פרשת שבוע ותנ"ך
תזריע

קטגוריה משנית

פרשת שבוע ותנ"ך
מצורע

4 דק' קריאה

פרשות השבוע, תזריע־מצורע, עוסקות בשני סוגים עיקריים של טומאות: הטומאות המיניות וטומאות הצרעת. בשבוע הקודם קראנו על חלק מטומאות המוות (של בעלי חיים. טומאת אדם מתוארת בבמדבר יט). הלומד את נושא הטהרה, גם ממקור מאורגן היטב כמו ספר הטהרה ממשנה תורה, נתקל בקשיים משלוש בחינות: ראשית, ספר זה ארוך פי שניים מהממוצע במשנה תורה. שנית, הוא המורכב ביותר מבחינת ההלכות שבו. שלישית, הוא דורש להכיר את הריאליה המדוברת, שרחוקה מימינו.
אבל מעל הכול, גם אם מבינים את כל ההלכות, עדיין המושג נותר חידתי: מהי טומאה? האם טומאה מייצגת חטא? לשם מה נועדו חוקי הטומאה והטהרה? מדוע דם וסת, שהוא טבעי ואפילו מחזורי, נחשב טמא? מדוע על יולדת להביא קורבן חטאת? במה חטאה? האם הנושא רלוונטי גם לימינו? אלו רק מעט מן השאלות. מאמר זה הוא הצצה קטנה לנושא גדול שמזמין התבוננות. כדי שלא להתפזר, נתמקד בטומאות המיניות.
נפתח באבחנה חשובה: הטומאה קשורה רק למקדש. לדוגמה, שגוי לומר "אישה נידה טמאה לבעלה". על אישה בימי נידתה מוטלות שתי מערכות הלכתיות. הראשונה היא של איסור והיתר, שהרי האישה ובעלה אסורים ביחסי אישות ובכל מגע גופני. פרט לכך אין עליהם כל מגבלה. השנייה היא של טומאה וטהרה, שכן בזמן זה אין לה אישור כניסה למקדש. רק במובן האחרון היא טמאה. וכיוון שכיום אין משמעות לכניסה למקדש (פרט לעלייה להר הבית) וכולנו ממילא טמאי מתים, אין משמעות למושג טומאה. מעבר לכך, מותר להיות טמא, ואין בכך כל איסור.

מהי טומאה?
רבים מכירים רק את תפיסתו של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, שהטומאה מצביעה על משהו שלילי (פיזי או רוחני) במקור הטומאה, והמכנה המשותף לכל הטומאות הוא שלילת המוות. למשל, דם הווסת הוא מוות לפוטנציאל החיים שהיה אמור להתרקם ברחם. מתוך כך יש המסבירים את הלידה, שהיא מעשה של יצירת חיים, בצורה לוליינית מעט: היולדת התרוקנה מחיים שהיו בה, ומת בה פוטנציאל החיים. אחרים (למשל רד"צ הופמן) רואים בטומאת היולדת סמל לחטא פריצות ותאווה. לרבים נשארה המחשבה שניסח רבי שמעון בר יוחאי בתלמוד, כי יולדת שמביאה קורבן חטאת, הרי זה על החטא שנשבעה בעת הלידה שלא תהרה עוד, אף על פי שדבריו נדחו בגמרא.
לרמב"ם יש הסבר אחר , והוא תואם יותר את ההלכה, שהיא אבן הבוחן לרעיונות. למשל, לידה בניתוח קיסרי אינה מטמאת, מה שמפריך את הטענה שטומאה היא מוות או חטא. טומאה אינה מצביעה על שום דבר שלילי במקור הטומאה . אותו דם מן הרחם יכול להיות פעם אחת טמא (דם וסת) ופעם אחרת טהור (דם טוהר של יולדת), והדבר מצביע על כך שאין מדובר בטומאה הנובעת מן הדבר עצמו, אלא מציווי ה' שמתווה דרך רעיונית להתמודד נכון עם תופעות במציאות (איסורי ביאה ז, א). טומאה אינה מצביעה על חטא או על בעיה מוסרית . מתוך דבריו בפסקה עלומה במורה הנבוכים (ג, מז), שלא זכתה לפרשנות, עולה שקורבן חטאת הבא בסיום טומאה לא בא כדי לכפר על חטא בעבר, אלא כדי למנוע חטא עתידי - כדי לחַטֵא (לטהר!) את היולדת שלא תיכנס טמאה למקדש. זה הכול.
אבל כאן מגיעה השאלה: מדוע להחיל על יולדת טומאה? לפי הרמב"ם התורה מנהלת מאבק רעיוני נגד הרעיונות של עבודה זרה . מכאן אפשר להבין שגם הטומאה היא כלי נשק במאבק הזה. ניקח לדוגמה את תקנת חכמים להחיל טומאה על הגויים. באופן בסיסי, מן התורה גוי אינו טמא ואינו טהור, המושגים אינם חלים עליו. חכמים חששו מהאווירה החינוכית שהיוונים קידמו, שיחסים מיניים בין מורה לתלמיד (פֶּדֶרַסְטְיָה) הם תופעה מבורכת, ולכן החילו על כל הגויים טומאה מינית: "וחכמים גזרו על כל הגויים שיהיו טמאים כזבים לכל דבריהם... שעיקר הגזרה כדי שלא יהיה תינוק ישראל רגיל אצל הגוי במשכב זכור" (מטמאי משכב ומושב ב, י2). הנה הטומאה משמשת ככלי חינוכי! חכמים רצו להשאיר את המרחב הלימודי חף מכל מיניות (בוודאי אם יש בו גם ניצול). לדעת הרמב"ם זה בדיוק גם הטעם של איסורי עריות: המרחב המשפחתי אמור להיות חף מקשרים מיניים כדי לפתח את מהותו של האדם. ללא האיסור, המרחב המשפחתי מזוהם במיניות זמינה.
בהשראה מדברים אלו, כך גם המקדש חף מכל גילויי מיניות. גם בעל ואישה שקיימו מצוות עונה, חייבים לטבול לפני הגעה למקדש.

טומאה כאמצעי חינוכי־רעיוני
ומאליה עולה השאלה: אם המאבק של התורה הוא מאבק רעיוני (שמתבטא דרך מצוות מעשיות נצחיות), מהו הרעיון שהתורה נלחמה נגדו אז, וגם היום?
הרעיון האלילי הוא שהמין הוא כוח גדול ומהותי באדם. מפני כך נערכו פולחני פריון ומין, ואנו יודעים שפולחנים אלו נעשו גם ליולדות. כל המעשים הללו נועדו להגן על היולדת ולהשיג קרבת אלילים. לכן התורה מרחיקה את היולדת מן המקדש למשך כחודש וחצי עד שלושה. התורה מעבירה מסר כי מרכז החיים שעבורו נדרשת קדושה הוא המרחב היומיומי, ולא מרחב המקדש, שעבורו נדרשת טהרה. נזכור שלפי הרמב"ם המקדש הוא רק אמצעי ולא תכלית כשלעצמה. אומנם אמצעי הכרחי, אך עדיין אמצעי. אם כן, לא הדם מטמא ולא היולדת מטמאת, אלא המחשבה השגויה היא המטמאת, ובייחוד המחשבה שעל ידי המיניות אדם יתקרב אל ה' באופנים טקסיים . המיניות היא כוח עז באדם, ויש לו מקום, אבל היא אינה מהותו, וודאי לא באופן טקסי ציבורי במקדש.
הרקע התרבותי של העמים הקדמוניים כבר לא קיים היום, כמו גם הטכנולוגיה העתיקה, אבל הרעיונות והשאלות הגדולות על המצבים הקיומיים של האדם עדיין ניצבים וקיימים כמאז (מה תכלית החיים? מהי נפש האדם? מדוע המיניות מתעתעת? למה יש רע וסבל בעולם?)
לשאלות הנצחיות הללו היו תשובות אליליות, וחלקן קיימות עד ימינו. בהינתן רקע תרבותי מסוים, מן התשובות האליליות נגזרו מעשי פולחן אליליים, שרובם כבר לא קיימים, ואותם החליפו התארגנויות אחרות ומעשים אחרים בני ימינו. ההבנה שהתורה נלחמת מלחמת רעיונות נגד תפיסות שגויות של החיים והמוות, תשוקות המין והסבל האנושי שהיו פעם פולחני מוות, פולחני פריון ומין ופולחני רפואת אליל, יכולה להעניק מפתח חשוב לפשרן של טומאות המוות, המין והצרעת, בהתאמה.
אני יודע שעוד נותרו שאלות. הצעתי כאן רק קריאת כיוון מרעננת והצצה ראשונה בהחלט.

הרב ד"ר יוחאי מקבילי הוא יוזם מפעל משנה תורה להנגשת הרמב"ם, עורך ומבאר מהדורות משנה תורה ומורה הנבוכים, איש הייטק ומלמד בטכניון. ספרו 'טהרה תודעה וחברה' על תפיסת הטומאה והטהרה במשנת הרמב"ם יצא לאור לאחרונה.

מתוך העיתון 'בשבע'

מצורע

תזריע