נאמר בפרשתנו "אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדישכם". בעל ספר 'הלקח והלבוב' מביא בשם הרב הקדוש רבי אהרון הגדול מקרלין זיע"א, 'אך' מלשון 'מיעוט', כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה כב, ב) "אכין ורקין מיעוטין הם".

שאם בבואה של השבת מרגיש האדם בעצמו שהוא מעט הערך והשווי, ורואה את עצמו מלא חסרונות, או 'אך' מלשון הפסוק (בראשית ז, כג) "וישאר אך נח", שדרשו חז"ל (תנחומא נח, ט) שהיה נח גונח שהכישו ארי. ובערב שבת, גונח ומתאנח האדם מזה שהכישו אותו החיות הטורפות בימות החול והיה להם שליטה עליו, אומר רבי אהרון מקרלין שהעצה היא 'את שבתותי תשמורו' - לשמור את יום השבת, כי השבת מרוממת ומגביהה את האדם.

'כי אות היא ביני וביניכם', השבת מחברת ומקרבת את האדם לבוראו, וגדולת השבת היא עד כדי כך שנאמר עליה בפסוק שלאחר מכן 'כי קודש היא לכם', שהאדם בעצמו מתקדש על ידי השבת.

ה'שפת אמת' זיע"א (שבועות תרל"ז) מבאר את ציווי הקב"ה (שמות כ, ז) 'זכור את יום השבת לקדשו' ו'שמור את יום השבת' (דברים ה, יא), ושואל איך ניתן לקיים את הציווי של שמירת שבת באמצע השבוע?

ומבואר מדבריו, שבעת שמגיע לאדם ניסיון וקשה לו להתגבר על יצרו, יכול לקבל כוח מ'זכור את יום השבת לקדשו'. שיתבונן שהרי אם חס ושלום יעבור על העבירה ויכנע ליצרו, הרי זה יגרום פגם בשבת קודש הקרבה ובאה, ואם חס ושלום האדם ילכלך את עצמו בדבר לא טוב באמצע השבוע, איך יוכל לקבל פני שבת ויזכה ליהנות מאורה?

ולכן, על ידי שהאדם זוכר שבשבת הוא נכנס לבית גנזיו יתברך, הוא יכול לשמור את עצמו בששת ימי המעשה ממה שצריך להישמר, וכך לזכות לעונג שבת, כי מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.

באופן דומה ה'שפת אמת' מפרש (כי תשא תרל"א) את הנאמר בפרשתנו "ושמרו בני ישראל את השבת", ש'שמור' הוא לשון המתנה וצפייה כמו שפירש רש"י את הפסוק (בראשית לז, יא) "ואביו שמר את הדבר" - "היה ממתין ומצפה מתי יבוא".

ומסביר, כדי שהאדם יוכל כל ימות השבוע לחיות קרוב אל ה' יתברך ולדבוק בו, עליו לחשוב על השבת ולהתכונן אליה כל השבוע, כמו שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה - נמצא אוכלה לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת ונמצאת אכילתה של הראשונה לכבוד שבת (גמרא ביצה ט"ז, ע"א ורש"י שם).

וכך גם כל יהודי צריך כל השבוע להיות מצפה, משתוקק ומתגעגע לנועם שבת, להכין את עצמו ליהנות מאורה על ידי סור מרע ועשה טוב.

'הלקח והלבוב' כותב דברים נפלאים על חשיבות קבלת שבת קודש: "אמרו חז"ל (שבת יב, ע"א) 'חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה'. ערב שבת צריך האדם למשמש בגופו ולראות כל הבגידות שבגד בששת ימי המעשה, בגדו' היינו 'גופו' שהוא בגד להנשמה הקדושה, ולראות שיהיו בגדיו לבנים".

ומוסיף: "ואף אם לא הכין האדם עצמו בימי המעשה כראוי לשבת קודש, ואף אם עבר הערב שבת בלי להכין עצמו להמתנה הגדולה של שבת קודש, הרי ה'שפת אמת' (כי תשא תרמ"ג) מחזק לבבנו במה שאמרו חז"ל שבשבת צריך להיות 'כל מלאכתך עשויה'".

כלומר, אם בכניסת שבת האדם רואה שהוא לא מוכן לקדושת היום, ומוצא את עצמו ריק מכל בבחינת 'אך' ומצטער על מיעוט הכנה שאינו מוכן לקבל קדושת השבת, רואה בעצמו רק מיעוט וחסרונות, אבל עם זאת הוא מאוד משתוקק לבואה של השבת - 'תשמורו' מלשון 'יושב ומצפה', אז בכניסת שבת הוא זוכה ל'כאילו כל מלאכתך עשויה', שהקב"ה מחשיב לו את הרצון וההשתוקקות למעשה בפועל שכאילו באמת הכין את עצמו לשבת כראוי".

הרב הקדוש רבי נפתלי מרופשיץ זיע"א בספרו 'זרע קודש' (פרשת בא) שואל מדוע בקידוש של ליל שבת אומרים "תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים", מה הקשר בין שבת ליציאת מצרים?

והוא עונה דבר מדהים, כמו שבעת יציאת מצרים, עד לפני אותו הרגע שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, היינו משוקעים במ"ט שערי טומאה, והיינו בתוך כל הלכלוך והזוהמה של טומאת מצרים, אבל בו ברגע שהקב"ה החליט להוציאנו ממצרים, לא רק שלא ניקה אותנו מטומאתם אלא גם השפיע עלינו מ"ט שערי קדושה וקרבנו אליו. וזה לשונו:

"וזהו שבשבת קודש שבו באים לקדושה, אף שהיו משוקעים מקודם בטומאה, אומרים אז (בקידוש) 'תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים', פירוש, שעתה נפתח לו שער ופתח והתחלה להיות מכאן ואילך נקרא קודש, אף שהיה משוקע מקודם בעבירות, והגם שלפי השכל והטבע אי אפשר זה, לזה אומרים זכר ליציאת מצרים, שהיינו גם כן משוקעים עוד במ"ט שערי טומאה וכמעט נשקענו, רק שהשי"ת עשה לנו נס, והנס הזה הוא שער שבכל עת שנצרך לזה לצאת משיקוע הטומאה לקדושה, יוציא אותנו השי"ת על ידי הזכר של יציאת מצרים".

מדבריו יש לנו עוד חיזוק עצום, שלא רק בכניסת שבת האדם מתרומם ומתעלה משפל המדרגה לרום המעלה, אלא בכל זמן ומצב שיהודי רוצה לחזור בתשובה ולהתנתק מהרע ולהיכנס להיכל הקודש, הוא יכול ברגע אחד לזכות לזה. ואם קורה שיצרו מחליש את דעתו שהוא לא ראוי לכך, אז העצה שייזכר בכניסת שבת שהיא זכר ליציאת מצרים - כמו שאז ה' יתברך ניתק אותנו מהשקר וקרבנו לעבודתו, כן עתה יש ביכולת האדם להיות 'סור מרע ועשה טוב' ולהיכנס לשערי הקדושה.