ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ראש השנה
- תקיעת שופר
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל דהאן זצוק"ל
כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה? תשע. לפי שנאמר תרועה ביובל ובראש השנה שלש פעמים וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש השביעי אחד הן, בין בראש השנה בין ביום הכיפורים של יובל תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהם תר"ת תר"ת תר"ת:
ביאור:
צריך לתקוע שלוש פעמים קול תרועה שהוא קול שבור, ולפני ואחרי תקיעת תרועה יבוא קול רצוף. סך הכל תשעה קולות.
סעיף ב
תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו אם היא היללה שאנו קורים תרועה, או אם היא מה שאנו קורים שברים, או אם הם שניהם יחד, לפיכך כדי לצאת ידי ספק צריך לתקוע תשר"ת שלש פעמים ותש"ת שלש פעמים ותר"ת שלש פעמים:
ביאור:
חז"ל הכריעו לתקוע לפי כל האפשרויות שיכולות להיות ל - תרועה.
מצאנו שלוש דרכים להבין את ההכרעה לתקוע שלושה סדרים.
דעת רב האי גאון שהשיטות לא חלוקות זו על זו ובכל אחת מהם יוצאים ידי חובה וכדי שלא יראה הדבר כמחלוקת תקנו חכמים לתקוע את כל האפשרויות.
דעת הזוהר (פרשת פנחס רלא ב )שכל התקיעות נצרכות מעיקר הדין ראה שם את לשונו המיוחדת!
שיטת הרמב"ם שהכל הוא ספיקא דדינא וכל שיטה חולקת על חבירתה.
הרב עובדיה זצ"ל סובר שהשו"ע פסק כרמב"ם, ולכן לדעתו אסור להתודות בין התקיעות שהרי יתכן שמפסיק בין הברכה למצווה שהיא תקיעת תר"ת. אמנם האר"י שכתב להתוודות סובר כזוהר שהכל הוא המצווה ואחר שהתחיל במצווה יכול להפסיק. אמנם ראה בהערות איש מצליח על סימן תקצב שגם לדעת מרן מותר להתוודות.
סעיפים ג' – ו' שיעור התקיעות והדרך הנכונה לתקיעה
סעיף ג
יש אומרים ששיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כשלשה יבבות דהיינו שלשה כוחות בעלמא כל שהוא והם נקראין טרומיטין ולפי זה צריך ליזהר שלא יאריך בשבר כשלשה טרומיטין שאין כן יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה
ויש אומרים דאין לחוש אם האריך בשברים קצת ובלבד שלא יאריך יותר מדאי וכן נוהגין) (מרדכי והגהות אשירי פרק י"ט
וצריך להאריך בתקיעות של תשר"ת יותר מבשל תש"ת ובשל תש"ת יותר מבשל תר"ת ומיהו אם מאריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש שאין לה שיעור למעלה וכן בתרועה יכול להאריך בה כמו שירצה וכן אם מוסיף על שלשה שברים ועושה ארבעה או חמשה אין לחוש. ויש אומרים ששיעור יבבא שלשה טרומיטין ושיעור תרועה כשלשה יבבות שהם תשעה טרומיטין ושיעור תקיעה גם כן תשעה טרומיטין כתרועה ולפי זה אין לחוש אם האריך קצת בשברים וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת כשיעור שנים עשר טרומיטין (המ"ב גורס יח' טרומיטין בגלל שסובר שכל שבר צריך להיות ג' טרומיטין כדלקמן) ומי שלא האריך בתקיעה כשיעור הזה והאריך בשברים לא קיים המצוה לא כמר ולא כמר:
ביאור:
הקדמה: נחלקו רש"י ורמב"ם האם שיעור תקיעה כתרועה או כחצי תרועה, השו"ע פוסק כרש"י ששיעור תקיעה כתרועה ולא מביא את שיטת הרמב"ם כלל.
מחלוקת נוספת בראשונים היא מהו שיעור התרועה, מחלוקת זו מובאת בסעיף בשו"ע!
שיעור התקיעה- לפי רש"י שיעור התקיעה בכל סדר הוא כשיעור התרועה.(לפי הרמב"ם שיעור התקיעה הוא כחצי תרועה). השו"ע פסק כרש"י.
שיעור התרועה- כתוב במשנה שיעור תרועה שלוש יבבות. נחלקו הראשונים מהו שיעור היבבה?
שיטת רש"י: יבבא זה קול קטן. לשיטתו יוצא שהתקיעה היא קצרה מאד כשלוש יבבות.
שיטת תוס' ורא"ש: יבבא זה שלוש כוחות (קולות). לשיטה זו יוצא שתרועה היא תשע קולות. ותקיעה כאורך תשע קולות.
שיעור השברים - השיעור המקסימלי לכל שבר: לפי רש"י השבר צריך להיות קצר משלוש יבבות שלא יהיה כתקיעה. לפי תוס' והרא"ש כל שבר יכול להיות עד תשע קולות שהרי רק בתשע קולות הוא הופך להיות תקיעה. השיעור המינימלי לכל שבר: כתב המ"ב (סוס"ק יג): "וכתבו האחרונים דלכתחילה יעשה שיעור השלושה שברים כתשעה כוחות ובדיעבד יצא אם האריך כשיעור ו' כוחות או קרוב לזה" 1
סעיף ד
שלשה שברים צריך לעשותם בנשימה אחת (המ"א והט"ז כתבו שבדיעבד יצא, והמ"ב ס"ק טז' כתב להחמיר גם בדיעבד) אבל שלשה שברים ותרועה דתשר"ת יש אומרים שאינו צריך לעשותם בנשימה אחת והוא שלא ישהא בהפסקה יותר מכדי נשימה ויש אומרים שצריך לעשותם בנשימה אחת וירא שמים יצא ידי כולם ובתקיעות דמיושב יעשה בנשימה אחת ובתקיעות דמעומד יעשה בשתי נשימות.
הגה: והמנהג הפשוט לעשות הכל בב' נשימות ואין לשנות:
סעיף ה
אם תקע תר"ת בנשימה אחת יצא ויש מי שאומר שלא יצא:
ביאור:
נחלקו התוספתא והירושלמי כשתקע בנשימה אחת שתי תקיעות האם להחשיבם כתקיעה אחת משום שהולכים אחר הנשימה או כשתי תקיעות משום שהולכים אחר הקול. השו"ע סתם שיצא.
סעיף ו
אם האריך בתקיעה אחרונה של תשר"ת כשיעור שתי תקיעות כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונה של תשר"ת ובשביל הראשונה של תש"ת לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת ויש אומרים שאפילו בשביל אחת לא עלתה לו.
הגה: ואם תקע תקיעה אחת בין שני סדרים והתנה שאיזה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה יצא (בית יוסף).
סעיפים ז – ט תקלות בתקיעות
סעיף ז – (מעשה שאירע במגנצא)
אם טעה בתשר"ת ואחר שתקע שני שברים טעה והתחיל להריע אם נזכר מיד יתקע שבר אחר ואם לא נזכר עד שגמר התרועה שהתחיל בה בטעות לא הפסיד התקיעה הראשונה שתקע אלא חוזר ותוקע שלשה שברים ומריע ותוקע אבל אם אירע בתש"ת או תר"ת הפסיד גם תקיעה ראשונה:
ביאור:
בסעיפים הבאים השו"ע דן כיצד לנהוג כשאירעו תקלות שונות בתקיעות. בענין זה יש להקדים, במצב בו בעל התוקע מנסה לתקוע את הקול הנכון אך לא מצליח ובינתיים מוציא קולות אחרים אין בזה הפסק וצריך לחזור רק על הקול שלא הצליח להוציא 2 ! כמו כן אם תקע שלא כשיעור אך התכוון לתקוע את התקיעה נכונה חוזר רק על הקול אותו לא הצליח להוציא 3 . בסעיפים הבאים נדון במצבים בהם התוקע התבלבל והתכוון לתקוע קול אחר מהקול הנכון, מתי הקול מהווה הפסק וצריך לחזור לתחילת היחידה שבה הוא נמצא ומתי אין צורך לחזור ומשלים רק את הקול החסר. 4
מעשה היה במגנצא שתקע ש"צ (בסדר תשר"ת) פעמיים תשר"ת ובפעם השלישית לאחר שני שברים החל להריע. הראשונים דנים ביחס למעשה זה בשני ענינים:
1- האם אפשר לתקן את השברים ע"י הוספת שבר אחד?
2- ואם אינו יכול לתקן, להיכן צריך לחזור האם רק על השברים תרועה או מהתקיעה של התשר"ת האחרון או שמא על כל שלושת התשר"ת?
לגבי השאלה הראשונה פסק השו"ע שדי בכך שיוסיף שבר נוסף והסביר המ"ב שמכיון שגם השברים וגם התרועה שבתשר"ת הם התרועה שבתשר"ת לכן זה נחשב כאילו נתקל בשברים שאינו מפסיד השברים על ידי זה. הגר"א כתב שבכל אופן גם לדעת השו"ע מדובר באופן שתיקן את השבר בנשימה אחת אך אם לא היה בנשימה אחת צריך לחזור על הש"ר וכן פסק המ"ב. יש מהראשונים שפסקו שבכל אופן צריך לחזור על הש"ר וראוי לחוש לכתחילה לדעתם.
סעיף ח
אם הפסיק בתרועה בין תקיעה לשברים או שהפסיק בשברים בין תרועה לתקיעה וכן אם הריע שתי תרועות זו אחר זו או שתקע אחר התרועה תקיעה כמתעסק שלא לשם תקיעה והפסיק בה בין תרועה לתקיעה או לאחר שתקע שלשה שברים שתק והפסיק ואחר כך תקע שברים אחרים ואפילו שבר אחד בכל אלו הוי הפסק והפסיד גם תקיעה ראשונה:
ביאור:
הכלל הוא- אם בתר"ת הפסיק בשבר או בתרועה נוספת או בתש"ת הפסיק בתרועה או בשברים נוספים צריך לחזור מהתקיעה הראשונה של אותו סדר משום שהפסיק בדבר שלא שייך לאותו הסדר.
סעיף ט
אם תקע שני תשר"ת או שני תש"ת או שני תר"ת כהוגן וטעה בשלישי אינו צריך לחזור אלא לאחרון שטעה בו.
אם תקע בצד הרחב של השופר לא יצא.
הגה: ואחר שתקעו אומר השליח צבור פסוק אשרי העם יודעי תרועה ואשרי ומחזירין הספר למקומו:
ביאור:
השו"ע מכריע כרמב"ן הסובר שכל סדר תקיעות עומד בפני עצמו ורק הפסקה בתוך הסדר מעכבת. לכן מספיק לחזור על הסדר בו אירעה התקלה. ועוד כתב המ"ב (לה) שאם לא נזכר שטעה עד שהגיע לסימן אחר כגון שנמצא בתש"ת ונזכר שטעה בתשר"ת, גומר כל התש"ת ואחר כך חוזר ותוקע תשר"ת בודד נוסף בלבד.
^ 1.כלומר לכתחילה יאריך כל שבר כג' כוחות אך בדיעבד כל שיצא מכלל כח בעלמא כלומר טרומיט ומשהו יצא יד"ח. לדעת הרב מאזוז לכתחילה עדיף לעשות שבר קטן מג' כוחות כדי לצאת יד"ח גם לפי רש"י (ראה הערות איש מצליח).
^ 2.מ"ב ס"ק לד ועיין הליכות שלמה סעיף ח.
^ 3.ממילא חשוב להבין שגם דברי המ"ב בס"ק לא' על בעלי תקיעה שאינם מנוסים, שבסוף התרועה מאריכים בקול האחרון והוי שבר, הכוונה היא שלכתחילה מתכוונים לתקוע קול ארוך, אך אם מתכוונים לתקוע קול ראוי ובטעות לא מצליחים ומאריכים אין בזה הפסק.
^ 4.יתכן וכדאי ללמוד את הסעיפים מהסוף להתחלה דהיינו סעיפים ט ח ז.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
