ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- שבת
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
פנינה בת שרה
שבת דף עג. במשנה, רש"י ד"ה בתופר וקורע.
כסף משנה הלכות שבת פרק י' הלכה י'.
רש"י בדף לא: ד"ה לעולם כר' יהודה.
אחיעזר חלק ב' סימן ה' סעיף קטן ז'.
שפת אמת על דברי רש"י במשנה בדף עג. הנ"ל.
תוס' בדף עג: ד"ה וצריך לעצים, ושם בגליון הש"ס.
משנה ברורה סוף סימן ש"מ בביאור הלכה בהסבר התוס' הנ"ל.
תוס' בדף עג. ד"ה הקושר והמתיר.
ר' עקיבא איגר בתוספותיו למשניות על דברי התוי"ט בענין מתיר.
משנה ברורה סימן שי"ז בביאור הלכה ד"ה דינו (קושיתו על הרא"ש).
קורע שלא על מנת לתפור לא היה במשכן
כתב רש"י בדף עג. במשנה ד"ה על מנת לתפור:
"פעמים שהנקב עגול ואינו יכול לתופרו יפה אלא אם כן קורעו כדמפרש בגמרא, אבל קורע שלא על מנת לתפור לא היה במשכן".
האחרונים עמדו על הדיוק בדברי רש"י, שהרי לכאורה רש"י לא זקוק לטעם של "לא היה במשכן" אלא יש לנו כלל שכל המקלקלים פטורים ואם אדם קורע שלא על מנת לתפור הוא מקלקל, מדוע נזקק רש"י לטעם של "לא היה במשכן"?
יתר על כן מעיר ה"שפת-אמת" כאן, שמשמע מרש"י שכל קורע שלא על מנת לתפור אפילו אם הוא מתקן פטור כי זה לא היה במשכן. והרי לקמן בדף קה: אומרת הגמרא שקורע בחמתו ועל מתו חייב למרות שאינו על מנת לתפור, וזה לא היה במשכן, ומדוע חייב? אלא על כרחך משום שאינו מקלקל, ואם כן לא ברור למה כתב רש"י הטעם הנ"ל בדף עג.
האחיעזר הקשה סתירה ברש"י. בדף לא: בעניין סותר על מנת לבנות במקומו, רש"י עצמו כתב שהפטור של קורע שלא על מנת לתפור הוא מצד מקלקל. הגמרא שם שאלה:
"ר' יוסי (שפוטר את המכבה מפני שחס על הנר והשמן ומחייב במי שחס על הפתילה) כמאן סבירא ליה..."
ומתרצת הגמרא:
"אמר עולא: לעולם כר' יהודה סבירא ליה, וקסבר ר' יוסי סותר על מנת לבנות שלא במקומו לא הוי סותר".
והסביר רש"י:
"כל מקלקל דשבת פטור, דלאו היינו מלאכת מחשבת. וסותר דתנן באבות מלאכות דמחייב, סותר על מנת לבנות הוא... ור' יוסי סבר דאם במקומו חוזר ובונה הוא דמחייב, ואי לא - לא. ומכבה דומיא דסותר הוא, וכן קורע דומיא דסותר ולהכי תנן הקורע על מנת לתפור..."
אם כן רש"י לכאורה סותר את דבריו בסיבת הפטור של קורע שלא על מנת לתפור. האמת היא, שרואים שגם הכסף-משנה למד כך בדברי רש"י.
ברמב"ם בפרק י' מהלכות שבת הלכה י' מדוייק לכאורה הפוך, שכתב:
"הקורע כדי לתפור שתי תפירות, על מנת לתפור שתי תפירות חייב. אבל הקורע להפסידה פטור מפני שהוא מקלקל... והפותח בית הצוואר בשבת חייב".
משמע שבקורע שהוא מתקן חייב אע"פ שאינו על מנת לתפור.
מביא הכסף-משנה במקום:
"כתב הריטב"א: בפרק קמא דמכות פירש רש"י פותח בית צוואר ממש שעשה פתח חדש לחלוּק בשבת חייב חטאת מפני שתיקן כלי. (מסביר הריטב"א) פירוש: דנהי דלא מחייב משום קורע, דקורע שלא על מנת לתפור הוא , מחייב משום תיקון כלי".
ומדוע לא חייב משום קורע, הרי הקריעה שם היא תיקון! מוכרחים לומר בריטב"א את אותו יסוד שרואים ברש"י בעג., שהכל צריך להיות דומיא דמלאכת המשכן, ולכן כל קורע שלא על מנת לתפור לא חייב משום קורע, אפילו אם יהיה תיקון בקריעה. אך מכל מקום עדיין יש סתירה ברש"י כנ"ל.
שיטת תוס' בקורע שלא על מנת לתפור
ר' עקיבא איגר (בגליון הש"ס) עמד על כך שגם התוס' הולכים בשיטה דומה. בדף עג: אמרה הגמרא:
"זומר וצריך לעצים חייב שתיים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע".
אומרים התוס':
"נראה דאפילו לר' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, בעינן צריך לעצים, דלא מקרי בעצים קוצר אלא בענין זה, מידי דהוה אקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב".
כלומר לדעת תוס' גם ר' יהודה מודה בקורע שצריך שיהיה דווקא על מנת לתפור. הקשה רעק"א הרי בקורע על מנת לתפור, הצורך ב"על מנת לתפור" הוא כדי שלא יהיה מקלקל, ואם כן מה הראיה משם לזומר וצריך לעצים? מדייק הרעק"א שמוכח שהתוס' הבינו ש"על מנת לתפור" זה לא כדי להוציא ממקלקל אלא זה דווקא על מנת לתפור כי זו היא צורת המלאכה. צורת מלאכת קורע היא על מנת לתפור, ואם זה לא על מנת לתפור זו לא מלאכה חשובה. וכן נראה מדברי הכסף-משנה (שהבאנו לעיל). אך הרעק"א נשאר בקושיא מפרק האורג (קה:) ששם כתוב שלדעת ר' יהודה חייב על קורע שלא על מנת לתפור כשקורע בחמתו ועל מתו. (אמנם גם לפי הרעק"א שיטת תוס' אינה בדיוק כמו רש"י, כי רש"י כתב שקורע שלא על מנת לתפור לא היה במשכן, ובתוס' אומר רעק"א שזו לא מלאכה חשובה).
הביאור-הלכה בסימן ש"מ למד אחרת בתוס', בעקבות קושיית רעק"א, שכוונת התוס' לומר שאדם שזומר ואינו צריך לעצים הרי הוא מקלקל בעצים, ועכשיו דומה הענין לראיית התוס' מקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב. אמנם הוא קצת נדחק בלשון תוס', כי התוס' כתב "דלא מקרי בעצים קוצר אלא בענין זה". ובכל זאת כדי לא להשאר בקושי על התוס' תירץ כך.
הרא"ם הורוביץ כתב פשט בתוס':
"רצונם לומר כמו קורע דכשאין שם תיקון אחר זולת מה שראוי לתפירה דבעינן שיהא צריך לתפור ולא מהני מאי דחזי לתפירה (כך לא מקרי בעצים קוצר אלא אם כן צריך לעצים)..."
וכוונתו היא שהמשנה אמרה בדף עג. "קורע על מנת לתפור", ואפילו אם נבין שזה כדי שהקורע לא יהיה מקלקל, בכל זאת היה מקום לשאול מדוע לא יהיה הקורע מצד עצמו חשוב כי בעזרתו אפשר לתקן, ובלעדיו אי אפשר לתקן את הבגד, אם כן מדוע לא יהיה חשוב הקורע כתיקון גם כשהאדם לא מתכוון על מנת לתפור? אלא מוכרחים לומר שאע"פ שהקריעה יכולה לשמש כתיקון צריך כוונה כדי להתחייב. ומכאן אומר הרא"ם הורוביץ זו כוונת תוס', כשאדם זומר הוא משביח את האילן, ואם אינו צריך לעצים חייב רק משום שנוטע למרות שגם קצר כאן עצים, כי זה סוג של מלאכה שעד שלא תתכוון אליה אינך קשור לאותו תיקון נוסף.
לפי הסבר זה מתורץ התוס'. אך עדיין צריך ליישב את רש"י.
הסתפקות התוס' במתיר שלא על מנת לקשור
בתוס' בדף עג. שואלים התוס' האם גם מלאכת מתיר היא על מנת לקשור או לא. ואומרים תוס' שאין להוכיח מזה שהמשנה לא אמרה "על מנת לקשור" שהרי גם בסותר לא אמרה "על מנת לבנות" ובדף לא: אמרו שסותר הוא דווקא על מנת לבנות.
מהם צדדי הספק של תוס'? היה אפשר לומר על פי דברי רש"י, שכמו שבקורע במשכן היה רק על מנת לתפור, כך גם במתיר הסתפקו התוס' אם במשכן היה רק על מנת לקשור.
אבל קשה לומר שזה צד ההסתפקות של תוס', כי בהמשך הדיבור אמרו תוס' שמרש"י בדף עד: משמע שמתיר הוא גם שלא על מנת לקשור, שאמרו שם בגמרא: "דאי מתרמי ליה תרי קטרי בהדי הדדי שרי חד וקטר חד". ופירש רש"י שמתיר אחד מן הקשרים ואחד מניח כמו שהוא, ומזה דייקו התוס' ברש"י שהוא מחייב אפילו במתיר שלא על מנת לקשור, ואמרו תוס' שלשון הגמרא לא משמע כפירושו. ואם נאמר שהספק של תוס' הוא כנ"ל (האם המתיר שבמשכן היה על מנת לקשור), הרי שלב זה בגמרא נדחה! מדוע לא הביאו התוס' ראיה ממסקנת הסוגיא ברשת של ציידי חילזון, ששם הסביר רש"י מתיר על מנת לקשור. וכך מקשה גם התוספות יום-טוב בדברי התוס'. ר' עקיבא איגר תירץ שהתוס' מבינים שאם בעיקרון רש"י מעיז לומר בשלב הראשון בגמרא שמתיר שלא על מנת לקשור חייב, אם כן גם במסקנה זה לא השתנה (אלא שבמקרה הדבר שהיה במשכן היה על מנת לקשור).
אם כן מה יסוד הספק של תוס'? הריטב"א בדף עד: מסביר את הגמרא כרש"י במתיר קשר אחד ומניח אחד. ומוסיף הריטב"א שמכאן לומדים שהמתיר שלא על מנת לקשור חייב, כי אם לא כן, הגמרא היתה צריכה להקשות קושיא הרבה יותר חזקה: "והא מתיר שלא על מנת לקשור הוא", כמו ששאלה קודם לכן בתירוץ הראשון של רבה ביתדות אוהלים, ששאלה הגמרא: "ההוא קושר על מנת להתיר הוא", אלא מוכח שהגמרא מבינה שאפילו מתיר שלא על מנת לקשור חייב.
רואים מדברי הריטב"א חידוש. הריטב"א אמר שהגמרא היתה צריכה לשאול אותה שאלה ששאלה קודם לכן. ולכאורה אלו שתי שאלות שונות! קושר על מנת להתיר זה חיסרון בצורת המלאכה, ואילו מתיר שלא על מנת לקשור הוא מקלקל. מזה שהריטב"א משווה בין שתי השאלות נראה שהריטב"א מבין שמתיר שלא על מנת לקשור זה לא מקלקל אלא חיסרון בצורת המלאכה.
היסוד ליישוב שיטת רש"י
ומכאן צריך לומר שהספק במלאכת מתיר נובע מכך שהראשונים מבינים שהמלאכות שהיו במשכן הן מלאכות של בנין ויצירה. אלא שיש גם מלאכות של קלקול כגון: סותר, מכבה, מוחק, קורע, ומצד מלאכת מחשבת לא חייבים עליהן, לכן כדי שיהיה בהם תיקון ויתחייבו בהן צריך שהמלאכות תהיינה על מנת לבנות, לכתוב לתפור וכו'. אך המלאכות הללו ביסודן הן קלקול, כלומר הן לא תיקון אלא קלקול על מנת לתקן.
נחזור לרש"י בדף לא: שהזכרנו קודם. מדוע רש"י צריך להביא שם את כל המלאכות במשכן שדומות למכבה וסותר? כי רש"י בא להסביר לנו שם יסוד, שאע"פ שהמלאכות הללו ביסודן הן מלאכות של קלקול, וכדי להוציא אותן מדין מקלקל צריך לעשות אותן על מנת לתקן, בכל זאת עדיין הגדרת המלאכה היא קלקול , וקלקול זה הוא לשם תיקון.
ועל פי זה אפשר להבין את ההסתפקות של תוס' במתיר: מצד אחד אפשר לראות את המתיר במשנה בדף עג. כחלק מקבוצת המלאכות של השחתה שחייבים עליהם כשהן נעשות לשם תיקון, אך מצד שני אפשר לומר שהמתיר שבמשנה זה מתיר שהוא עצמו תיקון, שהיה כאן קשר שהוא מגונה בשבילי והתרתי אותו (שלא על מנת לקושרו) ובכך תיקנתי את הבגד.
ומכאן אפשר להבין את דברי הריטב"א שהביא הכסף משנה בפרק י'. הריטב"א הסביר את דברי רש"י שפותח בית צוואר לא חייב משם קורע אלא משום מתקן כלי. מדוע? הרי זה תיקון! אלא מפני שהקורע שבמשנה לדעת רש"י הוא קורע של השחתה ובהשחתה לצורך תיקון - חייב, אבל בקורע שהוא בפני עצמו אינו השחתה בכלל - אין זה קורע שעליו דברה המשנה בדף עג. ואין זה מלאכת הקורע שהיתה במשכן (אלא הוא מתקן בגד וחייב משום מכה בפטיש).
ובכך גם תתורץ קושיית האחיעזר על הסתירה ברש"י. מה שאמר רש"י בדף לא: שקורע שלא על מנת לתפור פטור משום מקלקל, כוונתו לקורע שביסודו הוא השחתה ואם האדם יעשה אותו לשם תיקון יהיה חייב, מפני שזה היה במשכן. ומה שאמר רש"י בדף עג. שקורע שלא על מנת לתפור לא היה במשכן כוונתו לקורע שמצד עצמו הוא תיקון וזה לא היה בכלל במשכן ופטור.
ממילא נוכל להסביר גם מדוע הקורע בחמתו ועל מתו חייב משום קורע לפי רש"י למרות שאינו קורע על מנת לתפור, כי הקריעה כאן כלפי הבגד עצמו היא השחתה גמורה, אלא שהיא לצורך תיקון כלפי האדם.
ולפי זה אפשר לישב את הערת הביאור-הלכה בסימן שי"ז על הרא"ש שהביא הב"י, שלא חייבים במתיר אלא על מנת לקשור קשר של קיימא כמו שהקשר של ציידי חילזון במשכן היה של קיימא. ואומר שם הביאור-הלכה שלכאורה צריך עיון על דברי הרא"ש, שהרי בקורע כל שעושה על מנת לתקן - חייב, כמו שקורע בחמתו ועל מתו חייב, וכך גם מתיר שהוא עצמו תיקון - חייב.
ולפי דברינו אין קושיא, כי הרא"ש מבין שמתיר הוא מלאכת השחתה, ורק כאשר הוא מקלקל על מנת לעשות תיקון - חייב, אבל כשהמתיר בעצמו הוא תיקון - פטור.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
