ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- ויגש
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
תרבות מצרים מול תרבות ישראל
הסיפור של פרעה, שאומר משהו אחד ועושה משהו אחר, הוא הסיפור של מצרים כולה. הוא גם הסיפור של כל הגלויות כולן. בכל הפרשיות המתארות את שרי מצרים אנו רואים את אותה התנהגות. שר הטבחים מכיר שה' עם יוסף – "וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" – ולכן הוא מנהל את ביתו. כל זה לא מפריע לו ברגע של שקר לזרוק את יוסף לכלא ל-15 שנה. גם שר בית הסוהר מכיר בסגולות המיוחדות של יוסף: "אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ". האם הדבר גורם לו לפעול לשחרורו מהכלא, או שהוא רק מנצל אותו לצרכיו? גם שר המשקים יודע שיוסף מחובר לאלוקים: "הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים". ובכל זאת "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ". רק כשצריך לעזור לפרעה הוא מזכיר את יוסף בלשון גנאי. "נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים". עליו נאמר: "ארורים הרשעים שאין טובתם שלימה, מזכירו בלשון בזיון" (רש"י שם).
הפיצול הזה בין הידיעה לבין המעשה מגיע מפרעה בכבודו ובעצמו. הוא יודע כי אלוקים עם יוסף: "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקִים בּוֹ" (בראשית מא לח). אבל במדינה שלו מתעבים את יוסף ואת אחיו. לא מסוגלים לאכול אתם לחם בסעודה אחת. "וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בראשית מג לב).
החורבן הרוחני של בית המקדש
התרבות של עם ישראל בנויה על יציאת מצרים ועל היציאה מתרבות מצרים. כיוון שהתרבות שלנו בנויה על חיבור בין הנשמה לבין החיים, ואילו התרבות המצרית היא של פיצול שבין ההבנה לבין המעשה והרגש. הפיצול הזה הוא החורבן הרוחני של בית המקדש, ועל כן אנו מחויבים לצאת מתרבות מצרים עד היום.
על החורבן הרוחני של בית המקדש שקדם לחורבן הפיזי סיפרו חכמינו בגמרא ואמרו כי אחרי חורבן ירושלים זחה דעתו נבוזראדן: נָפְקָא בַּת-קָלָא וְאָמְרָה לֵיהּ: "עַמָּא קְטִילָא, קְטַלְתְּ, הֵיכָלָא קַלְיָא, קָלִית, קִימְחָא טְחִינָא, טְחִינָת" (סנהדרין צו ע"א. איכה רבה א מ"א) – דע לך שבית המקדש כבר נחרב רוחנית קודם שהחרבת אותו בפועל ובמעשה. ואחד מסממניו של החורבן הרוחני הוא הנתק שבין האמונה באלוקים לבין ההתנהגות ההפוכה. כל זה בגלל שכל עניינו של בית המקדש הוא חיבור שמים וארץ. כך רואה אותו אברהם מרחוק, ענן נושק בהר. כך רואה יעקב בחלום את הסולם המחבר שמים וארץ. וכל החורבן הוא ההפך הגמור, ניתוק בין העולמות.
צִדְקִיָּהוּ – ויעש הרע בעיני ה'
את החורבן הרוחני הזה מבטאים באורחות חייהם גם צדקיהו המלך שנכבש וגם נבוכדנצר המלך הכובש. צדקיהו, שנושא שם של צדיק גדול, נחשב לצדיק "מושלם במעשיו" (הוריות יא ע"ב). הוא מאמין גדול ששואל את פי הנביא ירמיהו מה ציווה ה', ומבקש ממנו להתפלל עליו. הוא יודע שירמיהו נביא אמת לעומת כל האחרים. "וַיִּשְׁלַח֩ הַמֶּ֨לֶךְ צִדְקִיָּ֜הוּ אֶת־יְהוּכַ֣ל בֶּן־שֶֽׁלֶמְיָ֗ה וְאֶת־צְפַנְיָ֤הוּ בֶן־מַֽעֲשֵׂיָה֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶל־יִרְמְיָ֥הוּ הַנָּבִ֖יא לֵאמֹ֑ר הִתְפַּלֶּל־נָ֣א בַעֲדֵ֔נוּ אֶל־ה֖' אֱלֹקֵֽינוּ" (ירמיהו לז).
אבל כשצדקיהו מגיע למעשים הוא שומע לקול יועציו הרעים. "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹקָיו". הוא מפר את הברית עם נבוכדנצר וכורת ברית עם מצרים, מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ, בניגוד לנבואה של ירמיהו נביא האמת. התוצאה הישירה היא חורבן ירושלים. כי המצרים, כצפוי, לא עומדים בהסכם ולא באים לעזור לו במלחמה מול הבבלים. נבוכדנצר כועס על הבוגדנות של צדקיהו, שלא עומד בשבועתו, ומכלה את חמתו במקדש ובירושלים. הוא מכלה את חמתו בתושבי ירושלים, שוחט אותם ביחד עם בני צדקיהו ומנקר את עיני המלך שידע את האמת ועשה את ההפך.
הכרזת נבוכדנצר על מלכות ה' בעולם
גם נבוכדנצר מבטא באורח חייו את הניתוק המוזר הזה. מצד אחד חייו הרוחניים עשירים באמונה ובפרסום נפלאות ה', עד שרבי יצחק אומר בגמרא: "יֻצַּק זָהָב רוֹתֵחַ לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, שְׁחִיק טַמְיָא, שֶׁאִלְמָלֵא לֹא בָּא מַלְאָךְ וּסְטָרוֹ עַל פִּיו, בִּקֵּשׁ לְגַנּוֹת כָּל שִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים" (סנהדרין צב ע"ב).
קשה לומר דבר כזה, אבל נבוכדנצר נראה בעיני ההמון כמו דוד המלך, ואלמלא המלאך הוא היה עלול להיראות אף יותר מדוד המלך. הדברים שאמר נבוכדנצר הם הפסוקים שבהם אנחנו מתחילים את תפילת שחרית: "אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדָר". אותותיו כמה גדולים ונפלאותיו כמה חזקים, מלכותו היא על כל העולם ושלטונו הוא לדורי דורות.
את המילים הנפלאות הללו כותב נבוכדנצר במכתב לכל העולם. "לְכָל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא דִּי דָיְרִין בְּכָל אַרְעָא, שְׁלָמְכוֹן יִשְׂגֵּא". הוא מספר להם כמה הוא התפעל מיציאת חנניה, מישאל ועזריה מכבשן האש ופרסם לכל העולם את שבחו של אלוקים: "אָתַיָּא וְתִמְהַיָּא דִּי עֲבַד עִמִּי אֲלָהָא עִלָּאָה, שְׁפַר קֳדָמַי לְהַחֲוָיָה". האותות המופלאים שעשה עמי האלוהים העליון, ראוי ונכון לפרסם אותם לכולכם.
אבוי למי שידבר רע על אלוהי היהודים
נְבוּכַדְנֶצַּר לא מסתפק בהודעה זו ומוציא צו לכל מי שיאמר דבר רע על האלוקים. "וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כָל עַם אֻמָּה וְלִשָּׁן דִּי יֵאמַר שָׁלוּ עַל אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹא הַדָּמִין יִתְעֲבֵד" (דניאל ג, כט). וממני יצא צו על כל אומה ולשון, שכל מי שיאמר מילה רעה על האלוקים של שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹא (חנניה מישאל ועזריה) ייחתך לגזרים. "וּבַיְתֵהּ נְוָלִי יִשְׁתַּוֵּה". ביתו ייהרס ויהיה מקום אשפה. "כָּל קֳבֵל דִּי לָא אִיתַי אֱלָה אָחֳרָן דִּי יִכֻּל לְהַצָּלָה כִּדְנָה", שהרי אין אלוהים שיכול להציל את מאמיניו כמו שאלוקים הציל את חנניה, מישאל ועזריה מכבשן האש.
ומה הכלב המת הזה חשוב לפני דוד מלך ישראל?
איך כל זה מסתדר עם רצחנותו הרבה של נבוכדנצר? את הסתירה הזאת לא יכולים המלאכים לסבול, והם סותמים את פיו. הם מבינים שפרסומי ניסא שעשה נבוכדנצר הוא לא באמת קידוש ה', אלא חילול ה' גדול. פרסומי הניסא שלו מלמד כי אפשר לחיות בניתוק גמור בין דיבורים גבוהים ונשגבים לבין חיים מרושעים ואכזריים.
גאון עוזנו ותפארתנו, רבי יוסף חיים זיע"א, שואל בספרו בניהו בן יהוידע איך אפשר לומר על שבחי נבוכדנצר שביקשו "לְגַנּוֹת כָּל שִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד"? "הנה לפי האמת ודאי מה לתבן אצל הבר ומה הכלב המת הזה חשוב לפני דוד מלך ישראל בדיחא דמלכא ונעים זמירות אשר כל שירותיו הם ברוח הקודש וכולם מלאים סודות נוראים, ומה דמיון וערך זה עם זה?".
התלהבות של פתאים
על השאלות הללו משיב בעל הבן איש חי שתי תשובות חשובות ויסודיות, ואומר כי בני-אדם מסתכלים בחיצוניות ועלולים באמת להתפעל מהשבחים של נבוכדנצר הרשע, "הכלב המת", שחייו היו מלאים ברצח, באכזריות ובמוות. בעיני ההמון הפתי, שבחי נבוכדנצר עלולים להיחשב יותר מהשבחים של דוד המלך בגלל גודל ממשלתו.
"אך הכוונה שאם היה מניחו לשבח עוד שבח ארוך וגדול הכמות, אז הוא היה מתגאה אח"כ בשירו שהיה מגנה לפני בני אדם שירות דוד המלך ע"ה, שהיה אומר אני עשיתי שיר גדול הכמות יותר ארוך מן מזמור של דוד מלך ישראל, וגם בעיני המון העם הפתאים שאין יודעין סודן של הדבר היה נראה הגנאי לומר זה עשה שיר יותר גדול מן המזמור הגדול שאמר דוד המלך ע"ה, ולכך בא מלאך וסטרו שלא יגיע שבח שלו שיעור פסוק אחד".
רוחניות גנובה
עוד מסביר גאון עוזנו ותפארתנו, כי כל הרוחניות של נבוכדנצר גנובה מעם ישראל, ואת זה גם ההמון הפתי לא יודע. כל ההכרה של נבוכדנצר העכו"ם על אלוקים באה מישראל, כל השירה לאלוקים באה מדוד. הבעיה הייתה עם בניהם ובני בניהם של הצדיקים הגדולים הללו, שעזבו מקור מים חיים לחצוב בורות נשברים, והשאירו לנבוכדנצר את האוצרות הרוחניים הללו כהפקר.
"ודע דגם דברים אלו שאמר לא היה הוא המוליד ומחדש אותם, אלא השר והקליפה שלו גנבה את הדברים האל משירות דוד המלך ע"ה, ושמה הדברים בפיו של אותו רשע. והוא מה שאמר 'מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדָר' גנב השר שלו זה מן התהלים (קמ"ה י"ג) מפסוק 'מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור'. והן הן הדברים ממש. ומה שאמר 'אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין', גנב אותם מפסוק (קל"ו ד') 'לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ'. ומפסוק 'רַבּ֤וֹת עָשִׂ֨יתָ׀ אַתָּ֤ה׀ ה֣' אֱלֹהַי֘ נִֽפְלְאֹתֶ֥יךָ וּמַחְשְׁבֹתֶ֗יךָ אֵ֫לֵ֥ינוּ' (מ' ו'), וכיוצא במקראות אלו הרבה, ונמצא הכל גנוב מן התהלים ולא חידש כלום".
קְדוּשָׁה – כֻּלָּם כְּאֶחָד
המלאך עוצר את נבוכדנצר מלהמשיך בשירות ובתשבחות כדי שאנשים לא ילמדו ממנו לחשוב שאפשר להיות גם קשור לאלוקים וגם רוצח אכזרי שגוזל וחומס ומחריב. אי-אפשר להיות קשור בנימי נפש ונשמה לאלוקים חיים ומלך עולם ולהחריב את בית המקדש בדמים. זאת טעות רוחנית נוראה שעלולה למלא את העולם חורבן ושממה.
ודבר זה נמסר במיוחד למלאכים שמקפידים לשבח את ה' בִּקְדֻשָׁה וּבְטָהֳרָה, בְּשִׁירָה, בְזִמְרָה "וְנוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לָזֶה. לְהַקְדִּישׁ לְיוֹצְרָם בְּנַחַת רוּחַ. בְּשָֹפָה בְרוּרָה וּבִנְעִימָה. קְדוּשָׁה כֻּלָּם כְּאֶחָד עוֹנִים בְּאֵימָה וְאוֹמְרִים בְּיִרְאָה". הם לא יכולים לסבול שבחים שנאמרים באופן של טומאה ועצבות, רשעות ופירוד, והם עוצרים את שירותיו.
פְּלוֹנִי שְׁפָּרַשׁ מִן הַצִּבּוּר, אַל יִרְאֶה בְנֶחָמַת צִבּוּר
צומות על גזרות הגויים שלא לבנות בירושלים בימינו
סיפורו של נבוכדנצר מזכיר לנו גם את הרוחניות שגנבה מאתנו הנצרות וגם את הרצחנות שלהם. וכל זה בגלל שהצומות שאנו צמים היום הם גם על מה שקורה בימינו ומתאים למה שהיה בימיהם. כך מלמד הנביא זכריה את עם ישראל אחרי חורבן בית ראשון שאין צורך לצום בתשעה באב, למרות שהבית הראשון נחרב בו, כיוון שהבית השני היה בנוי בימיהם. מכאן למדה הגמרא כי הצומות נקבעו על-פי תאריכים שהיו בעבר, אבל שייכים למה שקורה בימינו. אם בימינו יש שמד – צמים. אם בימינו בית מקדש בנוי – לא צמים. אם לא זה ולא זה - תלוי ברצון הציבור.
וכן כתב התשב"ץ (שו"ת חלק ב סימן רעא) "אין ספק שתקנת נביאים בארבעה צומות לא היתה על זמן גלות בבל בלבד אלא תקנה קבועה היתה כל זמן שהי' בית המקדש חרב, אפילו יבנה ויחרב אח"כ הצומות הללו קבועים הם לעולם". ובצום עשרה בטבת אנחנו צמים גם על תחילת המצור של מלך רומי על ירושלים אע"פ שלא היה בעשרה בטבת.
מכאן נבין שבצומות הללו אנו צריכים לכוון גם על הגויים שפיהם מלא שבחים לאלוקים, לתנ"ך, אבל באו"ם הם נלחמים נגד זכותו של עם ישראל במקום המקדש ומתנגדים לבנייה בירושלים. גויים שמכוונים לנתק בין עם ישראל לארצו, לירושלים ולמקום המקדש. על אלה צריך לכוון בצום י' בטבת הקרוב.
על השייכות לימינו כתב המשנה ברורה: "וכל אלו הימים כל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון הדברים אלו נשוב להטיב כמו שנאמר 'והתודו את עונם ואת עון אבותם' וגו'. ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה 'וירא ד' את מעשיהם'. ואמרו חז"ל: 'את שקם ואת תעניתם' - לא נאמר, אלא 'את מעשיהם'. ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר. ומכל מקום אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מצוות עשה מדברי הנביאים להתענות בהם" (משנה ברורה סימן תקמט).
סליחות שנשכחו לתיקון המעשים
וכדי לכוון על תכלית הצום צריך אדם להתעסק ביום זה בענייני הצום, ללמוד מה שנכתב בספר ירמיהו על כך ולומר סליחות ותיקון חצות. וכתב באליה רבה (תרפה) "מצאתי כתוב בשם קובץ ישן מעשה היה בניישטאט שבטלו את התפלה בעשרה בטבת שחרית מחמת המחלוקת, לערב היה אמר 'אל ארך אפים' ולומר סליחות של שחרית". ומכאן נלמד לכל מי שלא התפלל במניין שצריך לומר את הסליחות, שהן מעוררות את האדם לתשובה מתוך הבנה שביום הזה באה צרה גדולה לישראל בגלל מעשיהם. ועל כן אנחנו גם צריכים לתקן את מעשינו.
הקב"ה מצטער אתנו בתעניתנו
חכמינו אמרו שאסור לאדם לפרוש מן הציבור. "תָּנוּ רַבָּנָן, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִן בְּצַעַר, וּפָרַשׁ אֶחָד מֵהֶם, בָּאִים שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ, וְאוֹמְרִים, פְּלוֹנִי זֶה שְׁפָּרַשׁ מִן הַצִּבּוּר, אַל יִרְאֶה בְנֶחָמַת צִבּוּר" (תענית יא ע"א). ובמסכת ברכות לימדו אותנו חכמים כי ביום תענית הקב"ה נמצא גם הוא בצער גדול לכן אסור לפרוש ממנו. כך אומר הפסוק: "ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג, וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ, שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ" (ירמיה כה). ובגמרא "אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל אָמַר רַב: שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הֲוֵי הַלַּיְלָה, וְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹאֵג כַּאֲרִי, וְאוֹמֵר, אוֹי לַבָּנִים שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהֶגְלֵיתִי אֶת בָּנַי לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים" (ברכות ג ע"א). ואם כך בכל יום – כל שכן ביום שנבוכדנצר שם מצור על חומות ירושלים.
חומרת עשרה בטבת כחומרת תשעת הימים
ועל כן היה מורה מו"ר מרן הרב אליהו זצוק"ל שלא לעשות חופות בליל התענית, אע"פ שלא מתענים מן הערב, כיוון שבאמת יום התענית הוא יום חשבון נפש והוא חל כבר מהערב, ולפי השו"ע אומרים בערב "עננו" למרות שלא צמים. ואדם שהלך לישון בערב בלי לעשות תנאי – חל עליו הצום ולא יכול לאכול בלילה גם אם קם מוקדם. לכן אין לעשות חתונה או שמחה אחרת בליל התענית. "ואפשר דיש להחמיר בי"ז בתמוז ועשרה בטבת כמו שמחמירים בתשעת הימים" (ביאור הלכה תקנא).
טעם התענית
על חומרת הצום הזה אפשר ללמוד ממה שכתב החיד"א: "מי שהוא שרוי בתענית ושכח ויקח את המאכל'ת ובירך עליו, ונזכר מהתענית, יאכל פחות מכזית מפני הברכה, ועולה לו התענית. כך כתב מורו ורבו של החיד"א בספרו נחפה בכסף (או"ח סי' ו'). והרב אדמת קדש (ח"א או"ח סי' יג) גמגם בזה. ואין דבריו נראין" (ברכי יוסף אורח חיים תקסח א. והובאו דבריו בשערי תשובה ס"ק א). על כן לדעתו יטעם מעט כדי שהברכה לא תהיה לבטלה.
אמנם בכף החיים (תקסח ס"ק טז) הביא את דברי ערך השלחן (אות ב') שהביא את דברי הריטב"א והריב"ש דאסור לאכול פחות מכזית. דחצי שיעור אסור - הכא נמי אסור. ועל כן יאמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. עוד הביא שם משם הרב פרי הארץ (ח"ב א"ח סי' ז') דאם היה אוכל ואמרו לו שעלה עמוד השחר – יפלוט". וכל זה לחומר התענית בימים אלו, שלא יהיה פורש מהציבור ח"ו.
תענית מושלמת
בשולחן ערוך (תקסח א) כתוב כי מי ששכח ושתה או אכל בתענית ציבור, משלים תעניתו, דהיינו ממשיך להתענות. וכך כתב בתרומת הדשן (סימן קנו): "בתענית צבור קבוע מגזירת חכמים וחובה להתענות, אם שכח ואכל - צריך להשלים ע"כ. דמי שאכל שום וריחו נודף אינו אוכל עוד שום ויהא ריחו נודף יותר. שהרי יום זה אסור באכילה מדרבנן. ואין צריך לפרוע אחר תחתיו, דדוקא יום זה חובה ולא אחר, ואי אפשר לתקן את אשר עוות אם לא שכוונתו להתענות לכפרה על עוונתו ושגגתו".
כפרה לאוכל בשוגג
ואם רוצה לכפר על עוונו, יעשה מה שהביא הרמ"א ב"דרכי משה" (תקסח א'): "מעשה באחד ששכח ואכל בעשרה בטבת וצוהו מהרי"ל להתענות שני חמישי ושני לכפרה". אמנם המג"א פסק כדברי תרומת הדשן שאינו חייב. אבל מי שרוצה לכפר על שגגתו – תבוא עליו ברכה. והביא כף החיים (תקמ"ט ס"ק ז) משם הזכור לאברהם כי דברי המהרי"ל שצריך לצום שלושה ימים אינם אלא למי שטעה ואכל כל היום ולא נזכר מהתענית כלל. אבל אם נזכר באותו יום והשלים תעניתו אפשר דגם מהרי"ל יודה דאין צריך שלשה ימים אפילו לכפרה רק ביום אחד די".
על כן הכריע "ונראה כיון דכמה פוסקים סבירא להו דאין צריך להתענות יום א' אלא לכפרה, אם הוא חלש וקשה עליו התענית - יש לפדות תעניתו בלתת איזה דבר לעניים וזה תהא כפרתו. וכל זה בטעה או שגג, אבל אם אכל במזיד יש לומר דצריך להתענות שני וחמישי ושני לתקן עוותתו. אך אם הוא חלש וקשה עליו התענית - יש לומר דיתענה רק יום אחד ויתן פדיון שתי תעניות צדקה לעניים". ואם אכל בטעות והפסיק – יכול לומר "עננו".
חיילים בפעילות מבצעית
חיילים שנמצאים בפעילות מבצעית ויש חשש לירידת ערנותם אם יצומו, וכן כל העוסקים במלאכה שיש בה סכנה לציבור – האם יצומו או לא? בשו"ת "ימי יוסף" (או"ח ט) כתב כי נראה לו שאין לת"ח להתענות בג' צומות כגון עשרה בטבת וכו' שהרי בשו"ע (אוח תקנ ג') כתב: "כל ד' צומות הללו אם חלו להיות בשבת, נדחין לאחר השבת". ואם נדחו מפני כבוד שבת, כל שכן שיידחו מפני תורה, שאם יתענה – לא יוכל ללמוד כמו שצריך.
וכ"ש וק"ו למלמדי תינוקות שאסור להם לצום משום גזל, והביא ראיה מהירושלמי (דמאי פ"ז ה"ג) שלשכיר אסור לצום או לסגף עצמו כי הוא פוגע בפרנסת המעביד שלו. "רבי יוחנן אזל לחד אתר אשכח ספרא איינוס. אמר להו: מהו כן? אמרו ליה: ציים, אמר ליה: אסור לך, ומה אם מלאכת בשר ודם את אמר דאסור, מלאכתו של הקדוש ברוך הוא לא כל שכן". רבי יוחנן ראה מלמד תינוקות שישב בתענית ופניו לא נראו טוב. שאלו רבי יוחנן על מראהו, וענה לו המלמד שהוא בתענית. אמר לו רבי יוחנן: אסור לך, ומה אם במלאכת בשר ודם אסור לפועל להתפלל תפילה מלאה ולברך ברכת מזון מלאה כי הוא פוגע בזמנו של בעל הבית, בלימוד תינוקות שיש בו גם המעטת מלאכתו של הקדוש ברוך הוא - לא כל שכן שאסור לו לצום.
להלכה כמובן שלא נתקבלו דבריו, וגם תלמידי חכמים ומלמדים ושכירים צריכים לצום בעשרה בטבת. כל זאת בגלל שבימינו נפקחו עיני אנשים להבין שגם לפועל יש צלם אלוקים וזכויות ומגיע לו לצום כמו כולם. ועל כן פסק השו"ע כי בימינו הפועלים מברכים ארבע ברכות בברכת המזון ולא שתיים בלבד כדין הגמרא, כי תנאי העבודה השתנו לטובה ועל דעת כן נשכרו הפועלים. מזה נלמד גם לעניין צומות, שבימינו כולם צמים את כל הצומות, כולל תלמידי חכמים ומלמדי תינוקות ופועלים. אבל רופאים וחיילים שנמצאים בפעילות מבצעית צריכים לא לסכן חיים בגלל הצום, ומסירות נפשם למען כלל ישראל תעלה להם לפני ה' יותר מהצום.
עוברות ומניקות המצטערות
עוברות ומניקות המצטערות - פטורות מלהתענות בצום גדליה, י' בטבת, תענית אסתר וי"ז בתמוז. וכן חולה אע"פ שאין בו סכנה - לא יתענה. ומי שמותר לו לאכול, אינו צריך לאכול "לשיעורים" כמו ביום כיפור, אלא אוכל כדרכו, ומכל מקום לא יתענג במעדנים, אלא יאכל רק מה שהוא צריך. וכיום נוהגים אנשים אלו להתחיל את הצום ואם ירגישו לא בטוב - מפסיקין (עיין שו"ע תקנד ס"ע ה וסימן תקן סע' א והחונים עליו). ואם מצטערות הרבה או שחולה זקן וחלש - אין צריך להתחיל כלל.
ויהי רצון שיתקיים בנו (זכריה ח): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת: וְהָלְכוּ יושְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה' וּלְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת אֵלְכָה גַּם אָנִי: וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה': כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם". אמן ואמן.
סיפור
תענית יום טוב
פעם אחת, ביום טוב הראשון של פסח, באמצע תפילת שחרית, עצר חכם מנחם מנשה, המכונה "הפחח", את התפילה בבית מדרשו "אהבת חיים", והודיע לקהל שמרחפת באותה עת גזרה קשה על היישוב היהודי בארץ הקודש. "יש לשנות מסדרו הרגיל של יום טוב", אמר חכם מנחם למתפללים. "למרות שההלכה קובעת שאסור להתענות ביום טוב, אפילו רק עד חצות היום, אנחנו נאחר את זמן הסעודה עד סמוך לשקיעה", הפתיע חכם מנחם את צאן מרעיתו. "בינתיים נרבה בתחנונים ובסליחות לפני אבינו שבשמים, ואולי תגבר מידת הרחמים ותתבטל הגזרה!".
באי בית מדרשו של חכם מנחם ידעו כי למרות היותו פחח, הוא בעל השגה של רוח הקודש, וקיבלו את דבריו כמות שהם. השמועה על דבריו של חכם מנחם התפשטה במהירות באזור, וכך הצטרף לתפילה קהל מתפללים גדול מתלמידיו ומכריו של חכם מנחם, גם מבתי-כנסת אחרים.
חכמינו אמרו: "חברך חברא אית ליה" – לחבר שלך גם יש חברים. כך יצא שדברי חכם מנחם עברו מפה לאוזן, וכך כולם הטו אוזן וקיבלו את דברי חכם מנחם בלי הרהור. בתוך כמה שעות הגיעו אנשים מכל השכונות לתפילה בגלל הגזרה.
את השמועה הזאת שמעו גם כמה רבנים חשובים שלא זכו להשגת רוח הקודש שהייתה לחכם מנחם. הם באו לבית הכנסת ואמרו לו כי יום טוב היום ואסור לצום אפילו לא חצי יום. אמר להם חכם מנחם: "אינכם יודעים עד כמה קשה הגזרה. אין לנוח עד שתתבטל!", והמשיך להתפלל עם הקהל בתפילות ובתחנונים, ממש כמו ביום הכיפורים.
זמן מה לאחר חצות היום, הפסיק חכם מנחם את התפילה. הוא פנה אל המתפללים, כשנהרה שפוכה על פניו, ואמר: "לכו לאכול בשמחה לחמכם, כי רצה ה' תפילתכם, וברוך ה' הגזרה התבטלה לגמרי!".
(מתוך הספר "הפחח" – חכם מנחם מנשה, מסדרת "אוהבם של ישראל")
תשובה כהלכה
צום טוב.האם בעצם העובדה שאני צם בעשרה בטבת זה מביא תועלת? מה אפשר לעשות בכדי שהצום יהיה משמעותי?
הצום בימינו הוא על מה שקורה לנו עכשיו. על האיסור לבנות בירושלים. על הרצון של הערבים לקחת מאתנו את ירושלים. על הסיוע שנותנים להם עמי אירופה. על כל אלה אנחנו צמים עכשיו בתאריך שבו צר מלך בבל על ירושלים לפני 2500 שנה. כי הרצון לקחת את ירושלים פעם והיום הוא אותו רצון. והעוונות שהיו פעם והיום הם אותם עוונות. והתחזקות היום על-ידי הצום – היא מביאה את בניין בית המקדש.
רַחֵם.בברכת המזון אומרים: "רחם על היכלך ועל מעונך ועל דבירך ועל הבית הגדול". לכאורה זה אותו מקום. מה ההוספה בכל חלק?
"רַחֵם אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְֹרָאֵל עַמָּךְ. וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ. וְעַל הַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ" – הר הבית. "וְעַל הֵיכָלָךְ" – הקודש, מקום מזבח הקטורת, השולחן והמנורה. "וְעַל מְעוֹנָךְ" – מקום שהייתה בו שכינת ה' עוד לפני שנבנה בית מקדש. "וְעַל דְּבִירָךְ" – קודש הקדשים, מקום עשרת הדברות ולוחות הברית, ארון הקודש. "וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו" – בית המקדש.
יש כניסה.מה משמעות האמירה שהקב"ה נכנס למקום שנותנים לו להיכנס?
יש הרבה מדרגות בהשראת שכינה. ישנה מדרגה אחת של מציאות השם שנמצאת בכל מקום בעולם, אבל אם רוצים מדרגות יותר גבוהות צריך הכנה וקדושה, אם רוצים עוד צריך גם להגיע למקומות ראויים כמו ארץ ישראל, ירושלים, בית המקדש וכו'.
העלון מוקדש לעילוי נשמת ר' חיים בן שרה הכהן. יהי זכרו ברוך.
הרב שמואל אליהו
רב העיר צפת.
בנו של הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל.
קול צופיך - הרב שמואל אליהו האור גדול של ל"ג בעומר
עוּלוּ וְאָתוּ, וְאִתְכְּנָשׁוּ לְהִילּוּלָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
