בית המדרש

  • ספריה
  • ברכות הריח, הראיה והשמחה
קטגוריה משנית
  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ברכות השבח והראיה
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
42 דק' קריאה
א - פתיחה לברכות הראייה
בכל יום הננו משבחים ומודים לה' על העולם הנפלא שברא למעננו בברכות השחר, בברכות קריאת שמע ובתפילות, אולם בנוסף לסדר התפילות והברכות הקבועות, לפעמים הננו נפגשים עם מראות מיוחדים, מרגשים ומפעימים, וכדי לבטא את התוכן הערכי שלהם, תקנו חכמים לומר ברכה על ראייתם, ולקשור אותם בכך לשורשם האמוני. וכך תקנו ברכות על ראיית נופים מיוחדים, תופעות טבע, מקומות שהתרחשו בהם ניסים, ישובים חדשים בארץ ישראל, חכמים ומלכים, בריות נאות ומשונות, וכן מראות שמזעזעים את הנפש כמו עבודה זרה או קברים.
חכמים תקנו ברכות אלה כחובה. אמנם כאשר יש ספק לגבי מראה מסוים, אם הוא בכלל הדברים שתקנו לברך עליהם, מחמת הספק אין מברכים, שספק ברכות להקל. והרוצה להדר, יאמר את הברכה בלא שם ומלכות.
כדי לברך את ברכות הראייה, צריכים להתקיים שני תנאים: הראשון, שהמראה יהיה מיוחד ומעורר התפעלות אצל רוב האנשים. השני, שהרואה לא ראה אותו במשך שלושים יום, שאז יש לו בראייתו חידוש (שו"ע ריח, ג; רכד, יג). ואף שיש אנשים רגישים שגם לאחר שבוע יתרגשו מהמראה, ויש אדישים שגם לאחר שנה לא יתרגשו, תקנו חכמים לברך על פי המקובל אצל רוב בני אדם, שאחר שלושים יום מתעורר בנפשם חידוש.
כדי להקל על חישוב הימים, נבאר שיום השלושים ואחד שבו מברכים בשנית, יהיה תמיד לאחר ארבעה שבועות ויומיים. שאם ראה ביום ראשון, יגיע היום השלושים ואחד לאחר ארבעה שבועות ביום שלישי. ואם ראה ביום שני, יגיע היום השלושים ואחד לאחר ארבעה שבועות ביום רביעי.
את הברכה יש לברך בתוך משך זמן הראייה או לכל המאוחר תוך כדי דיבור מסיום הראייה (עי' שו"ע רכז, ג, באו"ה ריח, א, 'במקום').
כאשר כמה אנשים נמצאים יחד ומתחייבים באותה ברכה, נכון שכל אחד יברך לעצמו. וכאשר ישנם כאלה שאינם יודעים לברך, מוטב שאחד יברך עבורם (לעיל יב, ז).
הרואה את המראות הללו על ידי משקפיים, ראייתו נחשבת כראייה רגילה. אבל הרואה את המראות הללו בתמונה או סרט או בעזרת טלסקופ, אינו מברך, שאין ראייה זו מעוררת התפעלות כמו ראייה מוחשית. עובדה היא שאנשים אינם מסתפקים בראיית תמונות וסרטים, אלא יוצאים לטייל כדי לראות את הדברים בעיניהם.
ומאיזה מרחק אפשר לברך? ממרחק שאפשר להתפעל מהמראה המיוחד. על הר וים אפשר לברך ממרחק רב. וכדי לברך על גבעה צריכים להתקרב יותר, על מנת להבחין בצורתה היחודית. וכדי לברך על חכם ומלך, צריכים להתקרב יותר, על מנת להבחין בדמותו. וכדי לברך על בריה נאה, צריכים להתקרב יותר, על מנת להבחין ביופייה.

ב - ברכת ימים, נהרות, מדבריות, הרים וגבעות
מתוך ראיית נופים מרשימים, ניתן להתבונן בגדולתו של הבורא ולומר לפניו ברכה של שבח. לפיכך תקנו חכמים שהרואה ימים, נהרות, הרים, גבעות ומדבריות, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית" (ברכות נד, א). וגם מי שאינו מתרגש בראייתם, כל זמן שראייתם נחשבת מרגשת בעיני רוב הבריות ועברו עליו שלושים יום שלא ראם - חייב לברך.
ים תמיד מרשים, ולכן על כל ים ואגם מברכים, ובלבד שיהיו בו מים רבים בכל ימות השנה, ואינו מעשה אדם. לפיכך מברכים על ראיית ים התיכון וים סוף, וכן מברכים על ים הכינרת וים המלח, שיש בהם מים כל השנה. אבל אם האגם נוצר על ידי סכר שעשו אנשים, גם אם יהיה גדול מאוד, אין מברכים עליו, הואיל והברכה נתקנה כשבח למעשה הבורא ולא למעשי בני אדם.
על הים הגדול, הוא האוקיינוס שמקיף את היבשות, מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה את הים הגדול". ואמנם יש סוברים שהים הגדול הוא הים התיכון, שנקרא גדול מפני מעלתו שהוא סמוך לארץ ישראל, או מפני שאף ימים בגודל שלו נחשבים גדולים (תר"י, שו"ע או"ח רכח, א). אולם לדעת הרבה פוסקים, רק על האוקיינוס מברכים "שעשה את הים הגדול", ואילו על הים התיכון מברכים "עושה מעשה בראשית". וכך נוהגים (רא"ש, רע"ב, מ"א, מ"ב רכח, ב, עי' באו"ה שם).
לגבי נהרות נאמרו שני תנאים: א) שהם זורמים כטבעם בלא שבני אדם שינו את אפיק זרימתם. ב) שיהיו גדולים לפחות כמו הפרת שנקרא 'גדול' בתורה. וקל וחומר שמברכים על נהרות גדולים יותר כדוגמת הנילוס, הוולגה, הריין, האמזונס והמיסיסיפי. אבל על נהרות רגילים כדוגמת הירקון, הירדן ודומיהם, אין מברכים, כי אינם מרשימים כל כך (מ"ב רכח, ב). 1
הרים וגבעות : לגבי הרים התנאי שיהיו גבוהים במיוחד ביחס לסביבתם, ולגבי גבעות התנאי שצורתן תהיה מרשימה במיוחד, כגון שיש להן צוקים תלולים ומחודדים, כדוגמת הצוקים המרשימים שבמדבר יהודה. אבל על ההרים הרגילים שבהרי יהודה, שומרון והגליל - אין לברך. ועל ראיית גמלא, ארבל, מצדה וסרטבה, מברכים, מפני שמראם מיוחד. וכן מברכים על התבור, שגובהו מרשים, ויש לו מראה מיוחד. 2
מדבר הוא מקום צחיח ושומם, שיורדים בו מעט גשמים. גם על מדבר יהודה מברכים, ובתנאי שהמראה מעורר רושם, כגון שהולכים לטייל בתוכו, וכל השטחים שמסביב שוממים, או שהולכים לנקודת תצפית כדי להביט במרחביו הצחיחים. אבל הרואה את המדבר תוך נסיעה שגרתית בכביש - אינו מברך.

ג - מספר ברכות על נופים שונים
אין ראייה של הר גדול אחד פוגעת בראיית הר אחר, שאם יראה את החרמון ומיד אח"כ יטוס לאירופה ויראה את הרי האלפים, יברך שוב "עושה מעשה בראשית". ורק על ראייה של אותו ההר בתוך שלושים יום אין מברכים.
נמצא שיכול אדם להתחייב בברכת "עושה מעשה בראשית" מספר פעמים ביום אחד, שאם יראה ביום אחד את הים התיכון, ואח"כ את הר-חרמון, ואח"כ את אגם-כינרת, ואח"כ את ים המלח, ואח"כ את ים-סוף, יברך על כל אחד מהם בנפרד. וכן הטס מארץ ישראל לאמריקה, כשיראה את הים התיכון יברך "עושה מעשה בראשית", ואחר שיעבור את אירופה ויראה את האוקיינוס האטלנטי, יברך "שעשה את הים הגדול". ואם יראה מהמטוס הרים גדולים במיוחד - יברך גם עליהם "עושה מעשה בראשית".
הרואה יחד כמה נופים שצריך לברך עליהם, יברך על כולם ברכה אחת. למשל, הנמצא במקום שממנו הוא רואה את ים-כינרת ואת הר-ארבל, יברך על שניהם ברכה אחת.
המטייל באזור שיש בו כמה גבעות מיוחדות שצורתן דומה, כיוון שכולן שייכות לאותו אזור ויש דמיון בצורתן, גם אם יראה אותן בזו אחר זו, בברכה אחת יוציא את כולן. וכן לגבי הרים גדולים, כל שהם באזור אחד, על כולם יברך ברכה אחת. למשל, הכרמל כולו נחשב לאזור אחד. ויהודה, שומרון והגליל, שהם שטחים גדולים יותר, נחלקים למספר אזורים לפי תוואי השטח. ויברך על ההרים לחוד ועל הגבעות לחוד, אלא אם כן יראם יחד.
המטייל במדבר יהודה, כשיכנס למדבר יברך על המדבר, ואם אח"כ יראה הר גדול במיוחד - יברך גם עליו. וכשיגיע למקום הצוקים המרשימים, יברך גם עליהם, ואף אם יראה שם אח"כ עוד צוקים מיוחדים, הברכה שבירך בתחילה עולה על כולם, הואיל והם באותו איזור וצורתם דומה.

ד - ראייה שיש בה חידוש והתפעלות
המתגורר סמוך לים או רגיל לנסוע בקרבתו, כיוון שאין לו בראייתו חידוש - אינו מברך, אבל על ראיית ים אחר - יברך. לפיכך, כל המתגורר קרוב לחוף הים התיכון, או רגיל לנסוע בכביש החוף, אינו מברך על ראיית הים התיכון, ואפילו אם יראה אותו מחוף אחר. ואף אם במקרה יעברו עליו שלושים יום שלא הביט בו - לא יברך, שהואיל ובקלות היה יכול להתבונן בו, אין לו בראייתו חידוש. אבל אם יעזוב את מקומו לשלושים יום, וכשיחזור ירצה להביט בים, יחשב כ'רואה' ויברך. וכן הדין לגבי המתגוררים סמוך להר גבוה או גבעה מיוחדת. 3
הנמצא רחוק מהנוף המיוחד או שעננים מטשטשים את מראהו, כיוון שראייה זו אינה מעוררת התפעלות, לא יברך עליה. ואם למחרת יתקרב אליו ויראה אותו היטב, תיחשב לו ראייתו כראייה חדשה ויתחייב לברך עליה.
לא ניתן לקבוע בזה מרחקים, כי הכל תלוי בגודל הנוף ובזווית הראייה. והכלל הוא שכאשר המראה מרשים - מברכים.

ה - ברכת ראיית הנופים לימינו
בימינו, כשאנשים רגילים לגמוע מרחקים ברכב כדי להגיע לעבודתם או למפגשים חברתיים ומשפחתיים, פעמים רבות אדם רואה תוך כדי נסיעתו הרים, גבעות וימים, ומתעוררת שאלה, האם יברך גם על ראייה כזו שנעשית כדרך אגב ובאופן שגרתי. יסוד הספק, שבעבר, כשהיו מהלכים ברגל או על חמור, רק לעיתים נדירות ראו נופים מיוחדים, וכשהיו רואים את הים, התרגשו מראייתו, וכשהיו מהלכים ליד החוף ופתאום ראו את הרי הכרמל הנישאים ונושקים לחוף, התרגשו מראייתם. אבל כיום, רגילים לנסוע שם הלוך ושוב, והמראה נעשה שגרתי. יתר על כן, בעבר, כאשר אנשים הלכו רגלי ועל חמורים, היו רגילים לראות פחות הרים, ולכן הר-תבור והכרמל נחשבו בעיניהם כהרים מרגשים ביותר, אבל כיום, שאנשים רגילים לטייל בארצות רבות, וכבר ראו הרים גבוהים ונישאים מאלה, הכרמל והר-תבור עלולים להיראות בעיניהם כהרים בינוניים שאינם מעוררים רושם מיוחד.
למעשה, רק מי ששם ליבו לנופים המיוחדים, נחשב כ'רואה' שצריך לברך. אבל מי שהנופים עברו לפני עיניו בלא שהתבונן בהם - לא יברך. ועל כן יש לחלק בין שני סוגי ראייה: בעת טיול ובעת נסיעה שגרתית. בעת טיול, כאשר המגמה להתבונן ביופי הבריאה, ברור שיש לברך על כל הנופים המיוחדים, ובכללם הים, הר-תבור והכרמל, ובלבד שלא ראה אותם שלושים יום ואינו גר או רגיל לנסוע בקרבתם (כמבואר בהלכה הקודמת). וגם מי שבאופן אישי אינו מתפעל, כיוון שיצא לטיול כדי לראות את הנופים, הרי שהוא מחשיב אותם וחובה עליו לברך. ואם יש לו ספק אם מראה ההר או הגבעה או המדבר מרשימים מספיק, נכון שיאמר את הברכה בלא שם ומלכות. ואם מטיילים נוהגים לבוא לראותם, סימן שהם מרשימים, ויש לברך עליהם בלא ספק.
ובעת נסיעה שגרתית, הדין תלוי בהתפעלות ובהתרגשות. אם המראה מעורר את תשומת ליבו - יברך. ואם אינו תופס את תשומת ליבו, למרות שהוא רואה אותו - לא יברך. למשל, הנוסע מירושלים לחיפה דרך כביש החוף, אם ישים את ליבו לים ויתרגש מעט - יברך. ואם לא - לא יברך. אם ישים לב להרי הכרמל ויתבונן במראם המיוחד ויתרגש מעט - יברך, ואם לא - לא יברך. וכך לגבי התבור, הכנרת והרים נישאים שביהודה ושומרון. 4
מי שנסע ליד ים או ליד הר גדול, ולא שם ליבו למראהו, ולכן גם לא בירך, ובתוך שלושים יום שוב נסע והתבונן והתפעל מהמראה - לא יברך. ואף שבעת הראייה הקודמת לא התרגש ולא בירך, מכל מקום היא נחשבת כראייה שגורמת שכל מה שיראה בתוך שלושים יום לא ייחשב כראייה חדשה. כי זה שלא בירך בפעם הקודמת לא היה מפני שלא ראה, אלא מפני שלא התפעל מראייתו. אבל אם הראיה הראשונה היתה מרחוק או מזווית שאינה מרשימה - יברך על הראייה השנייה.

ו - רעידת אדמה, כוכבי שביט, רוחות זועפות
בדרך כלל אנו נפגשים עם הטבע המסודר - השמש זורחת ושוקעת כסדרה, הכוכבים נעים במסילותיהם, והכל ניצב על מכונו, ועל כך אנו מודים לה' בברכת 'יוצר המאורות' וב'פסוקי דזמרה'. אולם לפעמים אנו נפגשים עם תופעות יוצאות דופן שמזעזעות את הנפש, עד שנראה כאילו הסדרים שטבע הבורא בעולמו אינם מחזיקים עוד מעמד. אבל עלינו לזכור כי הכל מאת ה' הוא, וגם התופעות החריגות והמזעזעות הם מעשיו וגבורותיו, שנועדו ליישר את העולם ולתקנו, וכפי שאמרו חכמים (ברכות נט, א): "לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב".
חמש תופעות מופלאות ומרעישות הזכירו חכמים: א) החש ברעידת אדמה. ב) הרואה כוכב שביט שטס בשמיים, וכן הרואה כוכב נופל, שהוא מטאור שנפגש באטמוספירה ונשרף עד שאורו מבהיק. ג) על רוחות סערה זועפות. ד) הרואה ברקים. ה) השומע רעמים (שו"ע רכז, א).
ומה יברך? אחת משתי ברכות: או "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שכוחו וגבורתו מלא עולם", או "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית". לכתחילה עדיף לברך על האירועים המפחידים, כדוגמת סערה נוראה, רעידת אדמה חזקה ורעמים, 'שכוחו וגבורתו'; ועל הפחות מפחידים, כדוגמת כוכבים וברקים - 'מעשה בראשית' (עי' מ"ב רכז, ד-ה).
החש ברעידת אדמה , אפילו קלה - מברך. ואם בסמוך לזה יחוש ברעידה נוספת, בברכה שבירך תחילה פטר גם את הרעידה שלאחריה. אבל אם כבר הסיח דעתו והרגיש שוב ברעידת אדמה, יברך בשנית (ברכ"י רכז, ג). ואף שלמדנו לגבי ברכות הראייה שמברכים על אותו מראה רק לאחר שלושים יום, כאן מדובר ברעידת אדמה אחרת, והרי היא כמראה אחר.
הרואה כוכב שביט ובירך על ראייתו, ובלילה שאחריו ראה אותו שוב, לא יברך עליו, הואיל ולא עברו שלושים יום מראייתו. ואם יראה בלילה שלאחריו כוכב שביט אחר - יברך עליו. ואם בלילה אחד יראה שני כוכבי שביט, או כוכב שביט וכוכב שנופל, לא יברך על השני ברכה נוספת, מפני שיש מי שסובר שברכה אחת עולה על כל הכוכבים שאדם רואה בלילה אחד (מ"ב רכז, א-ב).
רוחות סערה , על רוחות חזקות וזועפות במיוחד, כטורנדו והוריקן, שבכוחן לעקור עצים ולהחריב בתים רעועים, יברך 'שכוחו וגבורתו', ואם בירך 'מעשה בראשית' - יצא. ועל רוח פחות זועפת, אבל עדיין חזקה דיה להעיף דברים כבדים ממקומם, יברך אך ורק 'מעשה בראשית' (מ"א רכז, א, עפ"י ירושלמי ותוס'). וכל זמן שמדובר באותה סופה לא יברך עליה פעמיים. אבל אם הסופה הסתיימה ואחר זמן התחילה סופה אחרת, יברך שוב.
יש אומרים שעל כל תופעת טבע מיוחדת, כדוגמת הר געש בהתפרצותו, גייזר, מפלי מים מרשימים וליקוי חמה או לבנה, צריכים לברך, ומה שחכמים מנו אינו אלא דוגמא. ויש שמסתפקים בזה. למעשה, ראוי למתפעל מהם לברך. 5

ז - ברקים ורעמים
כיוון שגם על הברק וגם על הרעם צריך לברך, ועל שניהם אפשר לברך אחת משתי הברכות, נוהגים לברך תחילה על ראיית הברק "עושה מעשה בראשית", ואח"כ בעת שמיעת הרעם, שקולו מפחיד יותר: "שכוחו וגבורתו מלא עולם".
מי שכבר בירך פעם אחת במשך היום על ראיית ברק ושמיעת רעם, לא יברך עליהם שוב באותו היום. ואף שכל ברק ורעם נוצר בפני עצמו, מאחר שהם נוצרו מתוך אותה מערכת עננים, ברכה אחת עולה לכל הברקים וברכה אחת לכל הרעמים. אבל למחרת, גם אם מדובר עדיין באותה סופה, יברך עליהם שוב. ואף באותו יום, אם נסתלקו העננים לגמרי, ושוב נתכסו השמיים בעננים והחלו ברקים ורעמים, מאחר שמדובר במערכת עננים אחרת, יברך עליהם מחדש (שו"ע רכז, ב, מ"ב ח).
את הברכות על ברקים ורעמים יש לברך סמוך לראייתם או שמיעתם. כלומר 'תוך כדי דיבור', שהוא הזמן שניתן לומר בו שלוש מילים. ואם שהה יותר, הפסיד את הברכה, וימתין אולי יראה עוד ברק, ואז יזדרז לברך 'תוך כדי דיבור'. וכן לגבי שמיעת רעם (שו"ע או"ח רכז, ג, מ"ב יב).
וכן את הברכה על כוכב שביט, רעידת אדמה או רוח סופה, צריך לברך בתוך האירוע או מיד לאחריו, ואם עבר זמן של 'תוך כדי דיבור' מסיום האירוע, הפסיד את הברכה.
הנמצא באמצע אמירת ברכות קריאת שמע, וראה ברק או שמע רעם, אם הוא נמצא באמצע הברכה או באמצע פרק מפרקי קריאת שמע, לא יפסיק כדי לברך עליהם. אבל אם הוא נמצא בין ברכה אחת לחברתה או בין פרק לפרק, מאחר שזו מצווה עוברת, כי אולי לא יופיעו שוב, יכול להפסיק ולברך עליהם. ואם ראה ברק או שמע רעם באמצע פסוקי דזמרה, גם באמצע המזמור יוכל להפסיק ולברך. וכן הדין לגבי רעידת אדמה או כוכב שביט וכיוצא בזה (עי' ח"א כ, ג; מ"ב סו, יט).

ח - ברכת האילנות בימי ניסן
היוצא לגינה או לשדה בחודש ניסן ורואה אילנות פורחים, מברך את ברכת האילנות, כדי להודות לה' על חסדיו שהחיה והפריח את האילנות שעמדו יבשים בחורף. ומברכים על עץ פרי בלבד, שצומחת ברכה מפרחיו שיגדלו לפירות. ותקנו לברך על אילנות ולא על ירקות, משום שהם יותר נאים. ועוד שבאילנות ניכר יותר חסדו של הקב"ה, שהם מצמיחים פירות בלא טרחה. ועוד, שהמזון הבסיסי לקיומו של האדם מגיע ממיני דגן, קטניות ושאר ירקות, ועשה ה' עמנו חסד והוסיף לנו פירות אילן, לגוון את מאכלנו בטעמים עשירים ומשובחים. ולכן אנו אומרים בברכה "שלא חיסר בעולמו כלום", אפילו דברים שאין בהם צורך קיומי.
נוסח הברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם" (ברכות מג, ב). 6
לכתחילה יש לומר את הברכה על ראיית שני אילנות לפחות, אבל בשעת הצורך אפשר לברך גם על אילן פורח אחד.
מי שלא הספיק לראות את האילנות בפריחתם, וראה אותם לאחר שפירותיהם התחילו לגדול, לא יברך עליהם. אמנם אם פירותיהם קטנטנים ובקושי ניכרים, עוד אפשר לברך עליהם בדיעבד (עי' מ"ב רכו, ד; ברכ"ה ח"ד ד, 121).
אף שאמרו חכמים שזמן הברכה בימי ניסן, זה מפני שאז האילנות רגילים לפרוח, אבל מצד הדין, אפשר לומר את הברכה גם לפני כן או אחרי כן. והמקובלים הפליגו מאוד במעלת ברכה זו, שעל ידה נעשים תיקונים גדולים עבור נשמות שהתגלגלו באילנות, ותיקונים אלה נעשים דווקא בחודש ניסן. ועל כן כתבו כמה אחרונים, שצריך להקפיד לומר את הברכה דווקא בחודש ניסן. וזריזים מקדימים לברך בראש חודש ניסן. אולם למעשה, מי שלא הספיק לומר את הברכה בחודש ניסן, לדעת רוב הפוסקים יכול להשלימה בחודש אייר (עי' יחו"ד א, א).
בארצות הצפון, בהן הפריחה מתאחרת לחודש אייר, מברכים לכתחילה בחודש אייר. ומי שנמצא בצד הדרומי של כדור הארץ, ששם פריחת האילנות מתרחשת בחודש תשרי, יברך על האילנות בחודש תשרי (הר צבי א, קיח).
יש נוהגים שלא לברך ברכה זו בשבת (כה"ח רכו, ד), אולם לדעת רוב הפוסקים, אין שום סיבה להימנע מברכת האילנות בשבת (יחו"ד א, ב). וכן נהגו בהרבה מקומות.
אין אומרים את הברכה על אילנות שידוע שהורכבו באיסור, כי לדעת רבים מהפוסקים, אין לשבח את ה' על עץ שנעשתה בו עבירה (הלק"ט ח"א ס, רסה). וכן אין לומר את הברכה על עצי ערלה, שהואיל ואסור ליהנות מפירותיהם, אין ראוי לברך עליהם (רע"א). אבל כל שאין ידוע שהעץ מורכב או ערלה, אפשר לברך עליו.

ט - ברכת הודאת גשמים
הורדת הגשמים מן השמיים היא אחד הביטויים המוחשיים לשפע החיים שהקב"ה מעניק לעולם, שכן בגשמים תלויים חיי האדם, החי והצומח. ולכן בכל ימות החורף בברכה השנייה שבתפילת עמידה אנו משבחים את ה' על הגשמים שהוא מוריד לעולם, ובברכה התשיעית מבקשים שיוריד לנו גשמי ברכה.
בשנה שנעצרו בה הגשמים, תקנו חכמים שאם אחר כך החלו לרדת, יברכו הכל ברכת הודיה, כל אדם לפי הראוי לו: מי שיש לו שדה שהוא הבעלים היחיד שלה, יברך 'שהחיינו'. ומי שיש לו שדה בשותפות עם חבירו או שהוא נשוי ואשתו שותפה עמו בנכסיו כפי שמקובל, יברך 'הטוב והמטיב'.
ואלה שאין להם שדות יאמרו ברכת הודיה כללית: "מודים אנחנו לך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו. ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רנה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמיים, ורגלינו קלות כאיילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, ולברך את שמך מלכנו, על אחת מאלף אלפי אלפים, ורבי רבבות פעמים הטובות ניסים ונפלאות שעשית עם אבותינו ועמנו. מלפנים ממצרים גאלתנו ה' אלוהינו, ומבית עבדים פדיתנו, ברעב זנתנו ובשבע כלכלתנו, מחרב הצלתנו ומדבר מלטתנו, ומחליים רעים ורבים ונאמנים דיליתנו. עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך. ואל תטשנו ה' אלוהינו לנצח. על כן אברים שפלגת בנו, ורוח ונשמה שנפחת באפנו, ולשון אשר שמת בפינו, הן הם יודו ויברכו את שמך מלכנו. ברוך אתה ה', א-ל רוב ההודאות".
יש סוברים, שגם אלה שיש להם שדה צריכים בנוסף לברכת 'שהחיינו' או 'הטוב והמטיב' לומר את ברכת 'מודים' (רא"ה וריטב"א). אולם רבים סוברים, שהואיל והם צריכים לברך את ברכת ההודאה האישית שלהם, שוב אינם רשאים לברך 'מודים' (רי"ף, רמב"ם, שו"ע רכא, ב). ובעלי שדות שרוצים להדר, יאמרו את ברכת 'מודים' בלא שם ומלכות (כה"ח רכא, יב, חזון עובדיה עמ' שפו).
ואין אומרים את ברכת ההודאה על גשם מועט, אלא רק לאחר שהטיפות יצאו כחתן לקראת כלה (ברכות נט, ב). כלומר, כאשר יתקבצו הגשמים על הארץ, ובעקבות המטר היורד ומכה במים, יעלו כמין בועות וטיפות כלפי מעלה, עד שיראו כמחול של חתן וכלה (שו"ע או"ח רכא). וזאת למרות שעדיין לא ירדו מספיק גשמים כדי להרוות את האדמה ולמלא את מאגרי המים.
אם לאחר שבירכו על הגשמים חזרו הגשמים ונעצרו, וחזרו להתפלל על הגשם, ושוב ירדו להם גשמי ברכה, יחזרו לברך כבראשונה. 7

י - קשת בענן
הרואה את הקשת בענן, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". ובכל פעם שרואים קשת יש לברך מחדש על ראייתה, למרות שלא עברו שלושים יום מראייתה הקודמת. משום שכל הופעה של קשת היא חדשה, שכן הקשת הקודמת חלפה לה (ברכ"י; מ"ב רכט, ב).
הנוסח המיוחד של הברכה מכוון כנגד הברית שכרת ה' עם נח וזרעו אחריו שלא יהיה עוד מבול על הארץ, שנאמר (בראשית ט, יב-טז): "וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלוֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ".
אמרו חכמים (חגיגה טז, א), שאין ראוי להסתכל בקשת, מפני שהקשת מגלה את כבודו ואת בריתו של ה', וכל המסתכל הרבה בקשת אינו חס על כבוד קונו. אבל הסתכלות קצרה כדי לברך את הברכה ודאי מותר. ויש אומרים, שמאחר שאין ראוי להסתכל בקשת, הרואה אותה יברך, אבל אין ראוי לספר לחבירו שהקשת נראית בשמיים (מ"ב רכט, א). ויש אומרים להיפך, שאדרבה נכון לומר לחבירו שיראה את הקשת, כי לכך נועדה, להזכיר לבני האדם שבזכות הברית - ה' מקיים את העולם ויתעוררו לתשובה (ברית כהונה מערכת ק, ג). וכך נוהגים.

יא - ברכת החמה
הרואה חמה בתקופתה, כשכל כוכבי השֶבֶת חוזרים למקומם כפי שהיו בעת שנתלו בשמיים בבריאת העולם, מברך "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית". מאורע זה קורה כל מחזור גדול של חמה, היינו אחת לעשרים ושמונה שנה.
לעולם זמנה של ברכת החמה ביום רביעי בבוקר, כיום בריאתה. בפעם הקודמת היה זמנה בי"ד ניסן תשס"ט, וזמנה של ברכת החמה הבאה יהיה בכ"ג בניסן תשצ"ז.
זמן הברכה הוא בבוקר, מוקדם ככל האפשר, שזריזים מקדימים למצוות. והואיל וזו ברכה נדירה, רבים רוצים לקיימה בהידור, וקמים לתפילת ותיקין, ומיד לאחר סיום התפילה יוצאים החוצה ברוב עם ומברכים את ברכת החמה. יש נוהגים להוסיף עוד מזמורים של שבח על בריאת המאורות, כגון "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל" (תהלים יט), ו"הַלְלוּיָ-הּ הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם" (תהלים קמח), והלל הגדול (תהלים קלו).
מי שלא בירך מיד בבוקר, לדעת רבים, יכול בשעת הדחק לברך עד חצות היום (א"ר, דגמ"ר, ערוה"ש, מ"ב רכט, ח). ויש אומרים שרק עד שלוש שעות יכול לברך (מ"א), ויש שמחמת הספק חששו לדעתם שלא לברך בשם ומלכות אחר שלוש שעות (חת"ס או"ח נו, בא"ח עקב יט, יחו"ד ד, יח).
כאשר השמיים מכוסים בעננים והשמש לא נראית כלל, אין לברך את ברכת החמה, למרות שיש ממנה אור (חת"ס או"ח נו).
להרבה פוסקים, דין נשים כגברים, שכן אין הזמן גורם את חיוב הברכה אלא מקומה הייחודי של החמה (מהרי"ל דיסקין, חזו"א, ברכ"ה ח"ד ג, יג), וכך נהגו נשים רבות. ויש סוברים שנשים אינן נוהגות לברך, ולדעתם, הרוצה לזכות בברכה, תשמע את הברכה מפי שליח הציבור (יחו"ד ד, יח).
ברכת הלבנה שהגברים מברכים בכל חודש מבוארת בפניני הלכה זמנים (א, טז-יח).

יב - בריות יפות ואילנות
הרואה בעלי חיים נאים או מוצלחים במיוחד, וכן הרואה אילנות נאים או טובים במיוחד, וכן הרואה אדם נאה במיוחד, יהודי או גוי, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שככה לו בעולמו" (ברכות נח, ב). פעמים רבות אנשים רגילים להתפעל מבריות יפות או חזקות או גדולות במיוחד, ויש שאף עורכים תחרויות יופי או כוח בין בריות מסוימות (אנשים ובעלי חיים). ואף שאיננו מעריצים את היופי או הכוח או הגודל כפי שהעריצו היוונים למשל, מכל מקום איננו מתעלמים מערכם. ועל כן תקנו שהרואה בריה שאנשים רגילים להתפעל מיופיה, גודלה או כוחה, יאמר ברכת שבח לה', ויבליט בכך שהכל ממנו יתברך. ומזה שאת אותה הברכה מברכים גם על בעלי חיים וגם על אדם, ניתן ללמוד שאיננו רואים ביופי מעלה אנושית ייחודית. 8
ואף שחכמים תקנו ברכה זו כחובה, רבים נוהגים שלא לברך אותה, משום שפעמים רבות קשה לרואה להחליט האם הבריה שלפניו יפה מספיק כדי לברך עליה. אבל מצד הדין ראוי לאדם שלא לחשוש יותר מדי, שכן חכמים נתנו בידו את ההחלטה, וכל שהוא רואה בריה שהיא נאה במיוחד - יברך.
שני סוגים של בריות נאות ישנם: הסוג הרווח הוא בריות שנחשבות יפות או מוצלחות במיוחד לעומת בני מינם. כמו למשל סוס שהוא נאה וחזק במיוחד, הרבה יותר משאר בני מינו, ומי שמבחין בזה - יברך. ומי שאינו רגיל להתבונן בסוסים - לא יברך, הואיל ואינו יכול להבחין בייחודו של סוס זה. ואם אחר שיאמרו לו שזה הסוס נאה וחזק במיוחד, יבחין בכך ויתפעל - יברך. וכן הרואה פרה שמניבה חלב יותר מכל שאר הפרות - יברך. וכן לגבי שאר החיות, וכן לגבי שאר האילנות.
הסוג השני הוא מינים שנחשבים יפים במיוחד לעומת שאר המינים, עד שאנשים הולכים לראותם. כגון דגים יפים שבמפרץ אילת, שנחשבים יפים במיוחד לעומת הדגים המוכרים. וכן תוכי גדול ומרהיב בצבעיו, שנחשב יפה לעומת שאר העופות. וכן מינים של עצי ענק שנחשבים מרשימים לעומת שאר העצים. וכל הרואה אחד מן המינים הללו צריך לברך.
כשם שמברכים על בעלי חיים כך מברכים על ראיית אדם נאה או גדול או חזק במיוחד או ספורטאי בעל הישגים בולטים במיוחד, כדוגמת אלוף מקומי, או בעל מדליה אולימפית. ונראה שאם היופי המיוחד נוצר על ידי ניתוחים פלסטיים או הכוח המיוחד על ידי שימוש בסטרואידים, כיוון שאינו טבעי, אין לברך עליו. מפני הצניעות, אין לגבר לברך על אשה (עי' ירושלמי ברכות פ"א סוף ה"א, ובהרחבות לכאן).

יג - המשך ההלכה למעשה
על כל בריה ובריה שהיא יפה במיוחד מברכים ברכה בפני עצמה, שאם ראה אדם נאה במיוחד - יברך, ואם ראה אח"כ חתול נאה במיוחד - יברך שוב, ואם יראה אח"כ כלב או סוס נאה במיוחד - יברך שוב, וכך על כל חיה ודג. וכן אם יראה אילן נאה במיוחד - יברך, ואם יראה אח"כ אילן מסוג אחר נאה במיוחד - יברך שוב. ואפילו אם יראה את כולם ביום אחד, יברך על כל אחד ואחד מהם ברכה בפני עצמה. אבל אם יראה שני מינים יחד, ברכה אחת עולה לשניהם.
נחלקו הפוסקים האם כשיראה את אותה הבריה לאחר שלושים יום יברך עליה שוב. למעשה, על אותה בריה לא יברך שוב לעולם, אבל אם יראה לאחר שלושים יום בריה אחרת מאותו סוג, ומבחינה מסוימת הבריה שיראה אף תהיה נאה מהבריה שראה בפעם הקודמת, יברך שוב. וכיוון שהיופי מורכב, אפשר לומר שכל אימת שיראה בריה אחרת נאה במיוחד, שאינה נחשבת באופן מובהק לפחות יפה ממה שראה בעבר, ניתן לקבוע בוודאות שמצד מסוים היא נאה הימנה, ולכן אם עברו שלושים יום מהראייה הקודמת, יברך שוב. כלומר על אותו סוס שכבר בירך עליו לא יברך עוד לעולם, אבל אם אחר שלושים יום יראה סוס נאה במיוחד, שהוא שונה קצת במראהו ואינו נחשב לפחות נאה מן הקודם - יברך. וכן הדין לגבי אדם, שעל אותו אדם נאה במיוחד לא יברך שוב, אבל אם אחר שלושים יום יראה עוד אדם נאה שאינו פחות נאה מהקודם, כיוון שיופיו שונה במקצת - יברך. וכן הדין לגבי כל בריה ובריה. 9

יד - משנה הבריות
העולם הזה אינו מושלם, יש בו פגעי טבע שונים, רעידות אדמה, בצורות, קור וחום. וגם האדם אינו מושלם, ולעיתים נולד אדם בעל מום, משונה ביותר, והצער על כך גדול. ולמרות זאת צריכים להתחזק באמונה ולדעת כי ה' ברא את העולם חסר, כדי שנצטרך להתמודד עם קשיים ונזכה מתוך כך לגלות את הכוחות הגנוזים בנו ולהיות שותפים בתיקונו של העולם. ולכן גם בעת אסון שאיננו מבינים את פשרו נצטווינו לברך 'דיין האמת'. כמו כן, למרות שאיננו מבינים מדוע ישנם מומים ופגמים בעולם, צריכים אנו להאמין שהבורא, יודע תעלומות, מנהיג את עולמו כראוי, ועל כן תקנו חכמים לברך על ראיית אדם משונה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם משנה הבריות".
ורק על שינוי גדול מברכים, כגון: על הנולד ללא כף יד או רגל; או שמרוב גובהו אינו יכול לעמוד זקוף וקומתו נכפפת; או שהוא ננס מאוד; או שכל שערותיו דבוקות זו לזו; או תאומי-סיאם, שמחוברים מלידתם זה בזה; או שידיו קצרות מאוד ביחס לגופו, וכל כיוצא בזה. וכן מברכים על בעל חיים שנולד עם מום משונה ביותר. ועל כל סוג וסוג של שוני מברכים בנפרד. אמנם אם ראה שני אנשים משונים יחד, ברכה אחת עולה לשניהם.
גם בזה נחלקו הפוסקים, אם מברכים שוב אחר שלושים יום על אותו שוני, והואיל וספק ברכות להקל, מברכים על כל סוג של שוני פעם אחת בלבד. 10
יש להיזהר מאוד שלא להעליב את בעל המום תוך כדי אמירת הברכה. ובכל מצב שיש חשש שהוא יעלב, יש לברך בחשאי. ואם גם זה עלול להעליב אותו, עדיף שלא לברך כלל. מפני שהאיסור להעליב ולצער אדם, וקל וחומר אדם סובל, גדול יותר מהמצווה לברך ברכות אלו.
מי שבעקבות תאונה או מחלה נעשה בעל מום ומשונה, אין מברכים עליו 'משנה הבריות', אלא בפעם הראשונה שיראה אותו יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם דיין האמת". וזה בתנאי שהרואה אותו אכן משתתף בצערו.

טו - ברכות למבקרים בגן חיות - ראיית קוף ופיל
המבקרים בגן חיות זוכים לברך פעמיים 'משנה הבריות'. שכל הרואה את הקוף או את הפיל, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם משנה הבריות" (ברכות נח, ב; שו"ע רכה, ח). ואמנם אם יראה אותם יחד, ברכה אחת תעלה על שניהם. אבל אם הם נמצאים במקומות שונים, יש לברך ברכה מיוחדת על ראיית כל אחד מהם.
ודווקא עליהם תקנו לברך, מפני שמראם מעורר השתאות מיוחדת, יותר משאר בעלי חיים, שאע"פ שהן חיות הן דומות במידת מה לאדם. הקוף דומה לאדם בצורת גופו ובדרך שימושו בידיו. והפיל חריג בין החיות בכך שעורו חלק ללא שערות, והוא משתמש בחדקו כמו ביד (מאירי ברכות נח, ב).
כל שלא ראה אותם שלושים יום, כשיראה אותם שוב יחזור ויברך. ואמנם לגבי שאר בריות נאות ומשונות נהגו לברך רק על ראייתם הראשונה, מפני שאין ברור כל כך האם הם מספיק משונים או יפים. אבל כאן שברור שעל הפיל והקוף תקנו לברך, אם עברו שלושים יום שלא ראה אותם - חוזר ומברך. 11
עוד ברכה שייכת למבקר בגן חיות: כשיראה תוכי מרהיב בצבעיו, או חיה אחרת יפה במיוחד - יברך 'שככה לו בעולמו'. וכיוון שמדד היופי אינו ברור דיו, יברך על מין יפה אחד ויכוון בברכתו לפטור את שאר החיות היפות שבגן. ואם יעברו עליו שלושים יום עד שיראה אותם שוב - יחזור לברך.

טז - עבודה זרה ובתי גויים רשעים
כשיהודי נפגש בדרכו בעבודה זרה, כולו מתמלא זעזוע מגודל חטאם וטעותם של עובדיה, ושאלה עולה בליבו: איך ה' נותן להם לחטוא כל כך. אבל עליו להתיישב בדעתו ולהבין שהקב"ה מנהיג את העולם בסבלנות, ונותן לבני האדם להגיע בעצמם אל האמת ללא התערבות ניסית. וכך באופן טבעי, דרך נסיונם והכרתם של בני האדם, הקב"ה מגלגל את הנסיבות עד שטעות אחר טעות מתבטלת מן העולם. בדרך זו, בתהליך הדרגתי שבני האדם שותפים בו, יגיע העולם אל האמונה השלימה. אם יבחרו בטוב, התהליך יהיה קצר, ואם ירבו לטעות, התהליך יהיה ארוך ומיוסר. כדי לקבוע בליבנו את הידיעה הזו, תקנו חכמים ברכה על ראיית עבודה זרה, וברכה על ראיית המקום שנעקרה ממנו.
הרואה עבודה-זרה, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן ארך אפיים לעוברי רצונו" (ברכות נז, ב, שו"ע רכד, א). ודווקא כשיראה את העבודה הזרה עצמה, היינו את הפסל או המזבח - יברך, אבל על הבניין שבו היא נמצאת לא יברך (ב"ח).
ואם יראה בתוך שלושים יום שוב את אותה עבודה זרה - לא יברך. ואם יעברו שלושים יום - יברך. וגם אם לא עברו שלושים יום, אם יראה עבודה זרה אחרת אפילו מאותו סוג - יברך.
אבל המתגוררים בין עובדי עבודה זרה, הואיל והם רגילים לראות את הפסלים שלהם, אינם מברכים על ראייתם. ואפילו אם בפועל לא ראו אותם שלושים יום, כיוון שראייתם נחשבת אצלם לשגרתית ואין בה חידוש - לא יברכו (רמ"א רכד, א, א"ר, מ"ב ג). אבל אם יראו פסלים של דת אחרת שאינם רגילים בה - יברכו.
הרואה מקום שנעקרה ממנו עבודה-זרה, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעקר עבודה-זרה מארצנו". ובחוץ לארץ יחתום: "מהמקום הזה". ואחר הברכה יאמר: "כשם שעקרת אותה מהמקום הזה, כן תעקור אותה מכל המקומות, והשב לב עובדיהם לעובדך". ואף אם נעקרה ממקום אחד והועתקה למקום אחר, על המקום שנתבטלה יברך על ביטולה, ועל המקום שהיא קיימת בו, יברך "שנתן ארך אפיים לעוברי רצונו" (שו"ע ורמ"א רכד, ב). 12 ראוי למדריכי הטיולים שיכללו אתרים שהיו בהם פולחנים של עבודה זרה, ויתארו בפני המטיילים איך בעבר היו עובדיהם בטוחים כי לעולם ימשיכו לעובדם, ולבסוף על ידי השפעת אמונת ישראל, נתבטלה העבודה זרה הזו מן העולם, ואז יברכו כולם את הברכה.
הרואה בתים מכובדים של גויים רשעים, או בתי משפט ושלטון שלהם, יאמר: "בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה'" (משלי טו, כה). וכן יאמר כאשר יראה בניין שעובדים בו עבודה זרה בלא שיראה את הפסל עצמו, וכן יאמר כשיראה מסגד של רשעים שונאי ישראל. וכאשר יראה אותם בחורבנם, יאמר: "אֵ-ל נְקָמוֹת ה', אֵ-ל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ" (תהלים צד, א). (שו"ע רכד, יא, מ"ב טו).

יז - חכם הרזים
הרואה שישים ריבוא (600,000) מישראל מכונסים במקום אחד בארץ ישראל, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם חכם הרזים". לעומת זאת, הרואה שישים ריבוא גויים רשעים, כגון בעת שהם מתאספים להפגנת שנאה או עבודה זרה, אומר: "בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד חָפְרָה יוֹלַדְתְּכֶם, הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה" (ירמיהו נ, יב; ברכות נח, א; רמב"ם הל' ברכות י, יא; שו"ע רכד, ה).
אחד הפלאים הגדולים בישראל הוא היותם עם אחד למרות השוני העצום בין האנשים. ישנו שוני בגובה, במראה, בכוח ובבריאות, ועוד יותר מזה ישנם הבדלים עמוקים בתחומי הרוח. ישנם מוכשרים יותר ויש פחות, יש בעלי תפישה כללית מרחבית, ויש בעלי תפישה פרטית דייקנית, יש שכלתנים ויש רגשנים, יש סבלנים ויש קנאים, יש חברותיים ויש מתבודדים. ואף שפעמים רבות ההבדלים הללו יוצרים חילוקי דעות ומתחים גדולים, למרות כל זאת, דווקא בזכות השוני, יוצרים כולם יחד מערכת הרמונית מופלאה של עם תוסס ויוצר. ועל כך אנו מברכים 'חכם הרזים', שהוא היודע איך מכל הכשרונות השונים שברא מתלכד לבסוף עם ישראל, לקבל את התורה ולתקן עולם במלכות שד-י.
ואמנם גם בעמים אחרים אנשים שונים מתלכדים ויוצרים תרבות, אולם זו תרבות זמנית ומוגבלת. שום עם לא הצליח לשרוד מעבר לתקופה מסוימת, משום שלבסוף הכוחות הפרטיים שבו גברו, העם התפורר, והיחידים שנפוצו התלכדו שוב סביב תרבות זמנית אחרת. לכן אין מברכים עליהם 'חכם הרזים'. ואם הם מאוגדים סביב מטרות רעות, לא רק שאין מברכים עליהם, אלא אף צריך לבטא מחאה כלפי רשעותם ולציין שאחריתם אבדון. לעומת זאת, עם ישראל, למרות השוני הגדול שבין מרכיביו השונים והמחלוקות החריפות שביניהם, אינו מתפורר. משום שכך נבראנו על ידי חכם הרזים, שהכוחות השונים מתלכדים לבסוף למערכת אחת בעלת עוצמה חיונית ויצירתית שאין כמוה.
אולם רק בארץ ישראל מתגלה הכוח המאחד, כמו שנאמר (שמואל ב' ז, כג): "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ ", ולכן רק בארץ-ישראל כאשר רואים שישים ריבוא יהודים, מברכים 'חכם הרזים' (עולת ראיה ח"א עמוד שפז, עפ"י רמב"ם, ר' מנוח וא"ר).

יח - על ראיית חכמי ישראל וחכמי אומות העולם
הרואה חכם מחכמי ישראל אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שֶחָלַק מחכמתו ליראיו". והרואה חכם מחכמי אומות העולם אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם" (ברכות נח, א; שו"ע או"ח רכד, ו-ז).
בברכות אלו אנו משבחים לה' על החכמה שהעניק לבני אדם. שהחכמה היא יסוד העולם, שבה ברא ה' את העולם, שנאמר (משלי ג, יט): "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ". והוא ברוב חסדו נתן ממנה לבני אדם, כדי לזכותם להיות שותפים עמו בתיקון עולם. ולחכמים הגדולים חלק חשוב בגילוי החכמה והנחלתה, ובזכותם העולם מתפתח ומתעלה, ועל כן תקנו לברך על ראיית חכם גדול במיוחד.
הבדל עמוק ישנו בין חכמת התורה לחכמות החיצוניות. שחכמת התורה היא החכמה האלוקית שמגמתה תיקון מהותי של האדם והעולם, באור האמונה והמוסר, ולא ניתן להבינה כראוי בלי יראת שמיים ודבקות בה'. ואילו שאר החכמות עוסקות בהבנת הצד החיצוני של העולם ושכלולו - בחקר הנפש, החברה, ההיסטוריה, הכלכלה, הטבע והגוף. לחכמות אלו ערך רב, ועל כן הן נחשבות ענף של החכמה האלוקית, אלא שהן חכמות חיצוניות לעומת חכמת התורה, וכדי להבין אותן אין הכרח להיות ירא שמיים.
ההבדל בין החכמות בא לידי ביטוי בנוסח הברכה. על חכם בחכמות חיצוניות מברכים: "שנתן מחכמתו לבשר ודם", לבטא את גודל המתנה, שאף שהאדם הוא בשר ודם, נתן לו ה' מחכמתו. ועל חכמי ישראל מברכים: "שחלק מחכמתו ליראיו". הנוסח 'חלק' מבטא שותפות, שכן לחכמי התורה יש חלק עם ה' בתורה. והם נקראים 'יראיו', מפני שיראת שמיים היא תנאי להבנת התורה.
ועל חכם יהודי החכם בחכמות חיצוניות התעורר ספק כיצד לברך. ולמעשה נראה, שאם הוא ידוע כירא שמיים שעוסק בתורה, יש לברך עליו את הברכה שנתקנה על חכמי ישראל, כיוון שחכמתו נמשכת מהתורה ומחוברת אליה, והרי הוא בכלל יראיו. ואם הוא לא נודע ככזה, יש לברך עליו את הברכה שנתקנה על חכמי אומות העולם.
גם כיום צריכים לברך ברכות אלו. ואמנם יש סוברים שנתמעטו הדורות, וכבר אין לנו חכמים מופלגים שראוי לברך עליהם (חסד לאלפים רכד, יב). ויש אומרים שבימינו קשה למדוד ולהכריע מי חכם גדול שראוי לברך עליו, ומחמת הספק אין לברך (ערוה"ש רכד, ו). ויש אומרים שמחמת הספק, יש לומר את הברכות הללו בלא שם ומלכות (ציץ אליעזר יד, לז).
אולם לדעת רוב הפוסקים, גם היום יש לברך על חכמים, וכן נוהגים רבים למעשה (עי' ביחו"ד ד, טז, ופס"ת רכד, 17). והחכמה נקבעת לפי ערך הדור, שאם החכם נחשב כאחד מגדולי חכמי הדור, בין בתורה ובין במדע, מברכים עליו. וכאשר יש לאדם ספק אם החכם שלפניו אכן מופלג בחכמתו, יברך בלא שם ומלכות.
הרואה אותו חכם פעם נוספת, אם לא ראה אותו יותר משלושים יום - יברך שוב, כדין שאר ברכות הראייה. ועל חכם אחר, אפילו בתוך שלושים יום - יברך.

יט - ברכה על מלך ישראל ועל מלך גוי
ראיית מלך יוצרת התרגשות. הנה ישנו אדם שיסודו מעפר וסופו לעפר, ואף הוא ילוד אשה כשאר בני אדם, אולם הכל מכבדים אותו ויש בידו כוח ועצמה לשלוט בחבריו בני האדם. כדי לכוון את דעתנו כראוי, תקנו חכמים לומר ברכה שתבטא את אמונתנו כי לה' המלוכה, והוא שנתן מכבודו לבשר ודם. אין בברכה זו קביעת עמדה, אם מלך זה צדיק או רשע, אלא אמונה שה' מנהיג את העולם. ופעמים שבגלל עוונות הדור, ה' מעמיד להם מלך רע כנבוכדנצר, כדי להענישם ולעוררם לתשובה. לפיכך, על כל מלך מברכים, בין צדיק ובין רשע (שו"ת לב חיים ג, נה). וראוי להוסיף, שעל ידי אמירת הברכה מתחזקת העמדה הרוחנית העצמאית כלפי המלך, שהרי בברכה אנו אומרים שה' הוא מקור הסמכות והכבוד, וממילא תורת ה' וערכי הנצח קודמים לצווי המלך.
הרואה מלך ישראל מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שחלק מכבודו ליראיו". והרואה מלך גויים מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן מכבודו לבשר ודם". בדרך כלל מלכי הגויים היו גאים ואכזרים, ולעומתם מלכי ישראל נודעו כמלכי חסד (עי' מלכים א' כ, לא), שראו במלכותם שליחות אלוקית, להנחיל את ערכי התורה והמוסר. ואמנם לפי השיפוט המחמיר של נביאי ישראל, רבים ממלכי ישראל נחשבו לחוטאים, אבל ביחס למלכי הגויים רובם נחשבו ליראי שמיים. ומכל מקום למעשה, על אותם מלכי ישראל הרשעים, נכון לברך "שנתן מכבודו לבשר ודם". ונראה שאם המלך רשע מאוד, הרבה מעבר למקובל, עד שמן הדין למרוד בו, בין אם הוא יהודי ובין אם הוא גוי - אין לברך עליו. 13
אמרו חכמים: מצווה ללכת ולראות מלך, ואפילו הוא ממלכי אומות העולם. משום שחשוב שאדם יתבונן בסדרי העולם, ויכיר את הכוח והכבוד שבשררה, וידיעה זו תוכל לשמש לו בסיס להבנת ערך התורה והאמונה, שמעלתם נצחית וגבוהה לאין ערוך. ואם יזכה יבחין בין כבוד המלכים בעולם הזה לכבוד האמיתי של מלך המשיח (ברכות נח, א, שו"ע רכד, ט). ומי שכבר ראה את המלך, אין מצווה לראותו שוב, ורק אם יבוא בפמליא מכובדת יותר, מצווה לראותו שוב (ספר חסידים, מ"ב רכד, יג).

כ - ברכת המלכים בזמן הזה
כתבו הפוסקים, שכל שהוא חשוב בשלטון ובנשיאות כמלך, והורג במשפט ואין מי שיכול לשנות את דבריו, מהן ללאו או מלאו להן, מברכים עליו את ברכת המלכים (שו"ת ראב"י אב"ד לב, רדב"ז א, רצו, מ"א, מ"ב רכד, יב).
לפי זה, בעת הזאת, לא נותרו כמעט מלכים שיש לברך עליהם. שכן ראשי המדינות הדמוקרטיות תלויים בפרלמנט ובבתי המשפט, וכהונתם קצובה למספר שנים. ורק בארצות נחשלות נשארו אי אלו שליטים בעלי מעמד של מלכים שיש לברך על ראייתם. אמנם אם הם רשעים גדולים, שמן הדין למרוד בהם, כבר למדנו שאין לברך עליהם.
ואמנם יש סוברים, שגם על ראשי מדינות בימינו צריך לברך, וכל שעברו שלושים יום, יש לברך שוב על ראייתם. כי עיקר המלכות והכבוד תלויים בסמכות להנהיג את העם. בעבר היה הביטוי לכך בסמכות להרוג, וכיום בסמכות להנהיג. וגם כיום סמכות זו משפיעה בעקיפין על חיי אדם. למשל, מנהיג מדינה קובע את המדיניות הכלכלית וחלוקת המשאבים, ובכך הוא קובע למי תהיה פרנסה ובאיזה חולים יטפלו. בסמכותו גם ליזום מלחמה ולהרחיבה, בדרך כלל תוך התייעצות עם הפרלמנט, ובעת חירום בהחלטה אישית. ואמנם נזכר עוד תנאי בפוסקים, שהמלך יהיה לבוש בבגדי מלכותו, אבל בעת שהוא מתחפש לאחד העם - אין לברך עליו (שו"ת נבחר מכסף ג). אלא שכיום הכבוד אינו מתבטא בבגדים מיוחדים, עובדה שמכבדים את נשיא ארה"ב שלובש חליפה יותר מאשר מלך אפריקאי שלבוש בגדי רקמה. אלא הכלל הוא, שכל שהנשיא מופיע בכבודו, עם שומריו ועוזריו לפי כללי הטכס, מברכים עליו. אבל כשהוא נמצא בנופש או בחיק משפחתו, אין מברכים על ראייתו. וכן נהגו כמה רבנים שבירכו על נשיאי ארה"ב וצרפת, או על ראש ממשלת אנגליה. ויש שבירכו גם על מלכת אנגליה, כי אף שאין בידה כמעט סמכויות, כבודה גדול מאוד, ומלכותה נמשכת בלא הפסק.
אולם למעשה נראה שאין לברך על מנהיגי מדינות דמוקרטיות, מפני שהם אינם נחשבים כמלכים. שכן זו בדיוק היתה מגמת המדינות הדמוקרטיות - לבטל את כוחה העצום של המלכות. לשם כך ערכו מהפכות ומלחמות והוציאו מלכים להורג וייסדו מערכת שלטון דמוקרטית, לפיה העם בוחר את מנהיגיו. וכדי להגביל ולאזן את כוחם של המנהיגים הנבחרים, שלא יספחו לעצמם במשך הזמן סמכויות שלטוניות נוספות הדומות במידה מסוימת לשלטון מלוכני, ייסדו פרלמנט חזק ומערכת משפט עצמאית, וקצבו את משך שלטונם של המנהיגים. 14

כא - קברי ישראל
בין המראות שמזעזעים את הנפש הוא מראה קברים, שמעורר באדם מחשבות על חדלונו וקיצור ימיו. כדי לסדר את המחשבה ולכוונה כראוי, תקנו חכמים שהרואה קברי ישראל יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר אתכם בדין וזן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין והחיה אתכם בדין ואסף אתכם בדין, ויודע מספר כולכם, ועתיד להחיותכם בדין לחיי העולם הבא, ברוך אתה ה' מחיה המתים". 15 לאחר הברכה יש נוהגים להמשיך ולומר מנוסח תפילת העמידה: "אתה גבור לעולם" וכו' עד "ונאמן אתה להחיות מתים", ללא סיום הברכה.
אומרים את הברכה רק כאשר ישנם לפחות שני קברים, שכן נוסח הברכה מכוון לראיית מספר קברים (מ"ב רכד, טז).
הרואה קברים של רשעים ועובדי עבודה-זרה, אומר (ירמיהו נ, יב): "בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד חָפְרָה יוֹלַדְתְּכֶם, הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה" (שו"ע רכד, יב).
מי שכבר ראה את הקברים הללו בתוך שלושים יום - לא יברך שוב על ראייתם (ראו בהלכה א, בחישוב הימים). אבל אם ראה שנוסף בבית הקברות עוד קבר, או שראה בית קברות אחר, גם אם לא עברו שלושים יום - יברך. המתכוון לפקוד ביום אחד כמה בתי קברות, נכון שבעת שיברך בבית הקברות הראשון יכוון על שאר בתי הקברות שיראה באותו היום. ואם למחרת יגיע לעוד בית קברות, יברך שוב, שאין ברכה של יום אחד יכולה להועיל ליום אחר (בצל החכמה ה, פד, ברכ"ה ח"ד ד, מב-מג).
אדם שעומד להיכנס לבית הקברות, עדיף שיברך בפתח בית הקברות, כדי שהברכה תנחה את מחשבותיו ורגשותיו בבית הקברות. ואם לא בירך בתחילה, כל זמן שהוא עוד רואה את הקברים - חייב לברך. ואף הרואה את הקברים מרחוק, אם הוא רואה אותם היטב ומתבונן בהם - עליו לברך (ערוה"ש רכד, ח). הנוסעים בכבישים לדרכם, ותוך כדי נסיעתם עוברים ליד קברים, אם יתבוננו בקברים ויחשבו על המתים - יברכו. וכל שאר הנוסעים שאינם מתבוננים בהם, אינם צריכים לברך. ואם אח"כ בתוך שלושים יום יכנסו לתוך אותו בית הקברות שראו בלא משים מהכביש - יברכו. 16
גם מי שרואה בית-קברות בשבת או יום טוב, צריך לברך. ואף שאין אומרים בהם צידוק הדין, ברכה זו אינה נחשבת לצידוק הדין (שו"ת מהרי"א אסאד יו"ד שעא; אהלך באמיתך יח, ג). 17

כב - מציב גבול אלמנה
הרואה בתי ישראל שנחרבו בארץ ישראל, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם דיין האמת" (ברכות נח, ב, שו"ע רכד, י). בדרך כלל בירכו 'דיין האמת' על בתים שגויים החריבו, אך לדאבון ליבנו בשנים האחרונות נאלצנו לברך 'דיין האמת' גם על בתים שיהודים החריבו, על ישובי חבל ימית, גוש קטיף וצפון השומרון. ונראה שכל עוד שרידי הבתים החרבים ניכרים - מברכים עליהם.
לעומת זאת, תקנו חכמים שהרואה בתי ישראל בישובן, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה" (ברכות נח, ב, שו"ע רכד, י). עניינה של ברכה זו להודות לה' על חזרת ישראל לארצם. שלאחר שחטאנו לפניו, גלינו מעל אדמתנו והיינו ללעג וקלס בגויים, עד שנדמינו כאשה אלמנה הנודדת שבורה וגלמודה, שאין לה עוד סיכוי לשוב לגבולה ולבנות את ביתה, ועתה ריחם ה' עלינו והשיבנו לארצנו, לבנות בה בתים ולישב בהם בשלווה ובביטחון. והחלו להתקיים בנו דברי הנביא ישעיהו (נד, ג-ה): "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ. אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי, כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד. כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ ה' צְ-בָאוֹת שְׁמוֹ, וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלוֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא".
במשך שנות הגלות הקשה, כאשר הישוב היהודי בארץ היה מצוי בצרה, מצוקה והשפלה, לא נהגו לברך ברכה זו, מפני שקשה היה להגדיר את ישובם כיציב ולא היתה בו כל כך נחמה. וכשהתחילה ההתיישבות היהודית בארץ להתרחב, ביציאתם של בני הישוב הישן מחומות ירושלים ובעליית חובבי ציון, התחילו לברך ברכה זו על הישובים החדשים. כך מסופר על רבי שמואל סלנט שבירך על 'פתח תקוה', ועל רבי מרדכי גימפל יפה שבירך על 'יהוד'.
הרי"ף כתב שדווקא הרואה בתי כנסת של ישראל מברך ברכה זו. ולכתחילה יש לחוש לשיטתו, ולהמתין מלברך עד שיראה את בית הכנסת שבישוב. אבל מי שראה ישוב בלא שראה את בית הכנסת שבו, רשאי לסמוך על דעת רוב הפוסקים ולברך (ר"ח, רש"י, רמב"ם ושו"ע רכד, י).

כג - על איזה ישובים לברך ואימתי
על פי תקנת חכמים יש לברך 'מציב גבול אלמנה' על כל ישוב יהודי בארץ ישראל שרואים בפעם הראשונה, ולאחר מכן, כל שלא ראהו שלושים יום, צריך לברך שוב (שו"ע רכד, י, ויג). ולכאורה לפי זה היה צריך לברך גם על תל אביב ונתניה וכל הישובים הסמוכים להם.
אלא שלאחר שזכינו בחסדי ה' שישנם חבלי ארץ שבמשך דורות כבר מיושבים בערים וכפרים, נשכח מהם צער הגלות, והרואה את בתי ישראל שבהם אינו שם ליבו לישוב הארץ שנעשה על ידם, וכבר לא ניכר שהוצב שם גבול אלמנה. וכלל יסודי בברכות הראייה, שרק על דבר שיש חידוש בראייתו מברכים. לפיכך, בכל האזורים המיושבים כראוי בהמוני בית ישראל, אין מברכים 'מציב גבול אלמנה'.
אבל באזורים שעדיין לא מיושבים כראוי, שצריך עוד להתאמץ לקיים בהם את מצוות ישוב הארץ, כדי שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת ולא שממה, הרואה שם ישוב, ואפילו הוא ותיק - יברך. ובכלל האזורים הללו: יהודה ושומרון, הגולן, הנגב, וחלק מן הגליל ועמק יזרעאל. ונראה שגם מי שאינו מתרגש מראיית הישוב, בפעם הראשונה צריך לברך, שכל הרואה את הבתים שבמקומות הללו, רואה אותם בישובם, היינו בהיותם מיישבים את הארץ ומציבים את גבול האלמנה. ובפעם השנייה שיראה את אותו הישוב, אם יעברו שלושים יום ויתפעל מהיותם מיישבים את הארץ - יברך. ואם לא יתפעל - לא יברך, שכן למדנו שעל ראייה שגרתית לא תקנו חכמים את ברכות הראייה. ואם כשיבוא בשנית יראה שבנו בישוב עוד שכונה - יברך.
בישובים חדשים שבאותם האזורים, מן הסתם ההתרגשות גדולה יותר, וכל שעברו שלושים יום אפשר לברך. ובמיוחד כאשר בנו שם בינתיים בתים נוספים, הרואה אותם צריך לברך. וכן נראה שבעת שחונכים בית חדש בישובים החדשים, צריכים לברך 'מציב גבול אלמנה'.
נראה שבירושלים, עיר קדשנו ותפארתנו, שעל חורבנה אנו מתאבלים ולבניינה אנו מתפללים, אף שישובה ותיק, וכבר מאות אלפי יהודים גרים בה, נכון לברך על כל שכונה ושכונה שבונים בה. ואפילו על מספר בניינים חדשים אפשר לברך. שכן בניין ירושלים מבטא יותר מכל את הצבת גבול האלמנה. אמנם גם בירושלים, מי שאינו שם ליבו ואינו שמח בכך - לא יברך.
המסתפק בדינים הללו, יאמר את הברכה בלשון של לימוד הגמרא: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל בישובן, אומר - ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה". ועל ידי כך לא יהיה בחשש ברכה לבטלה, שכן יש סוברים (יעב"ץ) שתוך כדי לימוד הגמרא מותר לומר ברכה שלימה, ומנגד יוצאים באמירה זו ידי חובת הברכה, שכן מזכירים שם ומלכות. 18
ויהי רצון שמתוך הצבת גבול האלמנה וההודאה על כך, יתקיים בנו הפסוק: "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ" (ישעיהו סב, ה). "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'" (הושע ב, כא).

כד - מקומות שנעשו ניסים לישראל
הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל או לרובם של ישראל, אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה". והזכירו חכמים מספר מקומות:
א) מקום שעברו ישראל בתוך הים ביבשה כשנבקע ים סוף לפניהם. ב) מקום שעברו ישראל את הירדן בחרבה. ג) מעברות נחלי ארנון - שבעת שישראל קרבו לארץ ישראל ועמדו לעבור בגיא, הכינו להם האמורים מארב, ונעשה נס ונדבקו ההרים זה לזה ומחצו את האויב. ד) מורד בית חורון שבו השליך ה' אבני אלגביש מן השמיים על חמשת המלכים שנלחמו ביהושע בן נון. ה) הרואה אבן שביקש עוג מלך הבשן להשליך על ישראל. ו) אבן שישב עליה משה רבנו כשידיו נשואות לשמיים בעת מלחמת עמלק. ז) חומות יריחו שנבלעו במקומן (ברכות נד; שו"ע ריח, א).
כל שלא ראה אחד מן המקומות הללו שלושים יום צריך לחזור ולברך עליו (שו"ע ריח, ג). כיום עדיין איננו יודעים בוודאות היכן המקומות הללו, ואף שאנו יודעים היכן ים סוף, הירדן ויריחו, כל זמן שאין אנו יודעים היכן התרחש הנס, אי אפשר לברך (כפתור ופרח, באו"ה 'כגון'). אבל טוב לומר את הברכה ללא שם ומלכות סמוך למקום המשוער של הנס (כה"ח ריח, ד).
הרואה את מקום הכבשן שניצלו ממנו חנניה מישאל ועזריה, או את מקום גוב האריות שניצל ממנו דניאל, או מקום שנעשה בו נס לצדיקים אחרים, ועל ידי אותו הנס נתקדש שם שמיים ברבים, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה נס לצדיקים במקום הזה". גם מקומות אלה נשכחו מאיתנו.
הרואה מקום שניצל בו מלך ישראל או שר צבא ישראל, מברך: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה נס לפלוני במקום הזה" (ירושלמי ברכות פ"א ה"א, שו"ע ריח, ז, ועי' באו"ה שם).
הרואה את נציב המלח של אשת לוט, מברך שתי ברכות:
א) "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם דיין האמת" על מיתתה.
ב) "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם זוכר הצדיקים" על הצלת לוט (ברכות נד, ב; שו"ע ריח, ח). גם מקום נציב המלח אינו ידוע לנו בוודאות.

כה - מקומות שנעשו נסים לאדם
אדם שהיה בסכנה ונעשה לו נס וניצל, כשיחזור ויראה את המקום שנעשה לו נס, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה". וזאת בתנאי שלא היה באותו מקום שלושים יום.
אלא שישנה שאלה, מהי ההגדרה של נס. יש אומרים, שכל שהיה בסכנת מיתה מוחשית, כגון שעבר תאונת דרכים, או שנפל מגובה רב, או ששודדים תקפוהו, כיוון שניצל חייב לברך (ב"י בשם ריב"ש). ויש אומרים שרק על נס ממש מברכים. היינו שההצלה היתה יוצאת מגדר הרגיל, כי רוב גדול של הנמצאים באותה סכנה מתים, ונעשה לו נס וניצל (הרד"א בשם הרא"ש מלוניל).
למעשה נפסק, שהואיל וספק ברכות להקל, רק כאשר ההצלה היתה שלא כדרך העולם, יברך בשם ומלכות. ובשאר המקרים שניצל מסכנת מיתה מוחשית, יאמר: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה" ללא שם ומלכות (שו"ע או"ח ריח, ט).
ומהי הצלה שלא כדרך העולם? סכנה שרוב גדול של הנמצאים בה מתים. לדוגמא, אדם שהתמוטט עליו בניין גדול וחפרו בין ההריסות ומצאוהו חי, או שנפל מגובה רב מאוד, או שירו עליו כמה כדורים שפגעו בגופו, או שעבר תאונת דרכים קשה מאוד, אם ניצל, יברך בשם ומלכות. אבל אם הסכנה היתה כזו שלא ברור שרוב משמעותי של הנכנסים אליה מתים, יברך בלא שם ומלכות. וכיוון שאדם קרוב אצל עצמו, אל יחליט לבדו אם אכן היה בסכנה שרוב גדול מתים ממנה, אלא ישאל שאלת חכם, ועל פי השערת מומחים החכם יפסוק אם עליו לברך בשם ומלכות. 19
אחר שיוסכם על האירוע שהוא נס ממש, כשיראה את מקום הנס בפעם הראשונה, אפילו לא עברו שלושים יום מעת הנס, יברך. ולאחר מכן, אם יראה את המקום אחר שלושים יום שלא ראהו - יברך שוב. ואם נעשו לו כמה ניסים, טוב שיצמיד לסיום הברכה את שמות שאר המקומות שנעשו לו בהם ניסים (שו"ע ריח, ה, שעה"צ יב).
כשם שבעל הנס חייב לברך, כך גם בניו ונכדיו צריכים לברך כמותו בעת שיראו את מקום הנס כל שלושים יום (שו"ע ריח, ד). ואם הוא רב, גם תלמידיו המובהקים צריכים לברך כמותו (שם ו). לגבי הנינים וצאצאיהם נחלקו הראשונים. ולמעשה, הצאצאים שנולדו בזכות הנס, היינו שאביהם הראשון נולד אחר התרחשות הנס, צריכים לברך עד סוף כל הדורות. ואלה שנולדו לפני התרחשות הנס, מהנינים של בעל הנס ואילך - לא יברכו (א"ר, מ"ב ריח, טז). 20
עוד כתבו האחרונים, שמי שנעשה לו נס וניצל מסכנה, ראוי שיתרום צדקה לתלמוד תורה וישיבות כפי השגת ידו, ויאמר: "הריני נותן זה לצדקה, ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש". וראוי לומר פרשת קרבן תודה. וכן טוב להתנדב באיזה דבר לטובת הציבור. ובכל שנה יזכור את יום הנס, וירבה בתורה ותפילה והודאה לה' (מ"ב ריח, לב).




^ 1.. יש סוברים, שרק על נוף שנשאר כפי שהיה מששת ימי בראשית מברכים, אבל אם הנהר שינה את אפיקו, או שהים נוצר בעקבות רעידת אדמה, או שההר נוצר בעקבות התפרצות געשית, אין מברכים (עי' אהלך באמיתך טז, טז). אולם למעשה, כל שהשינוי נעשה על ידי הבורא, היינו כדרך הטבע שהטביע הבורא, מברכים, שכך הוא נוסח הברכה: "עושה מעשה בראשית". וכך מדויק בברכות נט, ב: "והאידנא דשניוה פרסאי", וכן משמע מרש"י שם, ומשו"ע רכח, ב, שרק כאשר השינוי נעשה בידי אדם אין מברכים.
^ 2.. דוגמאות להרים מרשימים שמטיילים נוהגים לנסוע כדי לראותם: בגולן - הר החרמון וגמלא. בגליל - ארבל, הר חזון, הר עצמון, הר מירון, רכס ראש הניקרה (בצידו המערבי). בשומרון ויהודה - הר גריזים ועיבל, הר כביר, הר טמון, סרטבה, הר בעל חצור, מצדה, מצוק העתקים לכל אורכו בתצפית לבקעת ים המלח. בעמק יזרעאל - התבור, הגלבוע (בעיקר הר שאול). בכרמל - הר הכרמל במקומות שהוא יורד בתלילות לעמק או לים. בנגב ואילת - מכתשים (מבט לתוך המכתש), הר ארדון (במכתש רמון), הר שלמה, הר צפחות. אלו דוגמאות להרים מפורסמים, אבל כל המתפעל מכיוצא בהם, צריך לברך.
^ 3.. יסוד לזה מדין המתגורר ליד מקומות של ע"ז, שאינו מברך על ראייתה, שאינה חדשה לו (תוס' נז, ב, נמוקי יוסף שם, הגה"מ לרמב"ם ברכות י, ט). ולדעת עולת תמיד, כוונתם לומר, שכיוון שלא עוברים שלושים יום בלא שיראה את הע"ז - לא יברך. אולם לדעת א"ר, אפילו אם במקרה לא ראה את הע"ז שלושים יום, לא יברך, כי למתגוררים שם, אין בראייתה חידוש. וכ"כ נהר שלום, פמ"ג, ומ"ב רכד, ג. ומזה נלמד לכל ברכות הראייה. אמנם יש ספק לגבי מי שמתגורר מעט רחוק מהים, כך שבאופן טבעי אינו רואה את הים אלא אחת לכמה חודשים, האם הוא בכלל היכולים לראות את הים בקלות. ולמעשה, אם אכן לא יראה את הים שלושים יום, ויתרגש ממראהו - יברך, כי אולי אינו נחשב מהגרים בסמוך לו, ואף אם יחשב מהגרים בסמוך לו, הלא דעת העולת תמיד ודעימיה, שכל שלא ראה אותו שלושים יום - יברך. אבל אם לא יתרגש - לא יברך.
^ 4.. מצד אחד אין לומר שהואיל ותקנו חכמים לברך על הרים וגבעות מיוחדים לפי המקובל בארץ ישראל, חובה לכל רואה לברך עליהם, שכבר למדנו בהערה הקודמת, שאין מברכים על ראייה שאינה מעוררת התפעלות אצל רבים מבני המקום. ולכן כל שאינו מתפעל, כדרך שרבים מהנוסעים אינם מתפעלים, לא יברך. מנגד, אין לומר שהואיל ורבים אינם מתפעלים, גם המתפעל לא יברך, מפני שעיקר תקנת חכמים לברך עליהם נותרה על כנה.
^ 5.. כתב בשער העין ז, הערה טו, שדעת הרב נסים קרליץ, שכל מה שמנו חכמים אינו אלא דוגמא, ובשם הרב ואזנר שיש לברך על הר געש, וכך נהג לברך על מפל מים קטן. ובאול"צ ח"ב מו, סג, כתב לברך על מערת נטיפים. אמנם הרב חיים קנייבסקי חשש להוסיף על מה שתקנו חכמים. ודברי המברכים נראים, שאין מקום לחלק בין תופעות הטבע המרשימות, אלא שמנו חכמים את התופעות השכיחות בארץ ישראל.
^ 6.. בנוסח הספרדי (סידור הרב אליהו) הנוסח: "אילנות טובות". גם נשים מברכות ברכה זו. למנהג אשכנז אין בכך חידוש, שהרי נשים שרוצות, יכולות לברך על מצוות שהזמן גרמן. אולם גם למנהג ספרד נשים יכולות לברך, משום שהזמן הקבוע לברכת האילנות אינו תלוי במצווה אלא בהופעת הפרחים באילנות. וזה לא נחשב כמצווה שהזמן גרמה אלא המציאות הטבעית גרמה. ראו בפניני הלכה תפילת נשים ב, ח.
^ 7.. יש אומרים שבארץ ישראל הזקוקה לגשמים, גם אם לא נעצרו, מברכים על ירידתם (הלק"ט א, קצ, מאמ"ר). אולם משו"ע רכא, א, משמע שרק אם הצטערו על עצירתם מברכים. וכ"כ לבוש ופמ"ג (ועי' באו"ה 'אם'). ויש שהסתפקו אם בזמננו שהמים זורמים בברזים צריך לברך על ירידתם (עי' ברכ"ה ח"ד ב, עט). ולמעשה, גם היום, כשהמדע התפתח מאוד, עדיין אנו זקוקים לגשמים, וכל אדם הגון הדואג על ענייני הכלל מצטער מעצירתם, ולכן אין לבטל תקנת חכמים, אלא כל אימת שנעצרו הגשמים והצטערו, כשירדו יברכו על ירידתם.
^ 8.. כשהיופי בהתנגשות וסתירה עם המידות הטובות - הוא נחשב לשקר והבל, שנאמר (משלי לא, ל): "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל". אמנם פעמים שהיופי מבטא את הפנימיות הרוחנית שבאדם, ויופי זה משובח ביותר, והוא היופי שמציינת התורה אצל האמהות. אך בדרך כלל אין קשר בין היופי לבין האופי הפנימי, ויש יפים מאוד בעלי מידות מקולקלות, וישנם מכוערים בעלי מידות טובות. כשהעולם יתוקן, תיווצר אחדות בין עולם הרוח ועולם החומר, ואזי היופי הפנימי יתבטא כלפי חוץ במראה היפה.
^ 9.. מחמת הספק אימתי בריה נחשבת לנאה במיוחד, רבים נהגו שלא לברך ברכה זו (עי' ח"א סג, א; שעה"צ רכה, לג). אבל אף פוסק לא קם לבטל ברכה זו מן העולם. לפיכך, כל שהוא יודע שהבריה שלפניו נאה במיוחד - צריך לברך. אבל אדם שגם אחר שאומרים לו שזה הסוס נאה במיוחד ואף זכה בתחרות סוסים, אינו מבחין ביופיו, לא יברך. מפני שאף שהוא רואה אותו מ"מ הוא אינו רואה את יופיו המיוחד.
לדעת הרבה פוסקים, אם לא ראה את הבריה הנאה שלושים יום יברך עליה שוב, כמו בשאר ברכות הראייה (מאירי, רא"ש, רדב"ז, רמ"א ועוד). ולדעת הראב"ד, כיוון שאין כל כך התחדשות והתפעלות ממראה של בריה נאה, מברכים עליה פעם אחת בלבד, וגם על אחרת מאותו הסוג אין מברכים אלא אם כן תהיה נאה מקודמתה. וכ"כ רא"ה, ריטב"א, רבנו מנוח, ושו"ע רכה, ט-י. י"א שכל זה הוא דווקא בתוך שלושים יום, אבל אם יראה אחר שלושים יום בריה נאה אחרת מאותו הסוג - יברך (ספר הבתים, נהר שלום). ורוה"פ מבארים בשיטת הראב"ד, שגם על בריה אחרת ואחר שלושים יום, רק אם היא תהיה נאה מהראשונה - יברך (שו"ע רכה, ט-י, מ"ב כט-ל). אלא שכמדומה שאפשר לפרש בדבריהם, שכל שמבחינה מסוימת הבריה השנייה נאה יותר - יברך. וק"ו שכך הדין לדעת כל הראשונים והאחרונים שלא קיבלו את דברי הראב"ד. ועוד, שדברי הראב"ד מבוססים על כך שאין חידוש בראייה השנייה של בריה אחרת מאותו הסוג, אבל אם היא נאה מאוד, ובפועל הוא מתפעל מראייתה, מסתבר שגם לראב"ד יברך. ומ"מ כשאין מברכים מחמת הספק, כתב במ"ב לב, שטוב לאומרה בלא שם ומלכות.
לדעת הלכות קטנות (ח"א ס, רסה), אין לשבח לה' על בריות שנולדו באיסור כלאיים. ולדעת שאלת יעב"ץ (א, סג), הואיל ואח"כ מותר להשתמש בעץ או בבעל החיים שנוצרו באיסור, מברכים עליהם. למעשה, כאשר ידוע בוודאות שהבריה נוצרה באיסור, מספק יש להחמיר שלא לברך עליה. אבל כשאין ידיעה ודאית שכזו, יש לברך.
^ 10.. ונראה שבזה גם אם יראה אדם אחר קצת יותר משונה אבל באותו סוג של שוני, לא יברך. ואף שכיוצא בזה בבריות נאות מברך, כאן שאין נוח להתבונן ולעיין אם השוני גדול יותר מקודמו, אין לברך. וכך משמע קצת משו"ע רכה, ט-י. אמנם אם יהיה ברור לו שהשוני גדול יותר והדבר יעורר אצלו רגשות צער - יברך. ובמ"ב רכה, ל, כתב שבמקום שאין מברכים מחמת 'ספק ברכות', נכון לומר את הברכה ללא שם ומלכות.
^ 11.. וכ"כ בילקוט יוסף רכה, הערה כא, וכעין זה באהלך באמיתך יז, י.
^ 12.. עוד תקנו חכמים שלוש ברכות מיוחדות על חורבן מלכות בבל הרשעה שהחריבה את בית מקדשנו. הרואה את עיר מלכותם שנחרבה, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחריב בבל הרשעה". הרואה את ביתו של נבוכדנצר, מברך: "ברוך... שהחריב ביתו של נבוכדנצר הרשע". הרואה מקום שכל בהמה שתעבור עליו אינה יכולה לזוז אם לא יתנו עליה מעפר המקום ההוא, והוא סימן להתקיימות העונש "וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד" (ישעיהו יד, כג), שתתמעט אדמתה, מברך: "ברוך... אומר ועושה גוזר ומקיים" (ברכות נז, ב, שו"ע רכד, ג-ד). כיום רק מקום עיר מלכותם ידוע (כה"ח רכד, י).
המבטל ע"ז בעצמו, כתב רע"א עפ"י מהרש"א, שיברך: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעקור עבודה זרה מארצנו". בכלל האיסור להתרחק מע"ז נכלל גם האיסור לבקר בכנסיות וקתדרלות כדי לחזות שם ביצירות האומנות, שנאמר (ויקרא יט, ד): "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים", ולמדו חז"ל שאסור להסתכל בציורים הקשורים לעבודה-זרה (שבת קמט, א; שו"ע יו"ד קמב, טו).
^ 13.. לדעת רוה"פ גם על מלכים רשעים צריך לברך. כ"כ לב חיים ג, נה, למהר"ח פלאג'י; כה"ח רכד, כט; אהלך באמיתך יד, י. אמנם כתב ביפה ללב ד, והובא בכה"ח שם שאם הוא יהודי, יברך עליו את הברכה שעל מלך גוי, הואיל ואינו בכלל 'יראיו', וכ"כ ברכ"ה ח"ד ג, 86. ולכך נוטה במכתבי תורה (גור סי' סד). מנגד, יש סוברים, שאין לכבד מלך רשע. עי' חזו"ע ברכות עמ' תיא-תיב, ובשער העין עמ' שנח. ומסיק בחזו"ע שעל מלך רשע יש לברך בלא שם ומלכות. אלא שאפשר לקבל את דבריהם לגבי רשע במיוחד מעל ומעבר לשאר המלכים הרעים, שלפי ההלכה דינו אינו דין אלא גזלנות, ומן הדין ראוי למרוד בו, וממילא גם אין ראוי להכיר במלכותו ולברך עליו. אבל לא יתכן לומר שעל כל מלך שלא שמר שבע מצוות בני נח לא בירכו, מפני שבנוסף לכך שכל מלכי העבר היו עובדי עבודה זרה, הם גם לא נמנעו משפיכות דמים, גזל וניאוף, ובכל זאת אמרו חכמים לברך עליהם. אמנם לגבי מלכי ישראל, יתכן שההקפדה חמורה יותר, שהם נתבעים להיות צדיקים ולשמור את המצוות המיוחדות למלך, שיהיה לו ס"ת שיקחנו עמו לכל מקום, ולא ירום לבבו מאחיו, ולא ירבה לו נשים, כסף, זהב וסוסים. ואזי אם אינם שומרים תורה ומצוות, אין לברך עליהם. ולכן גם לסוברים שמברכים על ראשי מדינות דמוקרטיות, יש מקום לחוש לדבריהם שלא לברך על מנהיגים חילוניים בישראל.
^ 14.. כמה אחרונים כתבו, שהואיל ויש בידי ראשי מדינות סמכויות חנינה, הרי שנותרה בידם עוד סמכות מלך שיכול להמית או להחיות. וכ"כ בשו"ת אפרקסתא דעניא לב, ויחו"ד ב, כח. ובשבט הלוי א, לה, כתב, שמברכים גם על מלך או מלכה שאין בידם סמכות לחון בלי התייעצות, כיוון שנותנים להם כבוד שאין כדוגמתו. כעין זה כתב הרב זולדן ב"מלכות יהודה וישראל" עמ' 109 ואילך. אולם כפי שכתבתי, נראה כדעת הסוברים שאין לברך, שהיאך אחר כל המלחמות והמהפכות כנגד השלטון המלוכני, שנמשכו מאות שנים, והוכתרו לבסוף בהצלחה, בביטול המלכות ובכינון שלטון דמוקרטי, נאמר שלא נשתנה דבר, ועדיין מנהיגי המדינות הדמוקרטיות נחשבים מלכים וצריך לברך עליהם. וכ"כ בשו"ת קרית חנה דוד ב, לו, ורבבות אפרים ג, תקמ (לגבי נשיא ארה"ב שנבחר לארבע שנים בלבד), ושער העין סי כט בשם אבני ישפה מז, ועוד פוסקים.
^ 15.. כך הוא נוסח ספרד. ונוסח אשכנז מעט שונה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר אתכם בדין, וזן וכלכל אתכם בדין, והמית אתכם בדין, ויודע מספר כולכם בדין, והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם בדין. ברוך אתה ה' מחיה המתים".
^ 16.. א) מפני שראייתם הראשונה היתה בלא משים, ב) מן הסתם נוסף שם בינתיים עוד קבר, ג) מסתבר שבתחילה לא ראו מהכביש את כל הקברים. (וראו בהלכה ה').
^ 17.. יש נוהגים לפקוד קברי צדיקים כדי להידבק במורשתם. במיוחד נהגו ישראל לפקוד את קברי האבות בחברון, רחל אמנו בבית לחם ויוסף הצדיק בשכם. וכן מסופר על כלב בן יפונה שהלך להשתטח על קברי האבות, כדי שבזכותם יינצל מעצת המרגלים (סוטה לד, ב). ומבואר (תענית טז, א), שבימי התענית אחרי התפילה נוהגים לילך לבית הקברות. ושני טעמים לכך: א) לזכור את יום המיתה ולהתעורר לתשובה. ב) כדי שיבקשו עלינו רחמים (עי' שו"ע או"ח תקעט, ג; תקפא, ד). ←
ויש נוהגים לפנות אל הצדיקים בתפילה, ורבים טוענים נגדם שיש בזה חשש ע"ז, שכן אין עוד מלבדו, ורק אליו יש לפנות בתפילה. וכך דעת מהרי"ל (באה"ט תקפא, יז), מהר"ל מפראג (נתיב העבודה יב), וח"א קלח, ה, שהתפילה ליד קברי הצדיקים צריכה להיות מכוונת לקב"ה בלבד, ואפשר לבקש שבזכות הצדיקים שהננו מתקשרים למורשתם, ישמע ה' תפילתנו. לעומתם דעת הרבה פוסקים (פמ"ג תקפ"א; מהר"ם שיק או"ח רצג), שמותר אף לפנות לנשמות הצדיקים שהננו מתקשרים למורשתם, שיבקשו עבורנו רחמים לפני הקב"ה. ולדעתם, הואיל ואנו מבקשים שהצדיקים יתפללו לקב"ה עבורנו, ברור שהננו מודים שרק ביד ה' הננו נתונים. למעשה, לכתחילה טוב להחמיר, והמיקל לפנות אל הצדיקים שיעתירו עבורו להש"י, יש לו על מה לסמוך.
^ 18.. מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל ביאר שכל יסוד ברכה זו הוא שבח והודאה על ישוב הארץ, שבזה הוצב גבול האלמנה. ואף את דעת הרי"ף שסובר שמברכים על בתי כנסת, ביאר שהם התפשטות קדושת ארץ ישראל (עפ"י ברכות ח, א). והגדיר את הספקות שמעלים לגבי ברכה זו כספקות באמונה (שיחות הרצי"ה ויקרא עמ' 288-291, ועולת ראיה ח"ב עמ' תכב). מעיקר הדין היה צריך לברך על כל ישוב בארץ וכל שלושים יום. אלא שכאשר הראייה היא שגרתית, כבר אין התפעלות, וממילא אין מברכים עליה. וכדוגמת הגרים במקום של ע"ז, שאפילו אם לא ראוה שלושים יום, אין מברכים, כמבואר ברמ"א רכד, א, א"ר, ומ"ב ג. וכאשר יש קצת התחדשות, מברכים רק בפעם הראשונה, כמו שמבואר בשו"ע רכה, ט, לגבי בריות יפות ומשונות.
שני גורמים קובעים האם זו ראייה שגרתית שאין מברכים עליה או שהיא ראייה בעלת משמעות שמברכים עליה: א) ככל שהבתים יותר מיישבים את הארץ, היינו שהם במקומות שעוד צריך להתאמץ ליישבם כדי שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת ולא שממה, כך יש יותר חיוב לברך. וכאשר הם במקומות מיושבים כדבעי - אין מברכים. ב) גם במקומות שהבתים חשובים בהם למצוות ישוב הארץ, אם הרואה מתפעל מישוב הארץ שנעשה על ידם, הוא מתחייב יותר בברכה (כל שלושים יום), ואם אינו מתפעל מזה, יברך רק בפעם הראשונה. שכן ברכות הראייה תלויות בהתפעלות שהראייה מעוררת (וכשם שמי שאינו מבחין ביופייה של בריה נאה אינו מברך עליה).
נראה לענ"ד שגם באזורים המיושבים (בין חיפה אשקלון וירושלים), ההולך לסיור מודרך כדי להתבונן בתהליך חזרתם של ישראל לארצם, ומתוך כך יראה את בתי ישראל בישובן ואת בית הכנסת שבמרכזם - יברך. ואף זאת בתנאי שאינו גר באותו אזור, וגם לא היה שם שלושים יום. ובסיור המודרך הבא, גם אם יעברו שלושים יום, לא יברך. וכן נראה שיהודי הבא מחוץ לארץ ורואה לראשונה את הערים הגדולות שבשפלה, אם יתבונן בישובן ויתפעל מחזרת ישראל לארצם - יברך. ומסתבר שגם הרואה לראשונה עיר חדשה שנבנתה לתלפיות, כדוגמת מודיעין ואלעד, אף שהן באזור מיושב, אם יתפעל מעוצמת ההתיישבות שבהן - יברך.
שמעתי ממו"ר הרב שפירא, שגם כאשר הישובים נמצאים באיום בטחוני של הפצצות או פיגועים, ואף כאשר הממשלה מעוניינת להגיע להסכם עם הערבים ולמוסרם לידיהם, יש לברך על ראייתם. ואף שכתב הב"י, שיש לברך על הבתים כשהם יושבים בלא שטן ובלא פגע רע, מ"מ עדיין הבתים יושבים לבטח יחסית למצבנו בגלות תחת עול זרים.
^ 19.. לדעת מאירי וריב"ש של"ז, גם אם גנבים באו עליו וניצל, מברך, כי היה בסכנת נפשות. ומשמע אפילו סכנה שרוב גדול ניצלים ממנה. ולכאורה דבריהם תמוהים שהיאך יחשיבו נס דבר שהוא כדרך הטבע (מ"א), ולדבריהם כל החולים והיולדות שיתרפאו יצטרכו להודות על הנס (גר"א). לפיכך נראה שדיברו בסכנה שאחוז המתים בה משמעותי אבל מן הסתם אינו מתקרב לחמישים אחוז (ועי' בבאו"ה ריח, ט 'ויש').
לעומתם דעת רד"א בשם הרא"ש מלוניל, שמברכים רק על נס שיוצא מגדר הרגיל. וכיוון שספק ברכות להקל, נוהגים על פיהם. אלא שדבריהם צריכים ביאור. יש שביארו בפשטות שהכוונה לנס שעל פי חוקי הטבע לא היה יכול להתרחש, וכ"כ בילקוט יוסף ריח, ד, וברכ"ה ח"ד ו, מה. אולם לא ניתן לקבל את הסברם, שכן בברכות נד, א, הובאו שלוש דוגמאות לנס: א) שהותקף על ידי אריה וניצל. ב) היה במדבר וכמעט מת בצמא ופתאום נבע מעין וניצל. ג) הותקף על ידי גמל פראי וניצל. ואף שאת הדוגמא השנייה אפשר לפרש כנס שמחוץ לגדר הטבע, שתי הדוגמאות הנוספות הן מקרים שסכנתם גדולה אבל ההצלה לא היתה מחוץ לגדר הטבע. וכך משמע מלשון שו"ע ריח, ט: "שהוא יוצא ממנהג העולם", ולא ציין שהוא נס מחוץ לגדר הטבע, משמע שמדובר בסכנה שרוב גדול מתים ממנה. וזוהי אם כן הדעה שמספק ברכות יש לנהוג כמותה. וכ"כ למעשה בח"א סה, ד, ונשמת אדם שם, מור וקציעה ריח, בא"ח עקב יא, מ"ב לב, שעה"צ כח, שבט הלוי ז, כח. ואף שיש מהפוסקים שהזכרתי שסוברים שכל שהיתה סכנת נפשות מוחשית, גם אם אין רוב גדול שמתים ממנה, מברכים שעשה לי נס, הלכתי בדרך האמצע.
^ 20.. מעיקר הדין גם הרואה את בעל הנס צריך לברך על ראייתו. שאם הוא אביו יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה נס לאבי". ואם הוא רבו יסיים 'לרבי', ואם לסבו יסיים 'לאבי אבא' (רמ"א ריח, ו; מ"ב כא-כב, שעה"צ יז). אולם לא שמענו שנוהגים כך, וכפי הנראה אין ראיית בעל הנס מרגשת כל כך כמו ראיית המקום, ויסוד מרכזי בברכות הראייה, שיש בראייה חידוש, שעליו מברכים. יש להוסיף שלדעת הראב"ד, הרשב"א, המכתם, המאורות בשם הראב"ד, ברכה זו היא רשות. ואם כן לעניין ברכה על בעל הנס, אפשר לומר שרק כאשר מתפעלים בעת ראייתו מהנס שנעשה לו - מברכים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il