ויהי ביום השמיני | הרב הלל גפן | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
שמיני

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

3 דק' קריאה

"צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (שה"ש ג,יא). "ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש" (תענית כו, ב).

שמחה מיוחדת אופפת את היום השמיני לימי המילואים. יום של חתונה, יום של חיבור בין ישראל לבין אביהם שבשמים. "תניא, אותו היום היה שמחה לקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ. כתיב הכא ויהי ביום השמיני וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר" (מגילה י, ב).
תחילת החיבור נעשה ביום מתן תורה, כאשר עמדו רגליהם של ישראל על הר סיני, ואמרו "נעשה ונשמע", ובטלו את רצונם מפני רצונו של מקום, ואיחדו את רצונם עם רצונו של מקום. רצונו של הקב"ה מתגלה אלינו דרך התורה, ועל ידה אנו מתחברים אל הקב"ה. "אנוכי נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית" (שבת קה, א).

ענינו של המשכן היה להמשיך את החיבור הזה שהחל במתן תורה. הרמב"ן בפרשת תרומה האריך להסביר שסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. כפי שבמעמד הר סיני נאמר "וישכן כבוד ה' על הר סיני", כך גם במשכן נאמר "וכבוד ה' מלא את המשכן". כשם שהקב"ה דיבר עם משה בהר סיני והשמיע את קולו מן השמים, כך גם במשכן נאמר "וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים וידבר אליו". בהר סיני נאמר "ודבריו שמעת מתוך האש", ובמשכן נשמע הדיבור אל משה מבין שני הכרובים העשויים זהב הדומה לאש. באופן כזה הקב"ה המשיך להדריך את ישראל וללמדם תורה ומצוות ע"י הדיבור עם משה באהל מועד, כהמשך למעמד הר סיני.

אלא שההמשך הזה לא היה כל כך חלק. בין מעמד הר סיני לבין בנין המשכן אירע דבר, ישראל חטאו בחטא העגל, ואף אהרן בחיר ה' היה מעורב במעשה. משום כך היתה ציפיה עצומה לקראת היום השמיני לימי המילואים. ביום זה צריך להתגלות האם עם ישראל עבר זיכוך מתאים, האם הקב"ה מחל להם, האם הוא ישרה את שכינתו במשכן. אהרן עצמו היה מלא חששות, האם הוא ראוי להיות זה אשר יעבוד את עבודת ה' במשכן. "כי בעבור שהיה אהרן קדוש ה', ואין בנפשו זולתי מעשה העגל, היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו כענין שנאמר וחטאתי נגדי תמיד" (רמב"ן פס' ז'). ומשום כך אמרו חז"ל בתורת כהנים שהיה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתיירא ממנו עד שבא משה ועודדו ואמר לו "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך". לדעת הרמב"ן קרבנות אלו היו תוספת מיוחדת שבאה לכפר על חטא העגל. בפרשת תצוה (שמות כח), כאשר משה הצטוה "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי", נאמר לו לקחת פר אחד ושני אילים, והם נעשו ע"י משה בשבעת ימי המילואים. בפרשתנו נאמר לאהרן לקחת עגל לחטאת ואיל לעולה, קרבנות שלא הוזכרו שם. לדעת הרמב"ן פרשת תצוה נאמרה לפני חטא העגל, ומשום כך נוספו בפרשתנו קרבנות מיוחדים שבאו לכפר על חטא העגל.
את הציפיה הדרוכה בקרב עם ישראל אנו יכולים לשמוע גם מתוך דבריו של משה אליהם: "כי היום ה' נראה אליכם" (ד), "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'" (ו), ובסיום הפרק כאשר יצאה אש מאת ה' על המזבח "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (כד).

אמנם לאחר שמחה עצומה זו בו ביום באה נפילה, במותם של נדב ואביהו כאשר הקריבו אש זרה לפני ה'. האבל הכבד על מותם של בני אהרן, שהוא "מחותן" ראשי בשמחה, היה עלול לערבב את שמחתו של מקום, אך נעשה מאמץ גדול שהאבל הפרטי לא יפגע בשמחה הכללית. במסגרת הוראת שעה מיוחדת נצטוו אהרן ובניו ובניו הנותרים "ראשיכם על תפרעו ובגדיכם לא תפרומו", ואף על פי שהם אוננים וקדשים אסורים לאונן מ"מ נצטוו לאכול את המנחות ואת בשר השלמים שהוקרבו ביום זה. וכך אנו נוקטים להלכה, שהקובר את מתו לפני הרגל בא הרגל ומבטל הימנו גזירת שבעה, ואם אירע לו אבל במועד האבל נדחה לאחר המועד. הסיבה לכך היא שהמועד הוא זמן שמחה לעם ישראל כולו, והערך הגדול של שמחת האומה על השלימות המגיעה לה בזמן זה היא לאין ערוך גדולה מן האבל הפרטי.
ויהי רצון שהקב"ה יעביר מעלינו כל גזירות רעות, ולא ישמע שוד ושבר בגבולנו, ונוכל לשמוח שמחה שלימה ברגלים הבאים עלינו לששון ולשמחה, ותהי שמחתו של מקום שלימה.

שמיני