(כז: תחילת הגמרא למטה – כח: סוף פרק האישה שנתארמלה)

חלק א - האם בני זוג שנאסרו יכולים לגור בקירבת מקום

א. איפה מותר

A. כהן שאשתו נשביתה –

ברייתא – ר' זכריה בן הקצב ייחד לאשתו בית בחצרו, ואפילו לא חייב לגרשה, ורק שלא יתייחדו.

B. כהן וגרושתו אפילו שלא נישאה - לא תגור באותו מבוי,

C. ישראל וגרושתו שנישאה – לא תגור אפילו בכל השכונה (רא"ש: שכונה > מבוי).

ב. מי נדחה מפני מי?

ברייתא –

סיפא: אם לה יש בית בחצר ולו אין – הוא נדחה,

רישא: אם שניהם שווים – היא נדחית.

            ולא ברור אם זה דווקא כששניהם שוכרים או גם כשלשניהם יש בתים,

            ומביאים ברייתא נוספת שטלטול הגבר קשה לו יותר,

            ולכן בשני המצבים היא נדחית.

ג. גם לא יתעסקו בענייני ממונות זה עם זה –

1. ברייתא - לווה הימנה – תשלח שליח.


2. רב ששת - צריכים לדון בבית דין – אחד ישלח שליח (אחרת לא נזקקים להם, ואמוראים – אפילו מענישים אותם (רב פפא - מנדים, רב הונא ברד"י - מלקים).


3. להעיד שאישה יצאה בחתונתה כבתולה ומגיע לה 200.

ד. קולא – ברייתא במסכת שמחות: אם התגרשו מהאירוסין אז מותר.

חומרא – רב נחמן או רב אדא בר מתנא – אם הדיין רואה שיש קירבה רגשית ביניהם אז אסור.

(כח. במשנה)

אגב שקטן נאמן להעיד ששבויה לא נאנסה, מביאים דברים נוספים בהם נאמן להעיד בגדלותו על דברים שראה בקטנותו (למרות שבדרך כלל צריך שיהיה גדול גם בשעת ראיית המקרה).

חלק ב – נאמנות קטן להעיד בגדלותו על מה שראה בקטנותו

א. במשנה –

אפילו שזה להוציא ממון, כיון שרוב נשים נישאות בתולות, זה גילוי מילתא בעלמא גם היא (+יש לה חזקת הגוף (ראשונים)).

1. דברים שהם דרבנן –


2. לקיים חתימת אביו, רבו, אחיו – כי קיום שטרות דרבנן.

הגבלה – העד השני יהיה גדול.

הצריכותא – מכיר את של רבו פחות משל אביו, ירא מאביו פחות מרבו ופחות שם לב, ואפילו של אחיו שפחות מכיר ופחות ירא.

1. להתיר לאיש פלוני לאכול תרומה דרבנן (כהדגשת הגמרא).

מה מעיד שראה? אם רק ראה שאכל תרומה, אינו מספיק, כי גם עבד כנענעי כהן אוכל תרומה, אלא:

1. ראהו יוצא מבית הספר ואוכל תרומה,

(ואמנם עבד יכול ללמוד תורה לעצמו, אך האדון לא יכול ללמדו (ריב"ל), ממילא ודאי שאינו עבד).

1. ראה שמחלקים לו באופן אישי תרומה. (כח: 6+)

(ולעבד לא מחלקים תרומה, אא"כ רבו עמו, כר"י ולא כרי"ס בברייתא.

הסבר המחלוקת – לר"י היו מעלין מתרומה ליוחסין ולכן החמיר, ולרי"ס לא היו מעליו.

1. 3.ושהמקום הוא בית פרס

שדה שהיה בו קבר ונחרש.
מדאורייתא טהור כי סביר שהמחרשה לא הגיעה למת ואם כן אז ריסקה אותו שאין עצם כשעורה,

אך חז"ל גזרו: אם לא ידוע איפה היה המת – כל השדה טמא מספק,

אם ידוע איפה היה – אסור גודל של 100 אמה לכל כיוון.

הקטן נאמן להעיד איפה זה היה, וכך מטהר את שאר השדה.

                 ראיה שזה רק דרבנן – שהקלו בזה:

                 ר"י שמואל – לעשות רוח מפיו על החול לראות שאין עצמות.

                 ר"י בר אמי –ר"י – אם נידוש בהליכת הרבה אנשים – טהור.           

1. תחום שבת - עד כאן היינו הולכים בשבת (כחכמים שתחום שבת של 2000 אמה זה דרבנן, ולא כר"ע).

1. C.להוציא ממון אינו נאמן


2. דרך פלוני היה לפלוני במקום הזה


3. מעמד ומספד היה לפוני במקום הזה


4. נאמן גם לעניין יוחסין –

(כח: שליש תחתון)

ב. בברייתא -

ר"ן – כשיש משפחה שידוע כבר שחלק ממנה פסול (מישהו התחתן עם גרושה או חללה ולא ברור מי)

1. הילד נאמן לומר כך אמר לי אבא שזו המשפחה הפסולה והשאר כשרות. כאן נאמן כי אינו מחדש משהו, אלא גילוי מילתא.


2. 2."אני זוכר שאכלנו בקצצה".

הגמרא מסבירה – משפחת כוהנים שאחד מהם נשא פסולה, מוציאים אוכל לכיכר העיר ושוברים החבית והילדים אוכלים והמשפחה מכריזה שהחלק שלהם במשפחה עדיין כשר. מטרת הטקס שהילדים של העיר יזכרו לדורות הבאים שהם כשרים.

1. עבד שהשתחרר וגר שהתגייר, האם נאמן להעיד על מה שראה בגויותו?

לרבנן – לא, כי כשראה היה גוי ולא דייק במה שראה,

רי"ח ב"ב – כן, כי כיון שידע שעומד להתגייר/להשתחרר, שם לב למה שרואה.