מודה בשטר שכתבו | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

משנה וגמרא
בבא מציעא

קטגוריה משנית

משנה וגמרא
כתובות

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

נתנאל חיים בן אילנה אסתר

10 דק' קריאה

מודה בשטר שכתבו
כתובות דף יט ע"א; בבא מציעא דף ז ע"א
בבבא מציעא ז ע"א נחלקו התנאים במקרה שיש שטר שאינו מקויים והלווה מודה שאינו מזוייף אך טוען שפרעו. רבי סובר שנאמן וממילא אף כשמודה בשטר שכתבו צריך המלווה לקיימו, ורשב"ג סובר שאינו נאמן ולא נזקק המלווה לקיימו. על פי זה נחלקו גם במקרה שהמלווה והלווה אדוקים בשטר שאינו מקויים, ומתווכחים ביניהם אם השטר נפרע או לא. רבי סובר שכל עוד לא קויים המלווה לא גובה כלום ורק אם יקויים יגבה חציו ורשב"ג סובר שאף ללא קיום גובה חצי. ויש לעמוד על טעמי המחלוקת. בפשטות יש ללווה מיגו שיכול לטעון מזוייף, וכך יש להבין את הדעה שהלווה צריך לקיימו וצריך להבין מדוע לחולקים אין מיגו.

ביאור רש"י – מיגו כנגד חזקה
רש"י בכתובות (יט ע"א ד"ה אין המלוה) מבאר שאינו נאמן לטעון פרוע משום שהשטר ביד המלווה, ונראה שכוונתו היא שכנגד המיגו יש חזקה "שטרך בידי מאי בעי". אולם התוס' שם (ד"ה מודה) דוחים שאין לומר שהטעם הוא משום חזקת "שטרך בידי" משום שהגמרא אומרת שגם אינו נאמן על ידי המיגו לטעון שהיה זה שטר אמנה, אף שכנגד טענת אמנה לא שייכת חזקת "שטרך בידי". רש"י (ד"ה כדרב הונא) משיב על כך בהסברו על כתב אמנה ומסביר שגם שם ישנה חזקה "דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלוואה". התוס' לא רצו לתרץ כך משום שמכך שהגמרא תולה בין שני הדינים משמע שבשניהם מדובר באותו טעם, אך רש"י הבין שהואיל ובשני המקרים קיימת חזקה כנגד טענתו ניתן להשוות ביניהם.

ביאורי התוס'
התוס' עצמם מתרצים שאינו נאמן במיגו דמזוייף שמא ירא לטעון מזוייף מחשש שיכחישוהו. והוסיפו שפירש הקונטרס במקום אחר שהטעם הוא שמהתורה שטר כשר אף ללא קיום וחכמים שתיקנו להצריך קיום הצריכו דווקא כנגד טענת מזוייף ולא כנגד שאר טענות כגון פרוע, וכן נראה לר"י. ונראה שהמקור לדברי התוס' בשם הקונטרס הוא מהרשב"ם בב"ב (קע ע"א ד"ה אין צריך) שפירש כך את הסוברים שאין צריך לקיימו.
האחרונים מקשים על פירוש הקונטרס ור"י, שאף אם זוהי רק תקנה מדרבנן סוף סוף התקנה גרמה שיהא לו מיגו ואם כן כעת יש ראיה לטובתו וצריך להיות נאמן (אפילו מהתורה).

תירוץ הרא"ש – מזוייף אינה טענה שכיחה
בשיטה מקובצת בבבא מציעא מובא תירוץ זה בדברי הרא"ש, ושם מוסיף בסיום דבריו ומבאר שאין מיגו הואיל ומזוייף אינה טענה שכיחה. נראה שהטעם בכך הוא שאדם לא רוצה לטעון טענה שאינה שכיחה כי נראה כמשקר. אך קשה כי לדבריו עיקר התירוץ הוא שלא טוענים מיגו בטענה שאינה שכיחה ומדוע זה קשור לכך שמהתורה השטר כשר. ואולי כוונתו שמכך שמהתורה השטר כשר ללא קיום מוכח שזו טענה שאינה שכיחה, אחרת ודאי היה פסול מהתורה. אולם הסבר זה דחוק בלשונו כי נראה שעיקר התירוץ הוא תחילת דבריו, שכל הצורך בקיום הוא רק מדרבנן, ועוד שכתב שנתקלקלו הדורות ואם כן קשה להוכיח מה הייתה המציאות לאחר תקנת חז"ל מדין התורה שנאמר לגבי המציאות שקדמה לקלקול, ויתכן שבתחילה לא היה שכיח ולאחר הקלקול היה שכיח. מעבר לכך, בדברי הקונטרס יש דוחק ליישב כך, משום שלפי זה העיקר חסר מן הספר, וכפי שיובא בהמשך אף בתוס' רא"ש עצמו לא מוזכר הסיום שמזוייף היא טענה שאינה שכיחה. בהמשך, לאחר הבאת דברי הגרצ"פ פראנק, נבאר באופן שונה את דברי הרא"ש.

תירוץ אבן האזל – הפה שאסר
אבן האזל (טו"נ יד, ח) מיישב שאין בדברי התוס' שני תירוצים אלא הם משלימים זה את זה, ולפיכך התוס' לא התנסחו וכתבו "ובקונטרס פירש" אלא "ופירש הקונטרס". התירוץ הראשון עונה על השאלה מדוע אינו נאמן מטעם ראיה של מיגו, ועל כך משיב שירא לטעון מזוייף, אך עדיין יש לשאול מדוע לא יהא נאמן מטעם הפה שאסר, שהרי בלעדיו השטר חספא בעלמא והוא שיווה לו את כל כוחו, ועל כך משיב בשם הקונטרס שכל עוד לא טוען מזוייף לא הוא זה שמשווה לו את הכח, כי רק כשטוען מזוייף תיקנו חכמים שצריך קיום, וטעם זה אכן לא עונה על השאלה מדוע אין ראיה של מיגו. וכן ביאר הקובץ שיעורים (ב"ב אות תכו), ודייק (אות קיב) כן גם מלשון הגמרא שכשנימקה את השיטה שהלווה נאמן לא כתבה שיש לו מיגו אלא נקטה "חספא בעלמא הוא! מאן קא משוי ליה להאי שטרא – לוה? הא קאמר דפריע!".
הם מחדשים שיסוד הנאמנות של הפה שאסר אינו מחמת מיגו, דהיינו הוכחת "מה לי לשקר", אלא זהו יסוד בפני עצמו, וגם כשאין את ההוכחה של "מה לי לשקר" עדיין יש להאמינו. הם לא מבארים מהו בדיוק יסוד זה, וצריך לומר שכאשר כל הבסיס לחיוב נשען ונסמך על דבריו של הנתבע אי אפשר להתייחס רק לחלק זה של דבריו ולהשתמש בו בניגוד למסקנה העולה מכללות דבריו .
עולה מדבריהם חידוש נוסף, שהמקרה שלפנינו – טענת פרוע בשטר שאינו מקויים – מוגדר עקרונית "הפה שאסר", לולא תירוץ התוס' שמדאורייתא לא ניתן לטעון מזוייף. בפשטות, לסוברים שהפה שאסר הינו יסוד נאמנות בפני עצמו ולא רק מיגו, הגדר של הפה שאסר בשונה ממיגו הוא שהנתבע יכול היה לשתוק וכלל לא היה זקוק לטעון טענה כלשהי, ואם כן צריך עיון, כי במקרה שלפנינו לא מסתבר שאם אדם בא לבית הדין עם שטר לא מקויים כנגד חברו, כלל לא יזדקק חברו להתייחס ולטעון מזוייף אלא נראה שבית הדין ידרשו מהנתבע התייחסות לשטר ולא יפטרוהו בלי טענה כלשהי. וכך יש להוכיח מקושיית התוס', שהקשו מדוע לא נאמן במיגו דמזוייף, והרי מבואר בכמה מקומות בדבריהם שמיגו דאי בעי שתיק חזק יותר, ואם כן מדוע לא הקשו קושיא גדולה יותר, שכאן יהיה נאמן במיגו דאי בעי שתיק.
לפיכך נראה לחדש לאור תירוץ האחרונים כאן, שלדעתם המקרה שלפנינו מוגדר הפה שאסר למרות שלא היה זכאי לשתוק. מדוע? מה ההבדל מכל מקרה שיש בו רק מיגו? נראה להשיב, שהואיל ובשטר מזוייף כלל לא שייכת חזקת "שטרך בידי" שהרי אין סיבה שהלווה יקח את השטר אם הוא מזוייף, נמצא שהודאתו כי השטר אינו מזוייף היא זו שיצרה את החזקה ואת הסיבה לא להאמין לטענתו שפרע. נמצא שכל הוכחת התובע נשענת על הודאתו של הלווה, ולכן למרות שלא היה יכול לשתוק נחשב מקרה זה ל"הפה שאסר", בשונה לדוגמא מטענת מחלת לי במיגו דפרעתי, ששם הסיבה שטענת מחילה אינה מתקבלת (לולא המיגו) היא משום שמלווה אינה עשויה למחילה, ואם כן סיבה זו עומדת בפני עצמה והיא לא נוצרה כתוצאה מהודאת הנתבע שלא פרע. הגמרא בבא מציעא מנמקת את הסוברים שמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ש"חספא בעלמא הוא, מאן קמשווי להאי שטרא לווה, הא קאמר דפריע". לפי דברינו, אין הכוונה שהוא חרס בעלמא עד שאין צריך לטעון כנגדו שום טענה, אלא שכל תוקפו שאי אפשר לטעון פרוע כנגד האוחז בו אינו קיים כל עוד יתכן שהוא מזוייף, ורק הלווה המודה שאינו מזוייף שיווה לו תוקף זה.
ישנם קשיים על תירוץ אבן האזל. ראשית, אילו התוס' היו באים להשיב על קושי חדש, מדוע אין כאן הפה שאסר, ולא על הקושי בו פתחו, מדוע אין כאן מיגו, היה מצופה מהם לציין זאת כדרכם ולשאול "ואם תאמר: מדוע לא נאמן משום הפה שאסר".
שנית, משיטת התוס' בדפים אלו משמע שסברו שכל כוחו של הפה שאסר הוא רק מכח מיגו ולא מצד יסוד נאמנות אחר. בדף יח ע"ב (ד"ה אין נאמנים) הם כותבים שלשני עדים אין מיגו ומתקשים מדוע אם כן ברישא יש להם מיגו ומתרצים ששם "אי בעי שתקי". מכך שלא מציין שזהו "הפה שאסר" משמע בפשטות שכוונתו למיגו, ומיגו כזה מועיל גם לעשים משום שלא שייכת הפגם המצויין בדבריהם לקמן (יט ע"א ד"ה ואם) שאין האחד יודע מה בלב חברו. יותר מכן מפורש בדבריהם בדף כב ע"ב (ד"ה תרוויהו. שם מצויין שאלו תוס' ישנים): "להימניה להאי דאמר מגורשת במיגו דאי בעי שתק וי"ל דאין זה מיגו דשמא רוצה להעיד כדי לפוסלה מן הכהונה". כאן במפורש קוראים לכך מיגו, וכן נאמר כאן שבמקום שלא שייכת ההוכחה "מה לי לשקר" לא קיים המיגו, בשונה מדברי אבן האזל לגבי הפה שאסר. וכן עולה מדבריהם בדף כב ע"א (ד"ה מנין). הם כותבים שלא אומרים מיגו למפרע. כלומר, מיגו מועיל רק כשבאותו הרגע שטוען היה זכאי לטעון את את הטענה השנייה, אך אם הודה כבר בעבר שהטענה השנייה אינה נכונה אינו נאמן כעת בטענה הנוכחית מכח היכולת בעבר לטעון אחרת. הגרז"נ גולדברג (חזון קדומים, הפה שאסר פרק א אות ב) מוכיח מדבריהם שסברו שגם הפה שאסר יסודו בהוכחה ובמיגו, ואילו הרמב"ם שם שהעתיק את המשנה כפשוטה סובר שהפה שאסר כן אומרים למפרע, ולדעתו זהו יסוד נאמנות בפני עצמו.
שלישית, התוס' רא"ש (כתובות יט ע"א) הביא גם הוא את תירוץ התוס' שלסוברים שאין צריך לקיימו הטעם שאין מיגו הוא שמא ירא לטעון מזוייף מחשש שיכחישוהו ולאחר מכן את תירוץ הקונטרס, אולם בדבריו מפורש שאלו שני תירוצים שונים, ואם כן לא נוכל לתרץ כאבן האזל או כקובץ שיעורים שאלו תירוצים המשלימים זה את זה, ודברי הקונטרס רק באו לענות מדוע אין כאן הפה שאסר או מיגו מצד כח הטענה, וחוזרת השאלה למקומה, מדוע לדברי הקונטרס אין מיגו.
בית הלוי (ח"ג מב אות ג) שואל מדוע בסוגיא בבבא מציעא האריכה הגמרא בביאור הדעה שצריך לקיימו ונימקה "חספא בעלמא הוא! מאן קא משוי ליה להאי שטרא – לוה? הא קאמר דפריע!", ואילו בסוגיא בכתובות וכן בבבא בתרא (קנד ע"א) לא האריכה כך. וענה על פי שאלה נוספת ששאלו בנו. בסי' פב (סע' א) נחלקו הפוסקים אם הטוען מזוייף ונתקיים השטר רשאי לשוב ולטעון שפרע או שהואיל וטען מזוייף נחשב כטוען לא לוויתי ולא פרעתי. שאל בנו, לפי הסוברים שאינו רשאי כיצד יש בסוגייתנו מיגו, הרי כאשר המלווה והלווה אדוקים בשטר אם טוען פרעתי גם אם יתקיים השטר יקבל חצי, ואם כן עדיף לו לטעון פרעתי כדי שאם יתקיים יקבל לפחות חצי מאשר לטעון מזוייף שאז אם יתקיים לא יקבל כלום.
והשיב בית הלוי שעל כרחך שהנאמנות בסוגייתנו אינה מטעם מיגו אלא מטעם הפה שאסר, ולכן כאן האריכה הגמרא לבאר שהשטר חספא בעלמא כל עוד אינו מקויים, ולכן נחשב הפה שאסר, אך בשאר המקומות בש"ס שלא מדובר בשניים אדוקים נאמן גם מטעם מיגו ולכן שם לא נכתב שהשטר חספא בעלמא והלווה הוא המשווה לו כח. לדבריו, בסוגיא בבבא מציעא לא נצרכים לתירוצם הראשון של התוס' בכתובות שאין מיגו כי ירא לטעון מזוייף, אלא רק להסבר הקונטרס המבאר מדוע אין כאן הפה שאסר.

תירוץ הקובץ שיעורים – מיגו כח טענה
במקום אחר ביאר הקובץ שיעורים (ח"ב סי' ג אותיות ב-ה) באופן אחר, ופירש את תירוץ הקונטרס שבא לענות מדוע לא יועיל המיגו מצד כח הטענה, ועל כך תירץ שחכמים נתנו לו נאמנות רק בטענת מזוייף וכל שלא טוען אותה לא נתנו לו נאמנות כלל, ולכן אין לו כח נאמנות. לדבריו, תירוצי התוס' חלוקים בשאלה אם מיגו מיוסד על הוכחה או כח טענה ולפיכך כל תירוץ ביאר לפי אופן אחר. על פי דבריו אפשר לומר גם בדומה לאבן האזל, ששני תירוצי התוס' באו להשלים זה את זה, הראשון מנמק מדוע לא יועיל המיגו מצד ראיה והשני מדוע לא יועיל מצד כח נאמנות. אולם דבריו טעונים ביאור, מדוע היכולת לטעון טענה אחרת נותנת לו כח נאמנות. הגר"ש שקופ (ב"מ סי' ה) מבאר את המושג "מיגו מצד כח הטענה" שהואיל ויכול היה לזכות בחפץ בטענה אחרת נחשב כמוחזק בחפץ. ונראה לבארו שהמוחזקות תלויה בהסתכלות העולם, וכאשר יש לאדם את היכולת לזכות בחפץ על פי טענותיו בלבד נראה החפץ כברשותו, ולכן נקודת המוצא היא שהוא המוחזק ועל השני להביא ראיה אם רוצה להוציא ממנו. עדיין הסברא בכך דחוקה, ועוד, לפי זה לא יובן מדוע כאן לא יועיל מיגו זה, הרי אף שכאשר אינו טוען טענת מזוייף השטר נחשב ככשר לגמרי, מכל מקום היכולת לטעון מזוייף ולזכות בממון קיימת ומדוע לא ייחשב בעיני העולם כמוחזק, וצריך עיון.

תירוץ הברכת אברהם ע"פ יסוד הגרי"ז – תוקף השטר מכח הסכמה
הברכת אברהם (כתובות בענין מודה בשטר שכתבו ענף א ס"ק ג-ד) יישב באופן אחר, על פי דברי הגרי"ז המפורסמים לגבי שטר. הרמב"ם (מלווה יא, א) כותב: "המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים. לפיכך אם טען ואמר פרעתי שטר זה אינו נאמן אלא אומרים לו או הבא עדים או עמוד ושלם לו חובו". מדייק הגרי"ז (מובא בחידושי הגר"ח שבועות מא ע"א) שהטעם שהלווה אינו נאמן לטעון פרעתי כנגד שטר אינו משום חזקת "שטרך בידי מאי בעי", שהרי אם כן היה לרמב"ם לכתוב להפך, שהטוען פרעתי אינו נאמן ולפיכך המלווה בשטר צריך לפורעו בעדים. אלא שכאשר כותבים שטר יש הסכמה בין הצדדים שיוכל לפרוע רק בעדים ובלעדיהם לא יהא נאמן לטעון פרעתי, ולפיכך בגלל הסכמה זו אינו נאמן. על פי זה מיישב הברכת אברהם, שיסוד המחלוקת בגמרא הוא אם הכח שיש לשטר מכח ההסכמה הוא רק כנגד טענות פרעתי בעלמא ללא שום ראיה אך בצירוף ראיה הוא כן נאמן או שהכח הניתן לשטר הוא שלא יהא נאמן בטענת פירעון אלא בעדים, אך ללא עדים אפילו בראיות אינו נאמן. לפי זה דברי הקונטרס מובנים, כי אכן יש לו מיגו אלא שמיגו אינו מספיק. וביאור דבריו הוא שאם מהתורה שטר שאינו מקויים לא היה טוב, הרי שמונח בהסכם שגם מיגו מועיל כנגד השטר ולכן כל עוד לא קויים נאמן הלווה הואיל ויש לו מיגו, אולם אם זוהי תקנת חכמים ותיקנו רק במקרה שטוען מזוייף, הרי שההסכם הוא שמיגו לא יועיל.

תירוץ הגרצ"פ פראנק – תקנת חז"ל כנגד רמאים
הגרצ"פ פראנק (הו"ד בספר תולדות זאב שכתב אחיו, על תוד"ה מודה) מבאר את דברי התוס' כפשטם ומתרץ את הקושי שחז"ל רצו מצד אחד לדאוג לתיקון העולם שלא יוכל כל אחד לזייף שטרות ולכן תקנו שיוכל הלווה לטעון מזוייף ולדרוש קיום, ומאידך לא רצו לגרום פסידא למלווה שהרמאים ישתמשו בהזדמנות זו ויטענו שפרעו ויהיו נאמנים במיגו ויצטרך המלווה לחזר אחר עדים לקיים את השטר, ולפיכך תיקנו כעין פשרה שמצד אחד יוכל לטעון מזוייף ומאידך לא יוכל לטעון שפרע. כלומר, אין כוונת הקונטרס לומר רק שלא היה לחז"ל צורך לתקן נאמנות בפרוע, אלא הכוונה היא שהיה להם צורך לתקן שלא יהיה נאמן.
אולם דבריו עדיין טעונים הבנה, כי סוף סוף הרמאים עדיין יוכלו תמיד לטעון מזוייף, ואדרבה אלו שטוענים פרוע מוכח שאינם רמאים, כי אילו היו רמאים היו טוענים פרוע. ונראה ליישב שאולם מיגו זו הוכחה טובה שמתקבלת בבית הדין אך אין זו הוכחה מוחלטת, ולא בכדי הגמרא בבבא בתרא מסתפקת אם מיגו עדיף מחזקה או שמא להפך. אם כן, יתכן שגם הטוענים פרוע הם רמאים, ולכן רצו חז"ל להצר את צעדיהם והסתפקו בלאפשר לטעון מזוייף ולא רצו להרחיב מעבר לכך, ואף שעדיין לא חסמנו את הפתח מפני הרמאים שהרי תמיד יוכלו לטעון מזוייף, מכל מקום יש רמאים שיעדיפו לטעון פרוע, וכן נצמצם את צעדיהם בכך שלא נקבל טענה זו.
אם נבאר כך גם בדברי הרא"ש המובא בשיטה מקובצת, נוכל לומר שסיום דברי הרא"ש נאמרו רק כתוספת לחיזוק התירוץ. עיקר התירוץ הוא שהיה לחז"ל צורך לתקן שלא יהיה נאמן גם בפרוע, אולם עדיין קצת קשה, כיצד הם יכולים להתעלם מהוכחה שיש לבעל הדין, הרי זה חוטא לצדק. על כך משיב, שמיגו זה אינו מיגו כל כך טוב וההוכחה שבו חלשה משום שטענת מזוייף אינה שכיחה. לפי זה, אילו מהתורה היה ניתן לטעון מזוייף אכן היה לו מיגו, כי למרות שזהו מיגו חלש יותר סוף סוף הוא מועיל, אולם כאן חז"ל רצו לתקן שלא יהיה נאמן ויותר קל להם לעשות זאת במיגו חלש.

כתובות

בבא מציעא