- מדורים
- מגד ירחים
- שבת ומועדים
- עניני החג
היסודות הרעיוניים העומדים בתשתית הסיפור לעיל, מעוגנים בהשקפת הרב על היחס הנדרש כלפי שונאי עם ישראל במהלך הדורות. במאמרו "עד דלא ידע" כתב הרב: "ההמנים של כל הזמנים שהם פוגעים בנו בארס שנאתם... הם תופסים את הצד החלש לפי שהוא הצד הפומבי והידוע אבל דווקא על ידי מזעזעינו אלה נבוא לחוש שיש לנו נפש כללית... נפש אומתית גדולה... והיא מלאת עוצמה ויש בה כח להעמידנו על רגלינו, לחדש את חיינו כימי עולם ולעמוד גם כן נגד כל מיני העמלקים החפצים כל כך לזנב את נחשליינו" (מאמרי הראי"ה, עמ' 156).
ימי הפורים מהווים הזדמנות לגילוי עולמנו הפנימי וחשיפת כוחות הנפש. דווקא באמצעות שתיית היין וסעודת פורים נביא לתודעתנו את כוחותינו הנסתרים: "נכנס יין יצא סוד ומאוד אנו צריכים בחיינו שהסודות הנעלמים יצאו ויתגלו. על ידי גילויים של הסודות נכיר את עצמנו, נכיר את מה שחבוי בקרבנו, בשעה שנבוא לאותה הבחינה של "לבסומי עד דלא ידע". נפטר לפחות לשעה מכל אותן הידיעות המטעות אותנו... והידיעות המטעות הללו הן מסתירות ממנו את היסוד... מבוסמים אנחנו יותר מדי מדמיונות חיצוניים ובשביל כך אין אנו מרגישים את האמיתיות הפנימיות שלנו, את סוד האמת" (מאמרי הראי"ה, עמ' 153).
היחס העדין והמורכב בין "האני" שלנו, המבטא עמידה עצמאית, לבין מידת ההתבטלות כלפי ריבונו של עולם מתבטא באופן מיוחד מאוד בחג הפורים. מחד גיסא מדגיש הרב: "מי שהוא ממידת המלכות... ראוי הוא אדם זה לספוג את הכל וכשהוא פונה אל הטוב... הרי הוא מוכן להיות ממולא מכל טוב... ויש בו מידת עומק העצמיות" (אורות הקודש, ג', עמ' קי"ז). מאידך גיסא נדרש האדם להתבטלות עצמית: "ומידה זו היא מידת כנסת ישראל בעצם, שהיא הטבעיות העצמית של האומה הישראלית, שהם ממעטים עצמם תמיד, והם מרגישים בקטנותם, מרגישים איך שכל המילוי שבהם אינו עצמי, שאינם אלא כלי לקבל אור ושפע מברכת ה' העליונה" (שם).
פורים חושף אצל האדם תודעת "אני" מסוג חדש. דווקא הענווה וההתבטלות העצמית מובילים להכרת ערך עצמית: "יוסיף האדם להתעלות עד כדי הכרת רצונו, עדי כדי התוודעותו אל עצמו, עד כדי התפיסה העליונה של האושר אשר בעשיית רצונו כרצון קונו, מפני שרצונו איננו כי אם רצון קונו. וכל מה שההכרה הזאת יותר חודרת, יותר היא מגלמת את הווייתה" (אורות הקודש, ג', עמ' מ"ו).
כל עניינו של פורים להביא את האדם לתודעת טשטוש הגבולות בין העולם החיצוני והפנימי. היכולת לחבר את העולמות, לראות את "האחדות הכוללת", מביאה לתודעת מציאות הבורא כמחולל עולמות ומשגיח על המהלך היומיומי וההסטורי. בניגוד לראיה החיצונית האנוכית, בבחינת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים, ח', י"א-י"ח). נדרש האדם להתחבר אל פנימיות המציאות: "סבורים אנחנו שבחוכמתנו ובפקחות הפקחים שבנו באנו עד הלום... להיות לנו... אתחלתא כל שהיא לאתחלתא דאתחלתא לגאולה, ואנו שוכחים כי לולא יד בעל מלחמות זורע צדקות ומצמיח ישועות לא היו כל מפעלותיינו... שוכחים אנו שהיד הסודית הזאת, זאת היא כל המפעל" (מאמרי הראי"ה, עמ' 153).
היכולת לחבר את העולם הפנימי אל העולם החיצוני מתבטאת בפורים גם בטשטוש הגבולות באבחנה הגיאוגרפית של "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד" (אסתר, ג', ח'). הרב מתמודד עם הסתירה בין מפוזר מחד גיסא, לעם אחד מאידך גיסא וכותב: "באמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד, אבל בכל זה עם אחד הוא. ושמא תאמר איך יתכן שיהיו שני הפכים בנושא אחד? עם אחד מצד אחד ומפוזר ומפורד מצד שני... ישנם פלאים בעולם. והעם הזה שכל עמידתו בעולם מרופדת היא בפלאי פלאות, הוא מראה בהווייתו גם כן את הפלא הזה, ובמהותו העצמית הרי הוא עם אחד, למרות מה שהוא מפוזר ומפורד" (מאמרי הראי"ה, עמ' 155).
עמדת הראי"ה קוק, בהקשרים השונים לעיל, יוצרת עמדת כח רעיונית חשובה ביותר כלפי יכולת ההתמודדות של הפרט והאומה הישראלית. ההדגשה כי המציאות החיצונית איננה חזות הכל ומציאות פנימית איתנה עומדת בתשתיתה, מעניקה כוחות התמודדות וראיה חדשה הן כלפי יכולתנו לעמוד מול שונאיינו, והן כלפי המגמה האחדותית המחברת את פלגי העם השונים למרות ההשקפות הנבדלות. בענין עולמו של הפרט מדגיש הרב "הרפואה העצמית של הפרט משתמשת היא כבר למעשה לחשוף מעיינות של עוצמה ושל בריאות מתוך האדם עצמו, מנפשו אל נפשו, מתוך הנפש הבלתי ידועה, הטמירה והמכוסה... הוא תמיד מלא אומץ, מלא חיים וכוח, ומאוצר בריאותו הגנוזה יש סיפוק רב להשפיע על הצד הידוע והפומבי שלו המטעה אותו לחשוב על עצמו שהוא חולה ורצוץ, בשעה שבאמת הוא בעל נפש אמיצה, בריאה ומלאה חיים" (מאמרי הראי"ה, עמ' 156).
ההסתכלות החינוכית הנפלאה הזו, הנובעת ממשנת הרב, היא שצריכה לעמוד בבסיס המעש החינוכי של עיצוב אישיות האדם. המודעות לעובדה כי קיימים בתוכנו כוחות נפש עצומים, גם אם כלפי חוץ אנו חשים "חולים ורצוצים", מאפשרת לאדם להאמין בעצמו ולסלול דרך חדשה שיסודותיה אינם התדמית החיצונית-סביבתית, אלא מקורותיה בעולם פנימי מלא עוז וגבורה. הנבואה "שמגשימה את עצמה" לא תצלח כיוון שהאדם מחובר לעולמות פנימיים ומהם שואב את כוחו.
ימי הפורים מהווים מקור חיזוק לפרט ולכלל האומה. "הנשמה הגדולה של האומה הנושאת את סבל העולם... תיוודע לנו בימים הגדולים הללו, ומהמקום הבלתי ידוע שבנפש האומה, תבוא לנו הברכה של "לך כנוס את כל היהודים"... תבוא הכרה עליונה למצוא את היהודי הבלתי ידוע שבתוכנו, ואח אל אח יתוודע ויד ליד תינתן וקול גדול ישמע... לחיים, לחיים, לחיים טובים ול"שלום" לכל ישראל ואמרו אמן" (שם, עמ' 156).
איך נראית נקמה יהודית?
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
מה המשמעות הנחת תפילין?
אהבת ה' או אהבת האדם, מה גדול יותר?
הכל מתחיל בפנים
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
האם מותר לפנות למקובלים?
למה ללמוד גמרא?
בריאת העולם בפרשת לך לך
איך עושים קידוש?
