(ח: במשנה השנייה - במשנה השלישית)

חלק א - ספרים[1] (תנ"ך) מול תפילין ומזוזות

שווה -

שניהם בדיו על קלף (ראשונים)
שניהם נתפרים בגידים (גמרא. בספרים – לחיבור היריעות, בתפילין – כריכת הפרשיות ותפירת הבתים, במזוזה – אם נקרא ומחבר),
שניהם מטמאים את הידיים.

שונה –

תפילין – רק באשורית (שפה עברית),
ספרים – בכל שפה (ורשב"ג – רק יוונית).

דיונים -

א. קשה מברייתא –
רישא - שינה את השפה (מקרא שכתבו תרגום ולהפך) – אינו ספר.
סיפא - שינה את הכתב (נכתב בכתב עברי ולא אשורי) – אינו ספר.
קשה מהרישא!

תשובות:

1. רבא - גם ברישא הכוונה ששינה גם את הכתב.

דחיית אביי – הרי בסיפא מדובר על שינוי הכתב, מכאן שברישא מדובר על שינוי שפה.

1. 2.(בגמרא זה תירוץ 3) הברייתא דיברה על תפילין ומזוזות.

דחייה – הרי הברייתא דיברה על שינוי שפה כך – "מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא", אז אמנם בתרה יש "תרגום" (יגר סהדותא) אך בתפילין ומזוזות הכל בלשון הקודש!

1. הברייתא דיברה על מגילת אסתר, שכתוב בה – "ככתבם".

ויש פסוק עם שני אזכורים בארמית – "וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא, וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן" (א, כ)

ריטב"א – הברייתא בשיטת חכמים שאפשר לכתוב בכל לשון, גם במגילת אסתר, אלא שאינה מטמאת את הידיים אלא כשהיא בלשון הקודש שאז כולם יוצאים בה.

1. אביי (בגמרא זה התירוץ השני) –
   הברייתא היא רשב"ג, וכוונתה לאסור בכל השפות חוץ מיוונית –
   רבנן – בכל לשון,
   רשב"ג (והברייתא הנ"ל) – רק ביוונית (אך לא ארמית למשל).

דחייה - הרי הברייתא מסיימת שצריך שיהיה דווקא ב"אשורית" (שפה עברית, משמע שגם לא יוונית).

1. רב אשי -
   הברייתא בשיטת ר"י בשיטת רשב"ג – וכוונתה לאסור בנביאים וכתבים בכל השפות, ורק בתורה אפשר יוונית.

(ט. שליש תחתון)

ב. סברת רשב"ג (שמותר רק ביוונית) –

שפת אמת – אכן מהתורה מותר בכל לשון, אלא שחכמים אסרו, והתירו רק ביוונית. למה?

• לפי ר"י שזה דווקא בתורה - כי כבר היה תרגום נפוץ לתורה ביוונית,
  וכבר נחשב אצלם כלשון הקודש (רמב"ם), או כי נעשה בו נס (כדלהלן).
• לפי משנתנו שמותר יוונית בכל הספרים,

רי"ח (ט: 8+) - "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת (יוון מצאצאי יפת) וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם..." (בראשית ט, כז).
ומניין שזה דווקא יון ולא צאצאים אחרים (גומר ומגוג)?
ר' חייא ב"א – יפיפותו של יפת (לשון יוון שהיא הכי יפה).

ושם רי"ח פוסק להלכה כרשב"ג.

(ט. שליש תחתון)

ג. סיפור תרגום התורה ליוונית

תלמי המלך (300 לפני החורבן) כינס 72 זקנים בהפרדה והורה לתרגם את התורה ליוונית, וה' נתן בליבם לתרגם חלקים בעייתיים באופן זהה –

חלק ב – השוואה בין כהנים גדולים שונים

הקדמה - הדינים של כהן גדול רגיל (משוח משמש)–

איסורים –

• אסור גם באלמנה
• אינו מיטמא גם לקרובים (מת מצווה כן)
• אין עבודתו כשרה בלא שמונה בגדים
• לא קורע בגדו על מת (וכשר לעבודה גם בזמן אנינות)
• מנחת חביתין מדי יום
• פר כהן גדול ביום כיפור
• עבודת יו"כ
• פר כהן משיח (אם הכה"ג חטא) – "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם".
• פר העלם דבר של ציבור – "וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא ד, יג), מחלוקת רש"י ותוס' אם זה גם "כהן משיח".

קרבנות שצריך להביא מממונו –

עבודות שדווקא הכהן הגדול עושה –

עבודות שכתוב בהם "כהן משיח" -

השוואה בין הכהנים (מה שכתוב במשנתנו צבוע בצהוב):

משנתנו –

1. רב חסדא - ברישא רבנן, בסיפא ר"מ.
2. רב יוסף – משנתנו רבי, וברישא סובר כרבנן ובסיפא כר"מ.

חלק ג – במה קטנה מול במה גדולה

אהל מועד היה – במדבר (40), בגלגל (14), שילה (369), נוב וגבעון (57) עד בניית המקדש.
בשילה – היה לו דין משכן (=מקדש), ונאסרו הבמות.
בשאר הזמן – במה גדולה, והותרו גם במות קטנות.

במה קטנה – רק דבר שהוא נידר ונידב.

במה גדולה –

חכמים – כל מה שקרב במשכן

ר"ש (משנתנו) - כל הנידר ונידב,

לגבי קרבנות חובה -

במשנה יש שתי הגדרות: 1. פסחים. 2. כל דבר שאינו נידר ונידב (שהוא חובה).

בגמרא – חובה שהיא כעין פסחים – חובה ציבורית שקבוע לה זמן, ולא למשל חטאת ציבורית שלא קבוע לה זמן (פר העלם דבר של ציבור, שעיר ע"ז").
לגבי קרבנות חטאת של יחיד – מחלוקת תנאים זבחים קיז.

[1]ההגדרה כ"ספר" משפיעה על -
קולות – נחשב כ"דברים שבכתב" (לגבי זה שעקרונית אבור לאומרם בעל פה), נחשב למצוות קריאת התורה, נחשב למצוות כתיבת ספר תורה.
חומרא – מטמא את הידיים.