^ 1.. לדעת הטור תלו, רמב"ן, ר"ן, מהר"ם חלאוה, די לבטל בלב. ובשועה"ר תלד, ז, ובקונ"א שם באר, שאף שכך הדין לדעתם מן התורה, מ"מ מדרבנן לכתחילה יאמרו בפה. ולדעת ריטב"א וב"י עפ"י ירושלמי צריך להוציא בפיו. אמנם בשו"ע תלז, ב, נקט לשון: "מבטלו בלבו ודיו". ובבאו"ה תלז, ב, כתב שיש שתי דעות, והגר"א הסכים להלכה שאפשר לבטל בלב. ומה שאפשר לבטל בינו לבין עצמו, הוא גם לתוס' שמבאר שהביטול מדין הפקר, ואף שהפקר מדברי חכמים בפני שלושה, כאן העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שהפקר מועיל גם בפני עצמו.
^ 2.. עי' בס' בדיקת חמץ וביעורו ו, הערה ז, שהביא משו"ת רע"א א, כג, שאם הוציא בפיו לשון הפקר, אף שלא עשה זאת בלב שלם, ההפקר חל. שהרי כל אחד יכול אז לזכות בחמץ ולא יועיל שיטען שפיו וליבו לא היו שווים. ואפשר שלמ"ב תמה, יח, עפ"י שועה"ר, אמנם בדיני ממונות הקונה את החמץ זוכה, אבל האדם שהפקיר ויודע שליבו לא היה שלם, החמץ נשאר שלו, לפחות עד אותה שעה שמישהו אחר יקנהו.
^ 3.. בפסחים כז, ב, נחלקו כיצד מצוות ההשבתה, לר' יהודה דוקא בשריפה, ולחכמים בכל דרך. לרוב הראשונים, וביניהם רמב"ם, רא"ש, ריטב"א ור"ן הלכה כחכמים, וכן נפסק בשו"ע תמה, א. ויש פוסקים כר' יהודה, וכך כתבו תוס' וסמ"ק. עוד מוסיפים הב"ח והגר"א, שגם לחכמים לכתחילה מצווה לשרוף, אלא שלחכמים אפשר לקיים את מצוות ההשבתה גם בדרכים אחרות. ויש אחרונים שלא כתבו כן, אלא לדעתם לחכמים אפשר לכתחילה לבער את החמץ בכל הדרכים.
לדעת רוב הראשונים, המצווה לשרוף לר' יהודה חלה על חמץ שנמצא אחר חצות, שכבר הגיע זמן איסורו, שמצוותו דווקא בשריפה כמו נותר, אבל לפני חצות אפשר גם לר' יהודה לבערו בכל דרך, וכך דעת ר"ת ומהר"ם חלאוה. אמנם רש"י מפרש שלר' יהודה המצווה לשרוף לפני חצות, ולפי הבנת הרא"ש בדבריו הכוונה שרק בשעה השישית המצווה לשרוף, אולם הטור הבין ברש"י שגם לפני כן לפי ר' יהודה מצווה לשרוף. אם כן לפי שיטה זו מצווה לבער את החמץ בשריפה. ועי' בבירור הלכה פסחים כז, ב, סיכום הסוגיה. ואף שברור כמעט לכל הפוסקים שאין מצווה לשרוף את החמץ לפני זמן איסורו, כתב הרמ"א תלד, ב, ותמה, א, שהמנהג לשרוף את החמץ. ועי' באור לציון ח"א לג, שמפרש שהחומרה לשרוף את החמץ תלויה בהרכבה של כמה שיטות, ראשית כשיטת הפוסקים כר' יהודה, ובצירוף ההבנה ברש"י שמצוות השריפה לפני זמן האיסור, אבל לא כשיטת רש"י שסובר שאפשר להשבית גם בביטול, אלא כדעת תוס' הסובר שהביטול מועיל מצד הפקר, לפיכך מצוות ההשבתה דווקא בשריפה. ועי' לעיל ג, ה, במהות המצווה.
בפשטות עניינה של מצוות תשביתו להשבית את החמץ לפני תחילת זמן האיסור, וכן כתבו רוב הראשונים. וכ"כ ר"ן וריטב"א שבבדיקת חמץ מקיימים מצוות תשביתו. והרמב"ם הגדיר את זמן מצוות תשביתו שמתחיל בליל י"ד (הל' חו"מ ג, א). אמנם לרא"ש מצוות תשביתו חלה רק אחר תחילת זמן איסור חמץ.
בספ"כ טו, ד, כתב לדקדק לא לשפוך נפט על החמץ, כדי שהחמץ יתבער בשריפה ולא על ידי פגימת טעמו מהנפט. ובהלח"ב ח, י, 17, כתב שאין צורך לדקדק בזה, מפני שהעיקר הוא להפוך את החמץ לאפר ולא לפוגמו. ועי' לעיל ג, ה, 8.
^ 4.. כתב באגרות משה או"ח ג, נז, שהמניח חמץ בפח מגלה דעתו שהוא מפקיר את החמץ, אלא שאם הפח ברשותו, עפ"י ט"ז ומ"א לסימן תמה, ג, צריך לבערו מדברי חכמים. אבל אם הפח ברשות הרבים אינו צריך לבערו כלל. ובספר בדיקת חמץ וביעורו ג, מה, הוסיף שאם החמץ טונף לגמרי עד שאין סיכוי שאדם ישתמש בו לשום שימוש, הרי הוא מבוער. ועוד כתב שם בהערה ק"ל שמה שאמרו שכל שראוי לאכילת כלב עדיין נחשב חמץ וצריך לבערו, הוא מפני שראוי לחמץ בו עיסות אחרות, אבל אם טונף, אף שכלב יכול לאוכלו, כיוון שאינו ראוי לשום שימוש אדם, נתבטל ואינו צריך לבערו. (ועי' בפס"ת תמה, ז, דעות נוספות). אמנם כאשר מניחים את האשפה בשקית כמנהגנו, פעמים שהחמץ אינו מתלכלך, וכשהפח נמצא ברשותו, כדי שלא להיכנס לספק, עדיף שלא להניח בתוכו בימים הסמוכים לפסח חמץ הראוי למאכל כלב.
^ 5.. עי' בהערה 3, שם למדנו שעיקר מחלוקת ר' יהודה וחכמים עוסקת בחמץ שנמצא אחר זמן איסורו, אם כן לדעת הראשונים שסוברים כר' יהודה מצווה לבער את החמץ בשריפה, ואף שרוב הפוסקים סוברים כחכמים, וכן נפסק בשו"ע תמה, א. מ"מ גם לחכמים בודאי אפשר לבער בשריפה, ועוד שהב"ח והגר"א בארו שגם חכמים מודים שלכתחילה מצווה לבער בשריפה. וכ"כ במ"ב תמה, ו.
אחר שהגיע זמן איסור חמץ חובה להשבית את החמץ לגמרי, שכך מתבאר משו"ע תמב, ט, ומ"ב מ. וגם להפקיר לא מועיל, שרק קודם זמן האיסור מועיל להפקיר כמבואר במ"ב תמה, יח. וגם אחר הביעור, האפר אסור בהנאה כמבואר בשו"ע תמה, ב. ובמ"ב תמה, ה, מבואר שאם ישליכנו לבית הכסא נחשב החמץ מבוער. אמנם בית הכסא בימיהם היה מטונף ביותר, וכל מה שהושלך שם היה נמאס עד שאינו נחשב יותר לכלום. אבל מי שישליך לחם לבית הכסא שלנו, יתכן שהלחם יצא מצינור הביוב שלם ויהיה ראוי למאכל כלב, ולכן כתבתי שצריך לפורר אותו מעט.
אמנם בדרך כלל המוצא חמץ בפסח כבר ביטלו לפני הפסח, וכל איסורו מדברי חכמים, ומ"מ יבערנו כמו שמבערים חמץ שלא בוטל, שכבר למדנו שתיקנו חכמים שבנוסף לביטול נבער את החמץ בפועל. וכ"כ בשועה"ר תלה, ד, שאם לא ביער בפועל עובר בבל יראה ובל ימצא דרבנן, ומצוּוה בתשביתו מדרבנן.
זמן מצוות הביעור: המוצא חמץ ברשותו אחר שהגיע שעה שישית, חייב לבערו מדרבנן, ואם לא ביטל את החמץ ונותר ברשותו חמץ, כשיגיע חצות חייב לבערו מהתורה, ומשיכנס החג יעבור עליו בשני איסורי תורה - בל יראה ובל ימצא. ואם ביטל את חמצו, אין הוא עובר עליו באיסורי בל יראה ובל ימצא מהתורה, ואע"פ כן תקנו חכמים לבערו.