ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- ספר הכוזרי
וּכְמוֹ הַחֲלָקִים הָאֵלֶּה יֵשׁ בַּדִּבּוּר. כִּי דִבּוּר הַנְּבִיאִים בְּעֵת שֶׁלּוֹבֶשֶׁת אוֹתָם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, יֵשׁ בְּכֹל דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּן מִן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְאֵין לַנָּבִיא לְשַׁנּוֹת מִלָּה מִמִּלּוֹתָיו. וְהַדִּבּוּר הַטִּבְעִי הֵם הָרְמָזִים וְהַתְּנוּעוֹת הַמַּתְאִימִים לָעִנְיָנִים שֶׁרוֹצִים לְבַטֵּא אוֹתָם, וְהַנֶּפֶשׁ מְעוֹרֶרֶת עֲלֵיהֶם מִבְּלִי הַחְלָטָה קוֹדֶמֶת. אֲבָל הַלְּשׁוֹנוֹת הַמֻּסְכָּמוֹת הֵן מֻרְכָּבוֹת מֵהָעִנְיָן הַטִּבְעִי וְהַבְּחִירִי. וְהַדִּבּוּר הַמִּקְרִי הוּא דִּבּוּר הַמְשֻׁגָּעִים בְּעֵת שִׁגְעוֹנָם, לֹא יְסֻדַּר מִמֶּנּוּ עִנְיָן וְלֹא יַגִּיעַ אֶל מַטָּרָה מְכֻוֶּנֶת. וְהַדִּבּוּר הַבְּחִירִי הוּא דִבּוּר הַנָּבִיא שֶׁלֹּא בְּעֵת הַנְּבוּאָה, אוֹ דִּבּוּר הַמַּשְׂכִּיל הַחוֹשֵׁב, הַמְחַבֵּר אֵת נְאוּמוֹ וּבוֹחֵר אֵת דְּבָרָיו לְפִי מַה שֶּׁיִּרְאֵהוּ מַתְאִים לְכַוָּנָתוֹ, וְאִלּוּ הָיָה רוֹצֶה הָיָה מַחֲלִיף כֹּל מִלָּה מֵהֶם בְּזוּלָתָהּ, יָתֵר עַל כֵּן, אִלּוּ הָיָה רוֹצֶה, הָיָה מַנִּיחַ עִנְיָן וְנוֹקֵט בְּזוּלָתוֹ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר יְיֻחֲסוּ כֹּל הַחֲלָקִים הָאֵלֶּה אֶל ה' יִתְעַלֶּה בְּדֶרֶך הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, לֹא שֶׁהֵם בְּכַוָּנָה רִאשׁוֹנָה מִמֶּנּוּ, שֶׁאִם לֹא כֵן הֲרֵי דִּבּוּר הַתִּינוֹק וְדִבּוּר אֲחוּזֵי תַּעְתּוּעִים וּנְאוּם הַנּוֹאֵם וְשִׁיר הַמְשׁוֹרֵר הֵם דִּבְרֵי ה', יִתְעַלֶּה מִזֶּה.
___________________________
החלקים האלה – שבפעולות העולם: אלוקיים, טבעיים, מקריים ובחיריים. בדיבור – אופני דיבור שונים באדם. הדיבור הטבעי – הבעה כתגובה אינסטינקטיבית.
ביאורים
החבר מדגים את ארבעת סוגי הפעולות בעולם בשני תחומים:
א. מאורעות הבאים על האדם , כגון המוות. מגיפה פתאומית = 'מוות אלוהי', חולשת הגוף בעת זקנה = 'מוות טבעי', הריגה במלחמה = 'מוות מקרי', התאבדות = 'מוות בחירי'. החבר מדגיש, שפעולה נחשבת לבחירית דווקא כשהיא נעשית מתוך רצון חופשי, ולא מתוך הכרח חיצוני. לכן מעשה ההתאבדות של שאול אינו נחשב 'בחירי', כיוון ששאול ודאי חפץ בחייו, אלא שהוא רצה להימנע ממיתה בייסורים על ידי אויביו. אף שמבחינה מעשית שאול בחר לשלוח יד בנפשו, מעשה כזה לא נבע מרצון אלא מאונס.
ב. כוחות החיים של האדם , כגון הדיבור. הדיבור היחיד שנחשב 'דיבור אלוהי' הוא הנבואה, כיוון שדבר ה' שופע מפיו של הנביא, מבלי שיש לו יכולת להתערב או לשנות. שפת הגוף ורמזים הם 'דיבור טבעי', כיוון שהם מקרינים כלפי חוץ את מחשבות האדם, כך שגם אנשים אחרים יוכלו להכיר אותם. 'דיבור' של תינוק או של שוטה הוא 'דיבור מקרי', כיוון שהקולות שהם משמיעים חסרי תוכן ואינם מביעים דבר. הדיבור המצוי של האדם הוא 'דיבור בחירי', כיוון שהאדם בורר את מילותיו, ובוחר מתוך אוצר המלים שעומד לרשותו את האופן שבו הוא מביע את מחשבותיו. לא יעלה על הדעת שמלמול התינוק או שירת משורר הם דבר ה', ולכן פעולות הדיבור מיוחסות אל ה' רק באופן עקיף, דרך האמצעים שהוא העמיד לרשות האדם והעולם.
הרחבות
* התאבדות שאול – היתר או איסור?
מִפְּנֵי שֶׁבָּחַל בְּיִסּוּרֵי הָאוֹיֵב וְהִתְעַלְּלוּתוֹ בּוֹ. ישנה מחלוקת יסודית האם התאבדותו של שאול הייתה מותרת, או שמא עבר על איסור. יסוד הדיון הוא במדרש על הפסוק "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ..." [בראשית ט, ה] "אך - להביא את החונק עצמו, יכול כשאול? תלמוד לומר אך..." [בראשית רבה לד, יג]. אמנם ישנה מחלוקת בהבנת המדרש:
הטור והשולחן ערוך הבינו שהיה לשאול היתר להתאבד, וכן נפסק בשולחן ערוך "וכן גדול המאבד עצמו לדעת, והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר" [יורה דעה שמה, ג]. בסיבת ההיתר רבו הדעות: א. שאול חשש מהייסורים [ש"ך שם]. ב. שאול ידע שימות במלחמה [רד"ק שמואל א, לא, ה] ג. חילול ה' שמלך ישראל ימות בעינויים ביד גויים [ים של שלמה בבא קמא ח, סימן נט]. ד. מיתתו ביד הגויים תגרור מלחמה נוספת ורבים ימותו [שם].
לעומתם יש שהבינו שהמדרש דווקא בא דווקא לומר שאין היתר לאדם לשלוח יד בנפשו אלא רק למסור עצמו בידי אחרים, לכן שאול עשה לא כדין: "ויש שאוסרין, ומפרשים כן: יכול כחנניה וחבריו שכבר נמסרו למיתה? תלמוד לומד אך. אבל אינו יכול להרוג את עצמו. יכול כשאול שמסר עצמו למיתה? תלמוד לומר "אך" - פירוש, שאינו יכול לחבול בעצמו כלל ושאול שלא ברשות חכמים עשה" [ דעת זקנים מבעלי התוספות בראשית פרק ט, בית יוסף יורה דעה קנז].
שאלות לדיון
מדוע מוות במגפה נחשב כסיבה אלוהית ומוות במלחמה נחשב מקרי?
מה אפשר ללמוד מדברי החבר על מעמד קבלת הנביא את הנבואה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
