ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- אמונה
- מאבני המקום
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
דוד ונאווה אפלבוים הי"ד
טעם שתקנו ח' ימי חנוכה
ביום ה' ויחי נסע דרך פה חתני אהוב לבבי הרב ר' אברהם יצחק הכהן שליט"א, האבד"ק זיימל, אמר לי טעם נכון על קושית המפרשים מאי טעמא תקנו חז"ל ח' ימי חנוכה ולא שבעה 1 , כדי שלא יעשו מנורה בת ז' קנים שהוא אסור מהתורה כדקיימא לן בראש-השנה כ"ד, א'. ובזה אתי שפיר דברי המגילת-תענית שכתוב שם שתקנו ח' ימי חנוכה נגד ח' שיפודין שהכניסו במקדש, דהכוונה מפני הטעם הזה, ומשום שאילו היו גביעים וכפתורים מעכבין אז לא היה חשש בגזירה זו דודאי לא היו עושים מנורות עם גביעים וקנים, אבל מכיון שגוף המנורה לבד דיו למצות מנורה בבית-המקדש [וגם של עץ] 2 אם כן שפיר יש לגזור, ולכן תקנו שמונה נגד ח' שפודין, ר"ל גוף המנורה, עד כאן דבריו הנחמדים.
איסור עשיית מנורה
ובאותו ענין אמרתי לו מה שהוגד לי כי במאסקווא בבית תפלת המתחכמים הועמדה מנורה בת ז' קנים, ואמר ידיד נפשי הגר"ח ברלין שליט"א, שהיה האבד"ק שם רבות בשנים, כי ברבים ליכא חשדא, ואמרתי תוך כדי דיבור שהוא דבר בטל, ולא אאמין שיצא כן מפי ידיד נפשי הגאון הנ"ל, שאינו שייך כלל ענין חשדא בזה, רק בהלאו דלא תעשון אתי שהוא כדמות המשמשים לפני במרום 3 . שאפילו למאי דמשני שם, דאחרים עשו לרבן גמליאל, שמשום הלאו ליכא, בכל זאת יש לאסור משום חשדא, על כן מהני מה דברבים ליכא חשדא, אבל באיסור עשיית מנורה מה שייך חשדא בכך, וזה פשוט וברור. וצריך לעיין בלאו הזה אם עשה מנורה ועזרה כו', אם לוקה.
צער בעלי חיים בשור הנסקל שנגמר דינו
עוד שאלני, אם שייך צער בעלי חיים בשור הנסקל שנגמר דינו כבר. השבתיו, דיש לעיין כהאי גוונא גם כן באדם הנגמר דינו, והרי מצינו דעינוי הדין שייך ודווקא אם כבר נגמר דינו, כסנהדרין לה, א 4 , מועד-קטן יד, ב 5 , ובבא-קמא צא, א 6 , וכמה מקומות, ואם כן מה בין צער בעלי חיים לעינוי הדין 7 .
ואם יש להסתפק, הא קא מסתפקנא במה שמבואר במכילתא פרשת יתרו והובא בתוספות שבת קכב, א 8 , דמותר להניח לבהמה לתלוש מתלוש באכילתה משום דאין זה נייח אלא צער, שלפי זה יש לומר דבשור הנסקל שנגמר דינו לא שייך זה ואסור להניחו לאכול מן המחובר דמה לנו אם אינו נייח לו.
אלא די"ל דבשור שנגמר דינו, להתוספות בכמה מקומות 9 דאסור בהנאה תיכף מחיים לא שייך כלל מצות שביתה בדידיה דהרי אין לו בעלים, רק לענין הריגתו בלבד כמש"ש בבבא-קמא צא, ב.
ויש להקשות שם לג, ב, דאמרינן שם, מכרו מכור למאי, מאחר שחוזר וגובה, ומאי טעמא לא נאמר דמכל מקום הוא מכור לענין שהוא שלו, וחייב הוא על שביתתו ולא הניזק, וכמו כל החב לחבירו, דאפילו למאן דאמר שעבודא דאורייתא, מכל מקום בודאי הלוה חייב בשביתת בהמותיו ולא המלוה.
תו קשיא לי, דהא נפקא מיניה אם הזיק עוד דהלוקח חייב ולא הניזק, וכמו כל מי שנכסיו משועבדים לאחרים למאן דאמר שיעבודא דאורייתא, וצריך עיון קצת.
הישן בבית יחידי
חתני הרב ר' אברהם יצחק הכהן שליט"א, הגאבדק"ק זוימעל העירני על-דבר מה שכתב בספר שדי-חמד 10 , דהישן בבית יחידי 11 כמו ההולך בדרך יחידי 12 מלשון הזוהר הקדוש 13 דבליליא, וביממא בביתא דמייחדא, שמכפל הלשון משמע שגם בביתא דלא מייחדא ואפילו ביממא אסור, עיין שם.
והשבתיו, דאדרבה, לפי זה אין לחוש לדברי הזוהר שהוא נגד דברי הגמרא בשבת קנא, ב', דאמר רבי חנינא: הישן בבית יחידי כו', וסתם דבריו שיש לפרש יחידי על הבית, וגם נ"ל דכוונת הזוהר הקדוש כהך דברכות סב, א', וקדושין כט, ב', דהוה בית-הכסא דגם ביממא הוו מתזקי וכמש"ש בברכות ג, ב', דבמקומן חיישינן, וע"כ הוא דאמר דבכהאי גוונא במקומן חיישינן גם ביממא, אבל גם-כן רק כשהבית יחידי.
והאידנא נ"ל דדרך דדשו בה רבים מותר וכהא דשבת קכט, ב', יבמות עב, א', נדה לא, א', וכמה מקומות כהאי גוונא.
ויותר נ"ל דכיון שאמר רבי חנינא הישן בבית ולא אמר היושב וכיו"ב, מכלל דכשהוא ער, אין לחוש לזה כלל, ואם-כן י"ל דכ"ש על-פי מה דאיתא בחולין קה, ב', דבמידי וצייר וחתים לית לן רשותא, ע"כ י"ל דכשינעול הבית אין חשש כלל ורק דקודם שישן ידליק נר ובמקום שיש נר לא חיישינן כמש"ש בברכות מג, ב', ואחר שידליק נר ינעול במנעול את הדלת, ויוכל לראות את הנר, וכמו שנוהגים באמת כן, ואף שבספר "שדי-חמד" שם, כתב שגם להתעכב יחידי אסור כדמשמע לשון הזוהר, על זה י"ל כדברינו למעלה, שזהו נגד הגמרא 14 , דלא אמרינן, רק הישן.
עוד נראה לי פשוט מאד, שאין לחוש כלל בבית שחייב במזוזה, דאף שהר"מ כתב סוף הלכות מזוזה שאסור לומר דבר זה שהמזוזה היא לשמירה, ודאי הצדק איתו: לומר שעיקר המצוה היא לשמירה, חס-ושלום לומר כן, אבל מכל-מקום, האמת יורה דרכי שכן הוא, וכמבואר ברש"י פסחים ד, א', ותוספות שבת כב, א', ובעבודה-זרה יא, א', ובתוספות בבא-מציעא קא, ב', ועיין דברים-רבה סוף פרשת עקב, ובמנחות מג, ב', ובירושלמי פרק קמא דמגילה, וכמה מקומות בדברי חז"ל, ואם-כן ודאי שאין לחוש כלל לזה, ורק בבית של הפקר שפטור ממזוזה, או של עצים וכיו"ב הוא שאמרו חז"ל הישן בבית יחידי.
ועוד נראה לי פשוט, דלבתר דאמר אביי בפסחים קיב, ב', גוזרני עליך שלא תעבורי ביישוב לעולם, אין לחוש לזה, ורבי חנינא והזוהר-הקדוש היו קודם אביי, מה שאין כן בזמנים שאחר אביי, אין לחוש כלל.
ות"ל שאחר זמן רב מצאתי שכיונתי בסברא זו לכאאמו"ר הגאון ז"ל בלקוטיו שכתב ליישב בכהאי גוונא קושיית הגרי"ב ז"ל בחומר השכחה למה השמיטו הפוסקים הך דברכות נד, ב', דד' צריכים שימור, ש[י]"ל דלבתר אביי אין צריך שימור עוד.
ומכ"ש שמותר בכל האופנים ביחד שזכרנו בס"ד, היינו להדליק נר ולנעול אחר-כך בבית שיש בה מזוזה ואינה מיוחדת הבית רק שישן יחיד, נ"ל שהוא היתר גמור ופשוט. והשם יתברך ישמרנו בכל דרכינו.
^ 1.. קושיית הבית יוסף באו"ח, סימן תרע. ראה תשובות מהראי"ה במועדי-הראי"ה עמודים קסו-קסז, שמועות ראיה עמוד קיא, מצות ראיה אורח חיים סימן תרע.
^ 2.. מנחות כח, א. ועיין שו"ת דעת כהן סימן נז (ובהערות שם); מצות-ראיה, או"ח תרע, א; לנתיבות ישראל ב מאמר עט "אל טהרת מחננו", סעיף ד.
^ 3.. עבודה זרה מג, א-ב. ועיין שו"ת דעת-כהן סימן סה. אוצרות הראי"ה ב, עמוד 1281 (מהדו"ב: א, עמוד 491).
^ 4.. "דיני ממונות - גומרין בו ביום, בין לזכות בין לחובה. דיני נפשות - גומרין בו ביום לזכות, וביום שלאחריו לחובה. לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב (משנה לב.). ליגמריה לדיניה בשבתא, וליקטליה בחד בשבתא? נמצא אתה מענה את דינו".
^ 5.. "רבי עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כל אותו היום - תלמוד לומר 'לא תאכלו על הדם'. אלא - לעיוני בדיניה... אמר ליה: אם כן נמצאת מענה את דינו! - אתו מצפרא ומעייני בדיניה, ועיילי ואכלי ושתו כולי יומא, והדר אתו בשקיעת החמה וגמרינן לדיניה, וקטלו ליה".
^ 6.. "...כיון דגמר דינא לקטלא, לא משהינן ליה לאומדנא דבי דינא ולא מענינן לדיניה".
^ 7.. עיין תוספות סנהדרין פ, א ד"ה בשור שלא נגמר דינו.
^ 8.. ד"ה מעמיד אדם בהמתו.
^ 9.. תוספות סנהדרין פ, א ד"ה בשור שלא נגמר דינו; זבחים עא, א ד"ה אפילו באחת.
^ 10.. חלק ה סימן פה, בחלק "דברי-חכמים" עמודים 410-411, וכן בקונטרס-הכללים מערכת השי"ן כלל צה עמודים 322-323 [שם יש ט"ס, ומיד אחרי כלל צד, מד"ה "שינה" צריך להתחיל כלל צה].
^ 11.. שבת קנא, ב. בגמרא שלפנינו: "אמר רבי חנינא: אסור לישן בבית יחידי וכל הישן בבית יחידי - אחזתו לילית". וגירסת הרא"ש פרק כג כלל יג "אמר ר' חנין: אסור לו לאדם לישן בבית יחידי בלילה, דאמר רב: כל הישן יחידי בלילה - אוחזתו לילית". וברי"ף כברא"ש אלא שגרס "לישן בבית בלילה יחידי".
^ 12.. אבות ג, ד "המהלך בדרך יחידי".
^ 13.. תזריע מה. "ויותר יעקב לבדו מכאן אוליפנא מאן דאשתכח בלחודוי בביתא בליליא או ביממא בבית' מיחדא כ"ש בליליא, מאי מיחדא מיחדא משאר ביתין או מאן דאזיל בלחודוי בליליא יכיל לאתזקא".
^ 14.. ראה דברי האדר"ת בהסכמתו לספר חשבון פרטי המצוות (ירושלים ה'תרס"ד ובהערות שבראש הספר אות ה) במחלוקת התיקוני זוהר והמשנה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
