ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל
שנינו בפתיחת מסכת בבא בתרא:
השותפים שרצו לעשות מחיצה בחצר בונים את הכותל באמצע, מקום שנהגו לבנות בגויל גזית כפיסים לבנים בונים, הכל כמנהג המדינה. בגויל זה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים, בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה", וכו'.
הראשונים עוסקים בשאלה, איזו משמעות יש לקביעת השיעורים של רוחב הכתלים, הרי המשנה אומרת שהולכים לפי המנהג?
על שאלה זו השיבו התוספות, שהמשנה קבעה שיעורי מקסימום, ואם נהגו ביותר מהם, כגון כותל גויל רחב מ6 טפחים, אין צורך להתחשב במנהג. אולם אם המנהג פחות משעורים אלו יעשה כמנהג, שהרי מבואר בגמרא שאפילו אם נהגו ב"הוצא ודפנא", שהוא מחיצת ענפים, המנהג מועיל.
אולם לפי הרא"ש והנימוקי יוסף, שיעורי המשנה הם בדווקא, ולמנהג יש משמעות רק ביחס לחומר הבניין, אבל לא ביחס לרוחב הכותל, משום שכותל שייבנה בפחות משיעורים אלו לא יחזיק מעמד.
הנימוקי יוסף עוסק בשאלה, מדוע יש צורך בשיעורים גדולים כל כך, הרי סיבת חיוב בניית הכותל היא מניעת היזק ראיה, ואם כן גם בכותל חלש ההיזק נמנע, לכל הפחות לשעה? ומבאר הנימוקי יוסף, שחכמים תיקנו לבנות כותל שמונע את היזק הראיה לעולם, וכותל חלש עלול ליפול, ונמצא מזיקו בהיזק ראיה עד שיבנה את הכותל החדש. ומכאן לומד הנימוקי יוסף, שמאותה הסיבה אין אחד השכנים יכול לבנות בתוך שטחו הפרטי כותל רעוע, ולומר שעתה אינו מזיק בהיזק ראיה ואי אפשר לדרוש ממנו יותר. וממשיך הנימוקי יוסף שהרא"ה "מוסיף בה דברים", שאפילו אם אחד השכנים רוצה לבנות בתוך שלו כותל חזק יכול חבירו לעכב עליו, משום שאז לא יוכל חברו לסמוך (להשעין) על הכותל חפצים. ואפילו אם הראשון אמר לו שיתן לו רשות לסמוך, יכול השותף לומר לו שאין הוא רוצה להוציא על כך כסף, וגם אינו רוצה לקבל רשות זו במתנה משום "שונא מתנות יחיה".
דינו של הרא"ה הוא חידוש גדול, שהרי בכותל חזק השכן מונע לחלוטין היזק ראיה, ואף על פי כן, כיון שתקנו חכמים לבנות כותל - יכול שותפו לתבוע את יישום התקנה כדי להשתמש בה שימושים אחרים. אכן, על חידוש זה חולק הרא"ש 1 , וכותב "שלא נתנו חכמים גבול וקצבה למי שיש לו לסלק היזק מחבירו שיעשה דבר קיים לדורי דורות אלא מספיק מה שמסלק היזקו ממנו לפי שעה, ואם אחר זמן יזיקנו – יש שופטים בארץ... ודאי לא נתנו חכמים גבול לבנין אלא במקום שיציאת הבנין על שניהם שיכול האחד לומר אי אפשי לעשות מעותי אנפרות ולהוציא הוצאות בכל יום". ומביא הרא"ש הוכחה לשיטתו, מכך שבמקרים בהם רק האחד מזיק את חבירו לא אומרת הגמרא שעליו לבנות כותל, אלא רק מחיצה: כך אנו רואים בגג הסמוך לחצר חבירו, שרק בעל הגג מזיק את בכל החצר ולא הוזכר בגמרא אלא שחייב לעשות מעקה אך לא בניין, וכן במחיצת הכרם שאם תפרוץ תיאסר תבואת חבירו, לא חייב בעל הכרם אלא במחיצה ולא בכותל אבנים.
נסכם עד כאן: הנימוקי יוסף אומר שמכך שהמשנה מביאה שיעורים קבועים נלמד שהדבר מחייב, והרשב"א מוסיף שאם תאמר שכל אחד יכול לכנוס לתוך שלו בטלה כל התקנה "הכל כמנהג המדינה", שאם המנהג בגויל הרי כל אחד יכול לעשות מחיצה של הוצא ודפנא ולהיפטר! מצד שני, הרא"ש מביא ראיות שכל החיוב הוא כדי למנוע היזק ראיה, ואם האדם מנע היזק ראיה כיצד אפשר לתבוע ממנו יותר? ויש להבין את נקודת מחלוקתם.
משמעות היזק ראיה
נתבונן בסוגיית הגמרא בעניין היזק ראיה 2 . בגמרא מובאת "לישנא קמא", לפיה חיוב בניית הכותל במשנה הוא משום שעשו על כך קניין, אך לא מטעם היזק ראיה, שכן "היזק ראיה לאו שמיה היזק". על שיטה זו מקשה הגמרא כמה קושיות, ואחת מהן היא מהמשנה 3 "כותל חצר שנפל מחייבים אותו לבנות עד 4 אמות", הרי שמחייבים אותו לבנותו גם בלי מעשה קניין! ועונה הגמרא "נפל שאני". את תשובת הגמרא מסביר רש"י "שכבר נתרצו הראשונים בכותל": כיון שכבר הסכימו, הריהם חייבים לקיים את ההסכם, והסכם זה תופס לא רק לבניית הכותל, אלא שיהיה ביניהם כותל. תשובה זו הינה כה פשוטה, עד ששואלת הגמרא "ודקארי לה מאי קארי לה"?
התוספות מפרש את תשובת הגמרא 'נפל שאני' באופן אחר. לא מצד ההסכם עליהם לבנות כותל, שהרי הסכם זה הוא רק לגבי הכותל הראשון, אלא מפני שכבר הורגלו לעשות דברי הצנע בחצר, ולא למדו להיזהר זה מזה. כלומר במצב הרגיל אף אחד לא עושה דברים צנועים וממילא אין היזק ראיה, אך עכשיו כשהתרגלו – היזק הראיה מחייב לעשות כותל.
למה רש"י אינו מפרש כתוספות? אפשר לומר שהוא חולק על גוף סברת התוספות, ולדעתו ההרגל שהתרגלו לעשות דברי הצנע אינו משפיע על התנהגותם בעתיד, ומיד כשהכותל נפל ממילא מפסיקים השכנים לעשות דברים צנועים בחצר, לכן מפרש רש"י שהחיוב הוא מצד שהתחייבו בעצמם. אכן יש להבין לפי רש"י מדוע עליהם לבנות כותל בשיעור 4 אמות בלבד, ולא כגובה הכותל הראשון, כפי שסיכמו בתחילה? התשובה היא שודאי גם לפי רש"י היה בדעתם להתחייב לעולם רק על כותל שימנע היזק ראיה.
מחלוקת זו בין רש"י לתוספות היא לפי מאן דאמר היזק ראיה לאו שמיה היזק, שמסכימה שיש בהרבה מצבים היזק ראיה, אך לא בחצר. מה סוברת הלישנא השניה, שאומרת שגם בחצר היזק ראיה שמיה היזק?
לפי שיטת רש"י אפשר לומר, שלישנא זו מסכימה שכאשר אין כותל אף אחד אינו עושה דברים צנועים, ובאמת אין היזק ישיר שבו אחד השכנים מסתכל על דברים צנועים שעושה חבירו, אך זו בדיוק הבעיה – שהשכנים אינם יכולים לעשות דברי הצנע בחצר, והחצר אינה יכולה לממש את יעודה. ממילא גם חיוב בניית הכותל אינו מצד האיסור להזיק, שהרי בכל מקרה אינו מזיק, אלא מצד שבלי הכותל ייפסד שווי החצר. זוהי בעצם מניעת רווח שגורם כל אחד בעצם נוכחותו. לפי זה חיוב בניית הכותל הוא תקנת חכמים, שכאשר אנשים עושים חלוקה יהיה לכל אחד השימושים הראויים לחצר.
ביאור שיטת הרא"ה: גדר התקנה לבנות כותל
עתה ניתן לצעוד צעד נוסף ולהבין את שיטת הרא"ה. לפי הבנה זו, שחיוב בניית הכותל אינו מצד איסור להזיק, אלא שאנשים יוכלו לעשות דברי הצנע בחצר, יש מקום לומר שהטעם שתקנו חכמים לנהוג כמנהג המדינה הוא המשך של אותה תקנה: לבנות כותל כפי המקובל, כדי שכל אחד יעשה את השימושים המקובלים, בחצר ואף בכותל. אמנם התקנה התחילה מכך שאנשים נמנעו לעשות דברי הצנע, אך חכמים הרחיבו זאת לכל השימושים הנוספים. וזו היא שיטת הרא"ה, שהתקנה אינה מצד האיסור להזיק, אלא זהו דין בחלוקת חצר, שכשחולקים חצר בונים כותל, כדי שהחלוקה תהיה חלוקה מושלמת, וכיון שכך אדם אינו יכול לומר שהוא בונה כותל בשלו. לעומת זאת הרא"ש סובר שכל הסיבה שתקנו היא האיסור להזיק, וממילא אם האדם סילק את ההיזק אין עליו תביעה. חכמים אמרו שכיון ששניהם חייבים כל אחד יבנה חצי, אבל אם אחד רוצה לעשות זאת לבד – אי אפשר למנעו מכך.
לסיכום, מחלוקת הראשונים היא במשמעות התקנה של חלוקת חצר על ידי כותל, האם היא רק בשביל למנוע היזק ראיה או לעשות את החצר למושלמת כמה שיותר.
דין שכנים שלא היו שותפים
מדברי הנתיבות מבואר גם כן שדין המשנה עוסק בצורת חלוקה בין שותפים, ולא מצטמצם לסילוק היזק ראיה בלבד.
השולחן ערוך 4 כותב "רוחב כותל זה כמנהג המדינה שנוהגים השותפים לבנות כשחולקים ביניהם, ואפילו היתה אותה מחיצה בקנים ובהוצין, ובלבד שלא יהיה בה אויר שיסתכל ויראה את חבירו". הרמ"א מביא את מחלוקת הרא"ה והרא"ש: "ואם נהגו במחיצה קלה, והאחד אומר לעשותה כולה משלו באבנים ולכנוס בתוך שלו, או להיפך (נהגו במחיצה גדולה והאחד אומר שרוצה בתוך שלו), יש אומרים שחבירו יכול לעכב עליו ויעשו כמנהג (הרא"ה) ויש חולקים (הרא"ש).
הט"ז תמה שתי תמיהות, אחת על עצם דברי הרא"ה, והשניה על הצורה שבה הרמ"א הביאו.
על גוף דברי הרא"ה תמה הט"ז, הרי מבואר בגמרא שחיוב בניית הכותל הוא משום היזק ראיה, אך לא מצאנו שחייבו חכמים לבנות כותל בשביל שיסמוך עליו? אם אחד השכנים אינו מתכוין לגור בשנים הקרובות במקום, וכי יחייבו אותו לעשות מחיצה כדי שיוכל שכינו לסמוך עליה? הרי בעצם העובדה שהוא לא גר במקום הוא מסלק היזק ראיה!
ועוד תמה הט"ז על הרמ"א, שהרי הרא"ה עסק במקרה שהיו רגילים בגויל ורצה לבנות כותל חלש, שאז אכן הדבר גורע מאפשרות השני להשתמש בכותל, אבל כאן ממילא רגילים מחיצה קלה, ואי אפשר לסמוך קורות על קנים והוצים!
אכן יתכן שכשכתב הרמ"א 'מחיצה קלה' הוא לא התכוון למחיצת קנים, אלא למחיצת כפיסים שהיא קלה ממחיצת גויל; מכל מקום הרמ"א כתב את דבריו באופן סתמי, ולכן יש מקום להערת הט"ז.
וביחס לתמיהת הט"ז השיב הנתיבות 5 , וזו לשונו:
"ויש ליישב דלא מיבעיא באין בו דין חלוקה ונתרצו לחלוקה ודאי דיכול לומר לא נתרצתי בחלוקה רק אדעתא דמנהגא בכדי שיהיה לי כותל לסמוך קורות ואם אתה תבנה בתוך שלך שוב אי אפשר לעשות כותל אחר לעצמי שיתמעט בחלקי כדי רוחב כותל שלם, ואפילו ביש בו דין חלוקה אפשר לומר דלא חייבו חז"ל בחלוקה ובמחיצה רק באופן שלא יפסיד אחד את חבירו בחלוקה שביניהם. אבל אם קנו כל אחד חצי חצר לעצמו ודאי דאין חבירו יכול לעכב כשמסלק ממנו היזק ראיה".
הנתיבות מחדש שודאי כאשר כל אחד קנה את חלקו בחצר באופן עצמאי אין אחד יכול לכוף את חבירו לבנות כותל כדי שיוכל לסמוך עליו, אלא די בכך שמסלק היזק ראיה, וחידוש הדין של הרא"ה מתייחס לחצר שהיו שותפים וחילקוה ביניהם "לא חייבו חז"ל בחלוקה ובמחיצה אלא שלא יפסיד האחד את חבירו בחלוקה שביניהם". דין המשנה הוא בצורת החלוקה: אמנם חיוב בניית הכותל התחיל מהיזק ראיה, אך כיון שכבר חייבו חכמים לבנות כותל הם תקנו לעשות זאת בצורה הטובה ביותר.
לפי הנתיבות נראה שבמקום שאין דיני חלוקה, כגון שני שכנים שקנו את החצר באופן עצמאי, לא רק שיוכל האחד לבנות בתוך שלו, אלא הוא יוכל לבנות מה שירצה, אפילו כותל חלש שעלול ליפול, והעיקר שהוא מונע היזק ראיה. לעומת זאת לפי הנימוקי יוסף בכל מקום שיש היזק ראיה חלים דיני המשנה שיש לעשות כמנהג, ומהטעם שכתב שאם יבנה כותל חלש נמצא מזיקו בהיזק ראיה עד שיבנה את החדש. אכן הרא"ש יסכים במקרה זה לנימוקי יוסף, למרות שלפיו אין חילוק בין סוגי השכנים, מכל מקום הרי לפיו גם בשכנים שחילקו ביניהם את החצר יכול האחד לכנוס בתוך שלו מה שירצה, שכל טעם החיוב לעשות כותל חזק הוא שיכול האחד לומר "אי אפשי לעשות מעותי אנפרות".
במקום שלא מקפידים על היזק ראיה ולא נוהגים לבנות כותל, מביא הרשב"א דעה שאינם חייבים לבנות הכותל, אבל הרשב"א עצמו אומר שגם במקום זה חייבים. הרשב"א כתב כמו הנימוקי יוסף שאין האחד יכול לכנוס לשלו, ואם כן הוא הולך בדין זה לשיטתו, ששורש החיוב הוא לתת לכל אחד את מירב השימוש בחצר, ותקנה זו הינה מוחלטת לתת לכל אחד את מירב השימוש בחצר.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
