ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- מעיינותיך
- אלול
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
יעל בת רבקה
במאמרי החסידות שנאמרו בחגי תשרי על ידי אדמו"רי חב"ד ניתן דגש מיוחד על נושא זה. ננסה לבאר לקמן את נקודת העניין וחלק מהפרטים שלו המתבטאים במהלך חודש תשרי.
ראש השנה - גילוי הרצון והעונג של הקב"ה למלוך על העולם
מהותו של ראש השנה הוא 'בנין המלכות'. מבואר בחסידות, שעל ראש השנה נאמר 'זה היום תחילת מעשיך' - אלו הימים שבהם הקב"ה בורא את העולם, והשלב הראשון בבריאה הוא העונג של הקב"ה מהמלוכה על הנבראים, הגורם לקב"ה לרצות לברוא את העולם. לאחר שהוא מתעורר בעונג ורצון הוא יורד בפועל לברוא עולם ולמלוך על העולם.
תהליך זה שהיה בבריאת העולם, מתרחש מידי שנה שוב, ובליל ראש השנה מסתלקים העונג והרצון של הקב"ה מהמלוכה, וכביכול הקב"ה אינו רוצה למלוך על העולם. מצב זה של סילוק המלכות, גורם למניעת שפע וחיות לעולם. ולכן בליל ראש השנה הוא זמן של פחד ואימת הדין. בליל ראש השנה הכל חוזר לקדמותו, וצריכים להתחיל מההתחלה ממש, לגרום לקב"ה להתענג מהמלוכה ולרצות להיות מלך, ולאחר מכן הוא ממשיך את המלוכה בפועל ממש.
ואכן, כאשר בני ישראל תוקעים בשופר, הקב"ה עולה מכסא דין ומתיישב על כסא רחמים, כנאמר "עלה אלקים בתרועה הוי'ה בקול שופר" - בעלייתו הוא נקרא בשם 'אלקים' - מידת הדין, ועל ידי 'קול שופר', הוא הופך להיות 'הוי'ה' - מידת הרחמים, המעוררת את הקב"ה לשוב להתענג ולרצות את המלוכה.
מאחר והסילוק של ליל ראש השנה גדול ביותר, שכן הרצון של הקב"ה מסתלק וחוזר לעצמותו של הקב"ה, הרי כדי להמשיך רצון חדש למלוכה, צריכים להגיע עד עצמותו של הקב"ה.
ויש להבין, כיצד יכולים הנבראים המוגבלים להגיע לדרגה כה נעלית המובדלת לחלוטין מהעולמות, שמצידה "כולא קמיה כלא חשיב" ואין אפשרות לשום נברא להגיע לבחינה זו?
ההסבר בזה הוא שבני ישראל, עצם הנשמה שלהם מושרשת בעצמותו של הקב"ה, וכאשר יהודי מעורר את עצם הנשמה שלו, הוא מגיע לעצמותו של הקב"ה. . הדרך לעורר את עצם הנשמה היא על-ידי תקיעת שופר, המעוררת את היהודי לשוב בתשובה שלמה מעצם הנפש, תוך קבלת עול והתמסרות מוחלטת לקב"ה וכך מגיעים לעצמותו של הקב"ה ומעוררים אצלו רצון למלוכה.
כאשר הקב"ה מתעורר בעונג ורצון חדשים, הוא מתרצה להמשיך חיות ושפע חדשים לעולם, ברמה חדשה מידי שנה, כדברי אדמו"ר הזקן בספר התניא (אגרת הקודש סימן יד):
"בכל שנה ושנה יורד ומאיר מ'חכמה עילאה' אור חדש ומחודש שלא היה מאיר עדיין מעולם לארץ העליונה. כי אור כל שנה ושנה מסתלק לשרשו בכל ערב ראש השנה, כשהחודש מתכסה בו, ואחר כך על-ידי תקיעת שופר והתפילות, נמשך אור חדש עליון, מבחינה עליונה יותר שבמדרגת 'חכמה עילאה', להאיר לארץ עליונה ולדרים עליה".
אמנם בראש השנה פועלים אצל הקב"ה עונג ורצון למלוכה, אך אין עדיין המשכה בפועל של השפע והחיות החדשים, אלא רק זה שבני ישראל הצליחו להגיע לעצמותו של הקב"ה ולגלות אצלו רצון חדש.
כמו על-דרך-משל ממלך גדול ומושל בכיפה המנהל בהצלחה מדינות רבות, אשר מסיבה כלשהי, הוא מחליט להתרומם ולהתנתק מהנהגת המדינה, לחזור אל עצמו ולהתעסק בענייניו. בני המדינה האוהבים את מנהיגם הנערץ רוצים שהוא יחזור להנהיגם, וכדי לשכנע אותו הם זקוקים לפנות אליו אישית ולבקש ממנו בעצמו. אך מאחר והמלך מרומם, אין אחד שיכול למלא את התפקיד בצורה מושלמת, ואפילו השרים הבכירים ביותר רחוקים באין-ערוך מהמלך. היחיד שיכול לפנות אל המלך הוא בנו יחידו של המלך הקשור אל אביו בעצמותו, וביכולתו לגשת אל אביו, לדבר איתו ולשאול אותו מדוע עזב את הנהגת המדינה, ולבקש ממנו שיחזור להנהיג את העם. דברי הבן נוגעים למלך ומעוררים אותו.
בשלב הראשון המלך לא חוזר להנהיג את המדינה בפועל, אך עצם העובדה כי הבקשה נגעה ללבו, טומנת בחובה את הפוטנציאל של חזרת המלך להנהגת המדינה.
כך בנמשל: בליל ראש השנה הקב"ה מסלק את מלכותו, ובעבודת ראש השנה ששיאה הוא תקיעת שופר מצליחים בני ישראל, בניו של הקב"ה, להגיע לעצמותו של הקב"ה ולבקש ממנו 'מלוך על העולם כולו בכבודך'. התחנונים והבקשות מעוררים אותו. אך עדיין הקב"ה לא נמשך בפועל למלוך על העולם, אלא נשאר ברוממותו ובבחינה שאליה הסתלק, כפי שאומרים בתפילה "המלך, היושב על כסא רם ונשא" - הקב"ה נשאר על הכסא המרומם שלו ולא יורד אלינו ואנו מתחננים שירד ויתגלה בעולם. אך בכל זאת יש כאן תחילת תהליך של 'בנין המלכות', כי העובדה שהבקשות והתפילות מצליחים לנגוע בו ולעורר אותו, מהוה מפתח לחזרת הקב"ה למלוך על העולם בפועל.
יום כיפור - המשכת השפע החדש בפועל
התהליך של 'בנין המלכות', הקשר של הקב"ה לעולם, שהחל בראש השנה, נמשך בעשרת ימי תשובה וביום כיפור הוא החיתום, בו הקב"ה נותן וממשיך חיות ושפע חדשים לעולם.
מובן אם-כן, שיום כיפור אינו יום של יראה בלבד כפי שהוא נראה בהשקפה חיצונית, אדרבה, יש בו עונג ועוד יותר מבראש השנה, כי ביום כיפור הקב"ה ממשיך חיות חדשה לעולם. עניין הסליחה וכפרת העוונות של יום כיפור מבטא את החיות החדשה שהולכת להינתן לעולמות.
אבל עדיין זהו השלב הראשון בהמשכה, והיא עדיין לא יורדת לעולם, אלא נשארת בתוך המקור עצמו. עם ישראל ביום כיפור מתעלים למקור ומקבלים שם את ההמשכה.
לכן עיקר הגילוי הוא לכהן הגדול ובקודש הקדשים - מלשון 'קדושה והבדלה'. כלומר, זהו גילוי הנמשך רק למקום קדוש המובדל מעולמות. ובשעה שהכהן גדול נכנס לקודש-הקדשים אסור לשאר האנשים ואפילו לכהנים רגילים להיות באוהל מועד, כנאמר "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו", כי שיא ההמשכה של יום כיפור מתגלה רק בקודש הקדשים אצל הכהן הגדול.
לכן אצל כל ישראל ביום כיפור ההנהגה היא של 'יציאה מהעולם' ללא אכילה ושתיה וכל היום בתפילה על מנת לזכות לקבל את ההמשכה הזו שנמשכת ביום זה למעלה, כי השפע החדש לא יכול להתגלות בתוך העולם הגשמי שלנו עדיין, אלא רק כאשר מתפשטים מהגשמיות ומתנתקים מהגוף.
ארבעת הימים שבין יום כיפור לסוכות
למחרת יום כיפור, מגיעים ארבעת הימים שבין יום כיפור לסוכות, בימים האלו כל ישראל "עסוקין במצוות" כדברי המדרש, וגם להם יש שייכות להמשכת וירידת השפע לעולם. היום הראשון למחרת יום כיפור מכונה: 'בשם ה'' ('גאט'ס נאמען'), ובימים הללו מאיר הגילוי של שם 'הוי'ה' בעולמות.
מבואר בחסידות, כי המהות של שם זה מרמז לארבעה שלבים של סדר השתלשלות חיות מלמעלה למטה: האות הקטנה י' רומזת לצמצום, האות ה' הרחבה, רומזת להתפשטות, האות ו' הארוכה רומזת להמשכה והאות ה' האחרונה רומזת שוב להתפשטות.
ארבעת השלבים של 'צמצום, התפשטות, המשכה והתפשטות', הם סדר של שפע היורד מהמקור למקבל. כך בארבעת הימים שבין יום כיפור לסוכות יורד השפע שהתגלה ביום כיפור ועובר את שלבי הירידה, לקראת חג הסוכות.
חג הסוכות - ירידת השפע לעולם
כאשר מגיע חג הסוכות, השפע יורד לעולם הגשמי שלנו ומתלבש בסכך הסוכה. הסכך המקיף על האדם, הוא כלי לקבל בתוכו את הגילוי האלוקי הנעלה. אותו גילוי מיוחד שהתגלה ביום כיפור רק לכהן הגדול השוהה בקודש הקדשים, ובמידה מסויימת גם לנו כאשר אנו מתנתקים מהגשמיות, יורד ונמשך בתוך הסוכה, מקום המשמש לא רק לקיום מצוות, אלא בעיקר למקום של אכילה ושתיה, טיול ולינה ו"ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת".
על כך נאמר "בכסה ליום חגינו": כל הגילויים שהיו מכוסים בימים הנוראים, מתגלים "ביום חגינו" - הוא חג הסוכות שבו השמחה גלויה.
על הגילוי של יום כיפור נאמר: "כי בענן אראה על הכפורת": 'אראה - בעצמותי', הקב"ה בעצמו נמשך ומתלבש בענן הקטורת שהיה נוצר מהעשן של שריפת סממני הקטורת, שהיה כמו גג המקיף מלמעלה, ובו היה נאחז הגילוי הנעלה שנמשך ביום כיפור.
אותו גילוי בענן הקטורת ביום הכיפורים מתגלה בסכך הסוכה, שניהם 'כלים' לקבל את הגילוי של ה'עצמות'. אלא שביום כיפור הוא מתגלה בתנועה של עליה ב'ענן' כשעם ישראל מתפשט מהגשמיות, ובחג הסוכות הוא יורד ונמשך למטה ומתלבש בגשמיות העולם של עם ישראל דרך הסוכה.
אך לא די בגילוי הנמשך למטה בחג הסוכות, כי הוא נותר בבחינת 'מקיף', ה'מקיף' של הסכך, והוא עדיין רחוק מהשפעה פנימית. דוגמא קיצונית להשפעה של מקיף בלבד היא מה שאומרים חז"ל "גנבא אפום מחתרתא - רחמנא קריא": גם גנב העומד לבצע גניבה, הוא מתפלל לה' שיסייע לו בגניבתו... כי אמנם הגנב מאמין בה', ולכן הוא מתפלל אליו, אך האמונה היא ב'מקיף', ואינה משפיעה עליו בפנימיותו לשנות את הנהגתו. ההמשכה של הסוכה היא בעיקר 'מקיפה'. בקיום מצוות ארבעת המינים אנחנו משתדלים בהורדת השפע המקיף של סוכות לפנימיות, ולכן נוהגים על פי הסוד לברך על הלולב בסוכה ובכל נענוע להביא את ארבעת המינים לחזה - ללב.
שמיני עצרת ושמחת תורה - קליטת הגילויים באופן פנימי והתחלת הצמיחה
ההמשכה הפנימית מגיעה לשלמותה בחג שמיני עצרת - 'עצרת', מלשון עצירה וקליטה. כמו אדם הלומד, ומרוב סקרנות, הוא מתקדם הלאה בלימודו, כדי לדעת ולהבין דברים חדשים. אך כדי להצליח בלימוד עליו מידי פעם לעצור ולבחון את עצמו האם קלט והפנים את מה שלמד עד כה. ועליו לחשוב לא רק על התוכן שלמד, אלא מה הוא לומד מהתוכן, וכיצד ישתמש בו בחיים הפרטיים.
זהו עניינו של שמיני עצרת: לעצור ולקלוט בפנימיות את הגילוי המקיף שנמשך בסכך הסוכות. זה לא עוד יום של המשכת שפע, אלא קליטת השפע הקיים.
ואז מגיע שלב הצמיחה, שבו האדם זוכה לראות, לאחר ההשקעה הגדולה, את הניצנים הירוקים המבצבצים מהאדמה הגורמים לו שמחה גדולה ביותר. בשמחת תורה, מתחילים לראות את הצמיחה בעבודת ה' מכל השפע שנמשך עד כה, וזה גורם שמחה גלויה ובלתי מוגבלת.
השמחה האדירה של שמחת תורה בשעת ההקפות היא אותה הדביקות של יום הכיפורים בשעת הנעילה. הגילוי של הקב"ה הוא באותה עוצמה - ביום כיפור בתנועה של רוממות ועליה ובשמחת תורה בירידה לעולם, בצמיחה בפועל.
בארץ ישראל, שמחת תורה ושמיני עצרת חלים באותו יום, ושני התהליכים של הקליטה והתחלת הצמיחה קורים ביחד.
הושענא רבה - החרישה שלפני הקליטה באדמה
כהכנה לקליטה של שמיני עצרת, עוברים דרך 'הושענא רבה'. יום זה מצד עצמו הוא שייך לחג הסוכות, ונוהגים בו את כל מנהגי סוכות, וביחד עם זה נוהגים בו כיום של תשובה וחשבון נפש הדומה יותר לימים הנוראים.
הסיבה לכך היא, משום שיום זה מהווה הכנה ל'תחנה הסופית' שבשמיני עצרת - יום הקליטה הפנימית. וכמו הזרע הנזרע באדמה, שכדי שהתבואה תצמח כראוי לא די להניחו באדמה, אלא עליו להיקלט באדמה ולהתאחד איתה, וכדי שהקליטה באדמה תעבור בהצלחה, צריכים לחרוש לפני כן את השדה, ואם אין חרישה - אין קליטה ואין צמיחה.
על פעולת החרישה נאמר שהיא 'מרפי ארעא', היא גורמת שהאדמה תהיה רפויה ורכה ותוכל לקלוט בתוכה את הזרעים החדשים.
כך הדבר בעבודת ה': כדי שהקליטה בשמיני עצרת תצליח, צריכים להכשיר את המוח והלב להיות ראויים לקלוט. זאת עושים על-ידי חרישה במובן הרוחני, שהיא שבירת החומריות והגסות שבלב והרפייתו, בעבודת התשובה והמרירות בהושענא רבה.
משבצת
בראש השנה הוא התעוררות הרצון למלוכה בשרשו הראשון בבחינת עצמות ממש, וזהו בחינת התעוררות לבד, אבל אינו נמשך בגילוי עדיין עד יום הכיפורים וחג הסוכות ושמיני עצרת וכו'.
ביום הכיפורים הוא בבחינת עליה שמתעלים בבחינת העצמות, ומכל מקום יש גם המשכה, ואדרבה שאז הוא עיקר ההמשכה שנמשך הסליחה. אבל עיקר ההמשכה נשארת למעלה ולכן אין בו אכילה ושתיה, בדוגמא דלעתיד שלא יקבלו חיותם מאכילה ושתיה כי אם שיהיו חיים בבחינת החיות העצמי דאין סוף (וזהו "ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו" דקאי על יום הכפורים).
והגילוי למטה הוא בסוכות בבחינת מקיף, ובשמיני עצרת בפנימיות.
(ספר המאמרים תרנ"ט עמוד טז)
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
