ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- מאמרים אקטואליים
- מאמרים נוספים
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
אנשי גוש קטיף
אור לט' תמוז תשס"ט
ירושלים עיה"ק תבנה ותכונן
לתלמידנו וידידנו היקר
הרב יואל קלינג שליט"א
ולאחנו הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון לאוי"ט
הפעם אני זוכה לכתוב לכם לא משמי הים אלא מירושלים עיה"ק. הערב התקיימה אזכרה בבית הגברת אידה אקרמן שתחי' לזכר בעלה המנוח, שבו כמובן נכחו בנם הרב מנחם שליט"א ומשפחתו החשובה, וכן בנם הרב אליהו ואשתו רנה לאוי"ט מנוה דקלים ועתה באמציה, וכולם פועלים במסירות נפש עילאית למען ישראל, ואתם חשים אנו שלא אלמן ישראל, ויה"ר שהשי"ת ימשיך לתת עוז וגבורה ובריאות לאמם הדגולה, שהיא אות ומופת לאשת חיל בישראל.
ונתתי שם ביטוי לכמה מחשבות שעלו לאחרונה על תלונות בני ישראל בספר במדבר, שהסתיימו במגפה. מענין מאד שהתלונות של בני ישראל בספר שמות, המרוכזות כולן בפרשת בשלח, לא הסתיימו במגיפה. ואין לומר שהסיבה לדבר כי עדיין לא קיבלו את התורה, ומתוך כך זוכין הם ליחס סלחני, דהא גם בתלונת בני ישראל במי מריבה, בפרשת חוקת שקראנו בשבת, לא מצאנו שלקו בני ישראל, ואדרבה, מי ש"שילם" - הלא המה משה ואהרן! וע"כ צ"ל שהקב"ה לא בא בטרוניא על בריותיו בשעת צערן. בכל התלונות הללו היה כאן פחד או כאב אמיתי, פחד מפני הנוגשים שלהם משך מאות בשנים שהנה עתה רודפים אחריהם ועומדים ממש מולם, ועלולים להינקם בהם על עשר המכות שנחתו עליהם במצרים, או כאב מתוך צמא או רעבון שכמעט לא ניתנים לשליטה. ואמנם, השתמשו בביטויים קשים, המורים ג"כ על כפיות טובה חמורה, שלכאורה אינם ראויים לדור דעה, כגון "ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה" (במדבר כ', ה'), אך על זה גופא אמרנו שאין אדם נתפס על מרירות לבו בשעת מצוקתו.
אך, התלונות האחרות שבספר במדבר, שלקו עליהן, הן תלונות ביחס למצב ש"נדמה" להם כרע, אך אינו בהכרח רע אמיתי, והן מגלות איזה "ליקוי" פנימי, ואז, אדרבה, יש תביעה מדור דעה שידע כיצד להתמודד אתו ולא יתן פורקן ליצריו או לרגשותיו הראשוניים. וכאן, אפשר שזה גופא שאחרי מתן תורה אנחנו, גם מחייב אותנו, כי יש ציפיה מעם שקיבל תורה שישכיל לגלות בגרות נפשית יתרה.
לכאורה ניתן לחלק את התלונות שלקו בגינן לחמש קבוצות:
- המתאוננים (בהעלתך), ושם נאמר: ותבער בם אש ד' ותאכל בקצה המחנה (במדבר י"א, א').
- אלו שהתאוו תאוה (בהעלתך), ושם נאמר: ואף ד' חרה בעם ויך ד' בעם מכה רבה מאד (במדבר י"א, ל"ג).
- המרגלים והעדה שהלכה אחריהם (שלך לך), ושם נאמר: במדבר הזה יפלו פגריכם וכו' (במדבר י"ד, כ"ט).
- קרח ועדתו (קרח), ושם נאמר: ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם וכו' (במדבר ט"ז, ל"ב), וכן אש יצאה
מאת ד' ותאכל את החמשים ומאתים איש וכו'.
ואז באה תלונת כל עדת בני ישראל: "אתם המיתם את עם ד'", ומתוך כך החל הנגף בעם, ואהרן עצרו.
- "ותקצר נפש העם בדרך" (חוקת), ושם נאמר: וישלח ד' בעם את הנחשים השרפים (במדבר כ"א, ו'), ורק
מי שהביט בנחש הנחושת אשר עשהו משה על פי ד' ניצל.
[נציין שהמגפה הגדולה שבסוף פרשת בלק, לא באה בעקבות תלונות בני ישראל, אלא בגלל חטאם בשטים].
והנה, הצד השוה שבתלונה הראשונה והתלונה החמישית - שהיא באה על רקע ה"דרך הארוכה". כך הוא בחטא המתאוננים, לפי רש"י: "אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה, שלשה ימים שלא נחנו מענוי הדרך" (במדבר י"א, א'), וד' חרה אפו: "אני הייתי מתכוין לטובתכם, שתכנסו לארץ מיד" (שם ברש"י). וכן הוא מפורשות בתלונה החמישית, ועיי"ש ברש"י בד"ה ותקצר נפש העם בדרך: "בטורח הדרך שהוקשה להם, אמרו עכשיו היינו קרובים ליכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורנו וכו'".
ומה היא איפוא מהותן של ג' תלונות האמצעיות?
א. התלונה של המתאוים היא, כשמה, על רקע התאוה. אין הם רעבים ללחם אלא: "ועתה נפשנו יבשה אין כל, בלתי אל המן עינינו", ושם ברש"י עפ"י הספרי: "מן בשחר מן בערב". וכדברי ר' זכריה ברקוביץ', החזן מלוזאן, הם ביקשו "אוכל לפי תפריט"...
ב. התלונה של המרגלים באה על רקע הפחד. הפחד מפני ילידי הענק אשר מיישבים את הארץ. אמנם הם ידעו לתת ל"פחד" גם משמעות אידיאולוגית, וכבר פירש יפה הרב יהודה אשכנזי ז"ל את אימרת המרגלים: "כי חזק הוא ממנו" (במדבר י"ג, ל"א), ושם ברש"י: "כביכול כלפי מעלה אמרו", ולכאורה זוהי טענה שאינה מובנת כלל וכלל. אלא דכוונתם לומר שגם הוא כביכול אינו יכול להוציא את האוכלוסין ממקומם, כי זה מתנגש עם המוסר הבסיסי, וכיצד יכול הוא להילחם כנגד המוסר שהוא עצמו הגה???
וגם טענה זאת מקורה ב"פחד" מפני הזהות העצמית, כמו אותם יהודים לאורך ההיסטוריה, שהסתירו או טישטשו את זהותם כי חששו לא רק מפני ההלכה של עשיו ששונא ליעקב, אלא מפני ה"מה יאמרו" - הם חשו נחותים בזהותם ובמוסריותם, אור הלבנה התבייש מפני אור השמש... וגם כאן, לא עמדו בנסיון ה"התקפה": "לסטים אתם", לא היה להם העוז לאמר: "כל הארץ של הקב"ה, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו" (רש"י ריש ספר בראשית). כי זאת יש לדעת, שגדולה נסיונה של ארץ ישראל וקשים הם ייסוריה לא רק מפני ההתמודדות הבטחונית עם האוכלוסין היושבין בה, אלא מפני ההתמודדות המוסרית היום יומית שישיבה זאת מאתגרת אותנו, שאין כדוגמתה בהיסטוריה של שאר האומות, דכל העת צריכים אנו להצדיק את נוכחותנו בה. ו"הצדקה" זאת היא רק ע"י קיום התכלית שלמענה נכנסנו בה: "ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה. ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ד' לאבותיכם לתת להם ולזרעם, ארץ זבת חלב ודבש" (דברים י', ח' - ט'). וכבר אמר ידידנו הדגול, הרב ד"ר יעקב הרצוג ז"ל, שבין יתר משרותיו הרמות, שימש כמנהל משרד ראש הממשלה, לאחד מראשי הממשלה: הצרה והפארדוקס שלנו, שהזכות החוקית והמוסרית היחידה שיש לנו על ארץ זו, זהו מסמך שלא מאמינים בו...
[ויש להדגיש שאין לזלזל בנסיון הנ"ל. זהו, בשביל יהודי שמוסר אלוקים הוא נר לעיניו, נסיון קשה ביותר: כיצד להתמודד עם אוכלוסייה זרה, הטוענת שאיננה זרה כלל וכלל וגם לה זכות לקבל חבל בארץ זו. ואמנם למעשה היא דורשת את הארץ כולה, וזה קצת מקל על הנסיון, שהרי לא יעלה על הדעת לקיים את דרישתה... אך לגבינו הנסיון נשאר, ולסבר את האוזן, יש בו דמיון עם הנסיון הגדול של עקידת יצחק. כי שם הנסיון של אברהם אבינו הוא לא רק באובדן של בן יחיד אשר הוא אוהב, אלא עליו להתמודד עם קיום צו ד' העומד לכאורה כנגד מצפון אנוש. ואמנם, כפי שפעם שמעתי מהרב מרדכי סבתו שליט"א, סופו מגלה על תחילתו. כשהקב"ה אומר לו : אל תשלח ידך אל הנער, מתברר לו לאברהם אבינו שאין סתירה בין צו ד' והצו המוסרי, כי שניהם מאותו מקור עליון. אך עד שמתברר לו לאדם שאין סתירה, האדם נדרש להתמודד עם הסתירות הרבות... אך אחת יש לו לדעת, כי ההתמודדות המוסרית לא יכולה להיות ע"י וויתור על זהותנו, וד"ל].
ודומה ש"פחד" זה מקורו בזה שעדיין לא הפנימו את מה שקרה בשירת הים: "וייראו העם את ד'" (שמות י"ד, ל"א), שם הצליחו, לאחר שצללו המצרים במים אדירים, לעבור מפחד ליראה, מפחד מפני פרעה ליראה מד', ומי שירא את ד' שוב אינו מפחד מפרעה וחבר מרעיו.
ג. התלונה של קרח באה על רקע של רדיפה אחר הכבוד. "רב לכם" (במדבר ט"ז, ג') - "הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדולה" (רש"י). וגם שם עוטפים הם את ה"גלולה" במטעפה אידיאולוגית: "כי כל העדה כולם קדושים" (במדבר שם) - "כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה" (רש"י).
ונראה שהתלונה על הדרך, שבאה לביטוי בתלונה הראשונה ובתלונה החמישית, מקורה ג"כ בג' "יסודות" אלו: התאוה, הפחד והכבוד. בשעה שהתאוה בוערת בקרבנו, או הפחד מפעפע בתוכנו או הכבוד מקרקר בנפשותנו, הדרך נראית לנו מאד ארוכה. אצל יעקב אבינו, מתוך אהבתו את רחל - "ויהיו בעיניו כימים אחדים", אך כשהאהבה היא אהבה עצמית, אז כל יום לשנה ייחשב...
וג' "יסודות" אלו הם המלוים אותנו עד היום, בהתמודדות עם קשיי ארץ ישראל. יש שאינם מוכנים להתמודד, כי חשוב להם יותר ה"תאוה" ב"דיזנגוף סיטי"... יש שאינם מוכנים להתמודדות מתוך "פחד", כשהפחד מתלבש בלבוש אידיאלי של "נדיבות אידיאולוגית" - לתת ג"כ מדינה לאוכלוסין היושבים על אדמתנו (ובלבד שהויתורים לא יפגעו בווילות שלנו בהרצליה...). ויש שמוכנים אף לעקור יישובים מתוך רצון לשמור על ה"כבוד", וד"ל.
ומתוך כל אלה, רק מי שלמד להתמודד עם ג' "יסודות" אלו, מוכשר הוא להיכנס לארץ ישראל ולא לפחד מן ה"דרך הארוכה"...
ומענין הדבר שבתלונה החמישית, באו עליהם הנחשים השרפים שנשכו את העם. ונאמר שם ברש"י: "יבא נחש שלקה על הוצאת דבה, ויפרע ממוציאי דבה" (במדבר כ"א, ו'). ואפשר שאזכורו של הנחש בא ע"מ שנבין שכל התלונות הללו, מקורם ב"חטא הקדמון" - שגם הוא בא על רקע ג' "יסודות" אלו:
- ה"תאוה", כנאמר: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים" (בראשית ג', ו').
- ה"פחד", כנאמר בתשובתה של חוה לנחש: "לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון" (שם, שם, ב'). כלומר, הבעייה המרכזית היא שההימנעות מאכילה באה מתוך פחד ולא מתוך יראה. הפחד מפני המות, כנאמר: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב', י"ז). וברגע שהנחש הצליח לשכך את הפחד, היא נגעה בעץ ולא קרה מאומה (עי' ברש"י בראשית ג', ג' - ד'), אז הותרה הרצועה.
ה"כבוד", כהסתה של הנחש: "כי יודע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע".
ואם ישכיל האדם להתמודד עם ג' "יסודות" אלו, הגם שיצא מגן עדן, לא יפחד מהדרך הארוכה הנכונה לפניו...
וד' ימשיך לתת לכם עוז וגבורה, ותזכו תמיד ללכת בדרכם של יהושע וכלב, שתהיה עמכם "רוח אחרת" למלא אחרי ד', ויה"ר שגם אנו נזכה ללכת בדרך זו.
ברכות מקרב לב
אברהם אבא וינגורט
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
