ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- מאמרים אקטואליים
- מאמרים נוספים
- ספריה
- קומי אורי
- ד - בעקבות עמונה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל
שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל מתחלקים לשני מיני דגן, חיטה ושעורה, ולחמישה מיני פירות. לסדר הפירות יש חשיבות הלכתית ורעיונית, שהרי כל הקודם במיקומו בפסוק נחשב למעולה יותר וקודם בברכה. וכך מצאנו שהשמן והדבש הם האחרונים, החותמים את רשימת שבעת המינים, ככתוב (דברים ח, ח): "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש", אולם חז"ל למדונו, שהסדר שונה: שמן ודבש הם הראשונים לברכה מבין חמשת הפירות. ההסבר לזה הוא שהקדמת המין בברכה בנויה על הכלל, שככל שהמין קרוב יותר לתיבה "ארץ" הוא נחשב למעולה יותר, ועל כן הוא קודם לברכה. לאמור, ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש. נמצא אפוא לפי כלל זה, שסדר חמשת הפירות הוא: זית, תמר, גפן, תאנה, רימון.
כאשר ניקח את גרעיני הפרי נראה בסדר הגרעינים תהליך הדרגתי של התפרטות: הזית (שהוא השמן) מורכב מפרי, שבתוכו יש גלעין אחד. מרמז הוא למקור הבריאה, להתחלה האחדותית. לאחר הזית נמצא התמר (שהוא דבש), וכאן ניכרת תחילת ההתפשטות, שכן גלעין התמר אחד הוא, אך יש בו חריץ המחלקו לשניים (סוף מעשה במחשבה תחילה). הרמז: האדם נברא אחד ובסופו יהיה לשניים. השלישי ברשימה הוא הגפן, הענבים. בעינב יש מספר מועט של גרעינים. ניכרת כבר ההתחלה הממשית של ההתפרטות. לאחר מכן מוזכרת התאנה, פה תהליך הפירוט נמצא בעיצומו. מספר הגרעינים רב מספור, ההתפרטות הגיעה לשלב שבו היא מיצתה את עצמה מהבחינה הכמותית, אבל הפרטים עצמם הינם ללא זהות, ללא איכות. לבסוף מגיעים לחותם – הרימון. כאן מוצאים, שהגרעינים הגיעו להתפרטות הרצויה, ואיכותם שלמה. גרעיני הרימון הם עצמם הפרי הנאכל, הם מקושטים בגוונים אדומים, טעמם מגוון ועסיסי, כל גרעין ברור ומלוטש, כל קבוצת גרעינים נמצאת ארוזה בנפרד, כולם שוכנים בשלום בפרי אחד וממקום אחד הם יונקים. מן הרימון ניתן ללמוד, שהפרטים במין האנושי חייבים לחתור ולהגיע לידי זהות אישית ברורה, שלמה, עזה, יפה וטובה, ובנוסף לכך להיות בנויים בקבוצות ייחודיות, וכולם ילמדו לחיות בהבנה ולעזור זה לזה, שהרי מיניקה אחת כולם מתפרנסים.
מסדר זה של הפירות ניתן ללמוד, שגדולתו של כלל ישראל תלויה באדם הבודד, שיגדל באיכות הראויה לו כנברא בצלם א-לוהים. ומובן, שגילוי שיעור הקומה השלם של כל יהודי בודד הוא באהבתו ובתרומתו לבניין ייעודו הכללי של עם ישראל, שהרי אין חשיבות לגרעין הבודד, אלא בהיותו חלק מהרימון השלם. ומכאן יש תקווה לתיקון השלם של הבריאה כולה כאשר כל העמים יידעו כי מיניקה אחת הם מתפרנסים, לאמור שא-לוהים אחד הוא א-לוהינו, אז יגלה כל פרט במין האנושי את מהותו, וכל ציבור את ייעודו, וכל העמים יחיו בהרמוניה מלאה.
סדר מדורג נוסף מופיע בפירות: הפותח – גרעין הזית שקצותיו חדים ודוקרים את הלשון, והולך ומתעדן בגרעין התמר שנעים להחזיקו בפה. את גרעיני העינב לעתים אדם בולע ולעתים פולט. גרעיני התאנה – הכול אוכלים אותם, אבל הם אינם מזינים. ולבסוף גרעיני הרימון, שהם עצמם הפרי.
מי החשוב יותר, ראשונים או אחרונים?
ועדיין יש להבין, מדוע ראתה התורה להעמיד את השמן והדבש בסוף הרשימה, ומדוע הם לא נזכרו בשמות עצם הפרי, זית ותמר, כשם שנזכרו שאר המינים?
כדי לקבל תשובות עלינו לברר שאלת יסוד ביחס לסדר. מי החשוב יותר, הראשונים או האחרונים? והנה נמצא, שיש פנים לכאן ולכאן, שהרי בעשרת הדברות ודאי שהדיבר הראשון הוא היסודי והמרכזי מהכל – "אנכי ה' א-לוהיך". גם בכיבודים, כגון בעלייה לתורה, הראשון הוא המכובד ביותר – הכהן. ואולם בסדר הבריאה מוצאים אנו, שהאדם נברא אחרון, והוא החשוב ביותר שביצירת מעשה בראשית. ונראה, שהעיקרון הוא שכאשר נרצה להחשיב דבר האמור לשמש יסוד בבניין הכרתנו, נעמיד אותו בראשונה, וכאשר נרצה להחשיב את התיקון המעשי והרגשי הקשור באדם, נעמיד אותו באחרונה.
ולכן בעשרת הדברות, הדיבר הראשון הוא החשוב מצד ההכרה, שהרי מהכרה זו, שה' הוא הא-לוהים, יש ערך לכל המצוות, ולכן הוא מופיע בתחילה. ואילו בבריאת העולם – תכלית הבריאה היא, שהאדם יפעל כנזר הבריאה באופן מעשי, ולכן הוא מופיע בסוף.
כך בכיבודים: באופן סגולי חשוב הכהן, ולכן הוא פותח, אבל המפטיר חשוב לנו, מכיוון שהמפטיר חותם בנביא, המדבר בתיקון האדם, ולכן הוא האחרון.
לפי העיקרון הזה נראה, שהזית חשוב באופן סגולי, שהרי הוא מקור השמן ובלעדיו חצי מחיינו היו בחושך, וכן הוא מאבות המזון, לכן ראוי שיהיה ראשון, וכן התמר, שהוא אבי כל הממתיקים. אבל שמם – שמן ודבש – נוצר לאחר שעברו תהליך השבחה בידי האדם, ולכן מקומם בחתימה. התמזגו בשני המינים – זית-שמן ותמר-דבש – שני שמות, להיות סגוליים וחביבים לאדם, להיות ראשונים לברכה בפירות ארץ-ישראל.
על הגאולה הגנוזה בדבורה
ארץ זבת חלב ודבש, דרך הגאולה גנוזה בדבורה.
אשת לפידות היושבת תחת התומר. תמר – תם המר, שכן הדבש מתוק.
אברהם, אב-רם יצר את המהפכה הגדולה, במקום לדרוש תמורה תדיר והבריאה תהיה במאבק מר תדיר, העניק אברהם תרומה לרומם את הבריאה. וזכינו לא רק לאברהם אבינו, אלא שגם אביו של מושיענו משה הכין לנו תשתית של עמרם, עם-רם, לרומם את האנושות להביאה לגאולה.
בהיכל המשיח נכנסים אלו שממירים את המרירות ברוממות רוחניות / הנתינה, מעין ממלכת הדבורים.
פלאית היא ממלכת הדבורים. חמישים אלף דבורים בכוורת אחת, וכן יוצרות חלות דבש במשושים, קינים לעוברים הגלמים, דבש, ודבש מלכות. פרופיליס. שעווה.
יש להן סיירת לגלות צוף, וריקוד מיוחד לבשר לדבורים באשר הם. "יש צוף". הן מצננות את הכוורת כשהיא למעלה מº35 בכנפיהן. מוכנות בכל עת למסור את נפשם ולמנוע מן המבקש לפגוע בכוורת, כאשר המלכה מייצרת ביום פחות מאלף וחמש מאות גלמים / עוברים, אז הם הורגים אותה וממנים אחרת במקומה שמזונה הוא רק דבש מלכות, ועוד ועוד תפקידים יש בכוורת. והנעלם הנורא לתהילה - מי מפקח על ממלכת הדבורים לומר לדבורה זאת תעשי דבש מלכות ולזו דבש רגיל ולזו לייצר שעווה...? מי מקצה משאבים לכל אחת מן המשימות? ובאמת שאין מי שיאמר, אלא כולן כגוף אחד המחולק לפרטים המרגישים כולן את המטרה הנעלה קיום הממלכה, וכל אחת מוכנה לעלות כל דבר למען הכלל.
וזאת נשמת כנסת ישראל שנוצרה בעבור הגאולה של הבריאה, וכל אחד מן הפרטים רואה את זכותו הגדולה להיות כר' עקיבא מקדש שם שמים "ויחן שם ישראל" – כאיש אחד בלב אחד.
סוד ההתכללות
סוד הגאולה במשנת הגר"א היא "ההתכללות". יוסף עם יעקב. תפארת עם יסוד. כנאמר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו קש". יוסף ויעקב כוללים את כל הספירות, כידוע. היום שבו תלמידי הגר"א, לפי מצוות רבם, ראו בו את היום הבהיר לגאולה וכל דבר שהיה לבניין כנסת ישראל, הוא יום ה-20 לעומר. אז הניחו את אבן הפינה לבית מדרשם ע"ש אליהו. וכן עשו את חנוכת השכונה ואבן הפינה לשכונה הראשונה מחוץ לירושלים "נחלת שבעה".
סוד ההתכללות הוא ש"אין בפרט אלא מה שיש בכלל". וצלחה דרכם של תלמידי הגר"א, מפאת שלקחו אחריות על כנסת ישראל והלכו ראשונים למסור את נפשם, בעבור בניין החומר והרוח, כך ציווה אותם הגר"א. כמעשה נחשון שהעניק לשבט יהודה את המלכות "בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו".
זה סוד הזית שהוא הראשון, שיש לו גרעין אחד, ואין שום הנאה ותועלת פרטית ממנו, כולו אחדות, ורק אם יהיה מתוקן עניין האחדות, על הבסיס הזה יש מקום לפרטים לגלות את ייחודם לטובת הכלל.
ובמצרים "ויוכו שוטרי בני ישראל" (שמות ב, יד), וביארו חז"ל שהיו השוטרים חסים על חבריהם מלדוחקם והיו הנוגשים המצרים מלקים אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה. לפיכך זכו אותם שוטרים להיות בסנהדרין ונאצל מן הרוח של משה ואהרון עליהם.
"כל המוסר נפשו על ישראל זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקודש" (מדרש תנחומא פ' בהעלותך). ובמשנת הרב כלל זה הוא הבריח התיכון. "כלל ישראל". וכך כתב תלמידו המופלא הרב חרל"פ (מי מרום עמ' קכו) "ההבדל תהומי בין פרט והכלל של ישראל... אצל אומות העולם אין כלל רק פרט, אלא שמתוך קיבוץ הפרטים נעשה כלל, ואצל ישראל, להיפך, שאין פרט והעיקר הוא הכלל, והפרטים הם חלקים היוצאים מתוך הכלל".
ואצל רבו של הרב, המהר"ל מפראג, מצאנו "כל ישראל ערבים – בשביל שהם עם אחד. ומה שלא תמצא בשום אומה שאינם עם אחד, כמו [לעומת] שהם ישראל הדומים לאדם אחד, אם יש מכה באחד מאבריו שכולם מרגישים, וכן כאשר אחד מישראל עובר עבירה מרגישים בחטא זה כל ישראל שהם כמו אדם אחד" (נתיב הצדקה פרק ב).
והרב קוק כתב "ומה שרצו הצדוקים שיחיד מתנדב קורבן תמיד, הוא מפני שלא הודו שיש בכללות כנסת קדושה מיוחדת, שכל אומה: עיקר הקיבוץ שלה, כדי להיטיב ליחידים הפרטים. ובשביל כך [בישראל] קרבנות ציבור צריכים להיות דווקא משל ציבור שזהו עניין הקדושה של הכלל כולו" (משפט כהן עמ' רעג).
לכבודם של גיבורי עמונה
גיבורי עמונה, נוער בריא, זכיתם ללכת בדרך הגר"א, דרך הקודש. זכיתם בנתיב שוטרי ישראל שהוכו והתעלו לגדולה ולרוח הקודש, זכיתם לבטל את ה"אני", ולהיות לאין למען הגאולה.
לא כוח וכבוד ביקשתם, אלא את כבודה ואת כוחה של כנסת ישראל, שם שמים התקדש בעמונה. בעם שהוא אומה מיוחדת באחדותה הטהורה ממעיין התורה.
היום ההוא בעופרה, גדעון התעורר לתחייה לגדע את העבודה הזרה של האנוכיות והנוחיות. לגלות שאנו, איננו חפצים בשום גדולה, אלא בגאולה, בקידוש ה', בהרמת קרן ישראל.
עלה נעלה וירשנו אותה. בדרכם של כלב, יהושע, דוד, עזרא הסופר, ר' עקיבא, הגאון מוילנא, הרב קוק. בדרכם של כל אלו, נלך. וגם נצליח, שכן דרכינו היא דרך יוסף הצדיק.
-----------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים 9974425 02.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
