^ 1 תנחומא פרשת בחקותי ה' ה.
^ 2 אמנם אפשר לקרוא את דברי המדרש בסימן שאלה, "אילו יצא מביתו כלב או חזיר או גמל היה מקריב אותם לפני"? אבל אם באמת לא היה יפתח מקריב כלב או חזיר, אין סבה לכעס עליו וגם אין סיבה להעניש אותו. הוא טעה בפיו ולא דייק בהגדרות. ברור, שהמדרש מתכוון לומר, שלא היתה חשובה לו כלל השאלה מה יצא מביתו. לא הטרידה אותו השאלה אם יצא דבר טהור או טמא, משום שכל כוונתו היתה לבטא את הרגשות התודה, במקרה של נצחון, במושגיו שלו. מושגים, שאינם מושגי תורה. "שלא היה בן תורה".
^ 3 אנחנו רואים שעובדי האלילים בגודל יראתם מהעונש ומכיוון שלא תקנו דרכיהם, היו מוכנים לשלם אפילו בבניהם כמו בעבודת המולך.
^ 4 קהלת ה' ד.
^ 5 תענית ד.
^ 6 תנחומא בחקותי ה' ה
^ 7 שם במדרש.
^ 8 על פי חז"ל יהיה הביאור "והיא לא ידעה איש", לפני המעשה, ומתה ערירית. ברם, מבקשתה של בת יפתח, משמע כפירוש הפשט של הרד"ק. בת יפתח מבקשת לרדת על ההרים "ואבכה על בתולי". לו נגזר דינה למוות הייתה צריכה לבכות על חייה.
^ 9 ראוי לציין כי רמב"ן, בפירושו לתורה ( ויקרא כ"ז כט, בביאור הביטוי "חרם" ), תוקף בחריפות את תפישת המפרשים הנ"ל, לפיהם לא התכוון יפתח להעלות ממש קרבן אדם, אלא רק להפרישו מחיי החולין. הוא טוען שפשט הכתוב הוא שהעלה את בתו לעולה. הוכחתו העיקרית היא ממנהגן של בנות ישראל לתנות לבת יפתח ארבעה ימים בשנה. אילו היתה עובדת ד' בפרישות ובטהרה, מה מקום לקבוע מנהג בישראל לציין ארבעה ימי צער על כך?
ואל תהיה נפתה בהבלי ר"א האומר: כי פירוש "והעליתיהו עולה" - או והעליתיהו, לומר אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה "והיה לד'" קודש, שיהיה פרוש מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ד' בתפלה והודות לאלהים, ואם יהיה דבר ראוי ליקרב אעלנו עולה, ועשה בית לבתו (לאחר מעשה, כדי לקיים נדרו) מחוץ לעיר, והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה, ואיש לא ידעה והיתה בתו צרורה. ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לד' איננו שיהיה פרוש. אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו ונתתיו לד' והיה משרת בבית ד', לא פרוש. וכפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים, כאשר אין בידו להעלותם עולה. ואם הדבר כן, היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעיותיה עמה כזונות לקלס אתנן, וח"ו שיהיה חק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל והיתה עובדת את ד' בטהרה. אבל הדבר כפשוטו"
^ 10 שנאמר "ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם, לפנים ד' עמו" (דברי הימים א ט' כ)
^ 11 תנחומא שם. ערי הגלעד- משמע , שנקבר במקומות רבים, שהיה נישול אברים אברים.
^ 12 "מבין תרויהון אבדת היא עלובתא", וכן תנחומא - בחקותי סימן ז': "..ורוח הקודש צווחת נפשות הייתי מבקש שתקריב לפני? "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי", אשר לא צויתי לאברהם שישחוט את בנו, אלא אמרתי לו אל תשלח ידך אל הנער.."
^ 13 אליהו רבה פרשה י"ב, וכן בילקוט על אתר.
^ 14 שרידים לגישה הזו מוצאים בשלהי התקופה, בדמותם של בני עלי במשכן שילה, המרחיקים את העם מן הקודש והמקדש. כנגדם עומד איש אחד מן הרמתים, שעולה מדי שנה בשנה למשכן, ובכל פעם, על פי המדרש, מכיוון אחר, ומביא אנשים אחרים אל המקדש. בנו שמואל נוהג כפי שכבר היו צריכים הסנהדרין לנהוג בכל מאות השנים, שעברו מאז הכניסה לארץ. " וישפט שמואל את ישראל כל ימי חייו. והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה. ותשבתו הרמתה כי שם ביתו.."
^ 15 במדבר כ"ה יא.
^ 16 רמב"ן ויקרא כ"ז כט.
^ 17 מה שנאמר בפרקי הסיום של הספר "איש הישר בעיניו יעשה", מתייחס למוסדות השלטון. "איש" הוא לשון חשיבות. אותם, שהיו בעלי מעמד וכח, היו משתלטים על ההנהגה ועושים כטוב בעיניהם, אבל לא היה יכול להיות מצב, שיקום מאן דהוא וימרוד במוסדות ההנהגה השבטיים. זו הסיבה, שברגע שחרג יפתח מסמכויותיו של קצין צבא שקיבל סמכויות לניהול המלחמה בשטחי הגלעד, ונהג כשופט עצמאי כשהחליט להעביר את המלחמה אל תוך שטחי עמון, מיד תקפו אותו זקני אפרים, שראו את עצמם מנהיגי בית יוסף. המשמעות של הביטוי "איש הישר בעיניו יעשה" האמור בסוף הספר היא, העדרה של מלכות ריכוזית. ההנהגה מפוצלת לקבוצות כח שבטיות השולטות כל אחת במקומה היא.
^ 18 בראשית מ"ח יט.
^ 19 יפתח מעלה טיעון נוסף, רוחני. "ויתנם ד' בידי". קיבלתי סיעתא דשמיא במעשי, ומלחמתכם נגדי כמוה כקריאת תגר על פעלו של הקב"ה, שנתנם בידי, ואישר את מלחמתי.
^ 20 דרכה של מלחמה, שלעולם אי אפשר לחזות כיצד תסתים. המשנה בתענית ג ה אומרת: "ועל החרב מתריעין עליה מפני שהיא מכה מהלכת". גם יאשיה המלך ניסה למנוע את חרבו של פרעה נכה מלעבור בארצו, למרות שהיתה חרב של שלום (מלכים ב' כג' כט), משום שלא ניתן לדעת כיצד תתפתח מלחמה. לפעמים מריבה מקומית מתפתחת לממדים של חורבן נורא.
^ 21 שופטים ה' יד, מכאן ניתן אולי לראות, שאפרים מוביל את כל שבטי הצפון. אחריו יוצאים גם בני מכיר, אנשי מנשה וגם בני זבולון. לימים, תתפלג הממלכה לשניים, כשאפרים ייסד את המלכות הצפונית מבית אל ועד דן, ויהודה את הממלכה הדרומית.
^ 22 דברים ל"ג יז.
^ 23 בראשית מ"ח יט.
^ 24 שמואל א י' כז.
^ 25 לדעת רש"י צריך לקרוא את הפסוק כך: כי אמרו פליטי אפרים, כלומר: פחותים שבאפרים, (לבני הגלעד ) "מה אתם גלעד חשובים בתוך אפרים ובתוך מנשה".
לדעת הרד"ק "פליטי אפרים" מתיחס לאנשי הגלעד, שאמרו להם: "פליטי אפרים אתם שאתם מחולקים בתוך אפרים ובתוך מנשה ואין אתם חשובים לכלום".
כך או כך, ברור, שהכתוב מעמיד כרקע לנקמת בני הגלעד בבני אפרים את הזלזול, ואת הביטול, שהאחרונים היו נוהגים כלפיהם. על סמך זאת אפשר להסיק שהעובדה, שבני גלעד נעשו עצמאים והעמידו מנהיג, היתה פגיעה כל כך חריגה בהנהגת זקני אפרים, שזה היה הגורם המרכזי, שהביא את בני אפרים למלחמה ביפתח.
^ 26 שופטים ד' יז.
^ 27 יש להניח, שעלייתם של בני אפרים על יושבי הגלעד משקפת את יחסי הכוחות. אפרים הוא החזק שבשבטי הצפון, ובודאי שכוחו עולה על כוחם של כמה בתי אב מיושבי הגלעד. המספר הרב של החללים, ארבעים ושניים אלף, מעיד על הכח הגדול, שעמו בא אפרים למלחמה, כמו על ההתערבות האלוקית, שגזרה מפלה לבני אפרים.
^ 28 מורה נבוכים ח"ב, פרק מ"ה.
^ 29 שופטים ב' יח.
^ 30 אנו מכירים בדורנו היטב, את חוסר הנכונות להכיר בגדלות הרוח של אנשים רחוקים מתורה ששמו נפשם בכפם והיו שליחי ד' לגאולה ולקדוש ד'.
^ 31 שא בל. "בל" הוא אליל בבל.
^ 32 עיין באורות התחיה לרב זצ"ל פרק כ'.
^ 33 ראש השנה כה: