ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
דף ב': וליחזי ובתוס' שם.
בעל המאור שם ובראיתו שהביא מדף ק': ובדחיית הראיה במלחמות שם.
דף ג': תוד"ה מפני.
דף ה': תוד"ה שכנגדו ובקושית ר' עקיבא איגר בגליון הש"ס שם.
קצות החשן ס' פ"ז ס"ק ט בסופו בשם השטמ"ק.
שו"ת הריב"ש ס' שצ"ב.
מסכת בבא מציעא - דפים ב', ג'
שבועת מודה במקצת מבררת למי שייך הממון, ואילו שבועת עד אחד סותרת ומסלקת את העד אך לא מבררת של מי הממון. ישנה גזירת כתוב שרק נתבע נשבע ולא תובע.
ולחזי זוזי ממאן נקט - ביאור התוס', הרשב"א והמאור
"שניים אוחזין בטלית אחת זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו".
הגמרא מבארת שהמשנה עוסקת גם בשניים המתווכחים ביניהם למי המוכר נתרצה למכור, ושואלת על-כך הגמרא "וליחזי זוזי ממאן נקט", מדוע שלא נשאל את המוכר למי נתרצה? נחלקו הראשונים מהי נאמנותו של מוכר זה. התוס', הרשב"א ובעל המאור מסבירים שיהא נאמן מדין עד אחד ויחייב אחד מהם בשבועה דאורייתא, והשני יפטר משבועתו מאחר ועד מסייע לו.
המאירי דוחה פירוש זה בכך שבמשנה כל אחד נשבע ונוטל חצי, ואילו בכל השבועות שבתורה נשבעים ונפטרים, ואם כן לא שייך לומר שעד אחד יחייב אדם שבועה דאורייתא, שישבע ויטול.
סתירה ברשב"א ובגר"א - האם במשנה מוגדרים כנשבעים ונוטלים?
ברשב"א ישנה סתירה בנקודה זו. מצד אחד מסביר כתוס' וכבעל המאור אך מאידך בדף ג. מגדיר את שבועת המשנה כ"נשבעים ונוטלים". שם הגמרא מביאה את משנתנו כסיעתא לדינו של ר' חייא קמייתא, שאם אדם תובע מחבירו 100 והוא כופר הכל אך עדים מעדים שחייב 50, חייב שבועה על השאר. הרשב"א מקשה על סיעתא זו, שמשנתנו היא שבועת הנשבעים ונוטלים.
הרמ"א בסי' פ"ז כותב: "ויש אומרים שבשבועת הנוטלים עד המסייע פוטר משבועה", והגר"א מציין שזוהי שיטת התוס' שעל משנתנו. משמע מדבריו ששבועת המשנה זו שבועת הנוטלים ובכל זאת העד מחייב שבועה מדאורייתא, ויש לנו להקשות עליו את קושיית המאירי.
קושיות רבי עקיבא איגר
התוספות בדף ג עמוד א, ד"ה "מפני" שואל מנלן שכופר הכל פטור משבועה, ומעלה אפשרות להוכיח משבועת עד אחד, אם כופר הכל חייב שבועה גם ללא עד אחד, אין נפקא מינה בכך שעד אחד מחייב שבועה. ודוחה זאת שנפקא מינה למקרה שהתובע בא בטענת שמא, שאז ללא העד לא היינו מחייבים את הנתבע להישבע.
רעק"א שואל מדוע התוס' לא הביא נפקא מינה פשוטה יותר מהדין של נסכא. בבא בתרא לד. מסופר על אדם שחטף מחברו נסכא (מגש של כסף) והודה שחטף אך טען שהיא שייכת לו, "אין חטפי ודידי חטפי", לאחר מכן הגיע עד והעיד שראהו חוטף הנסכא. נפסק שם שמאחר ומחוייב להישבע כנגד העד שלא חטף, ואינו יכול (שהרי כן חטף), מתוך שאינו יכל להישבע משלם.
אם כן, שואל רעק"א יש כאן נפקא מינה כי אם רק כופר הכל חייב שבועה, היה הנתבע יכול להישבע "דידי חטפי", ולאחר החידוש של שבועת עד אחד - מתוך שאינו יכול להישבע שלא חטף משלם. נפקא מינה זו עדיפה מהנפקא מינה הראשונה שהובאה בתוס' משום שהראשונה נתונה במחלוקת, האם אכן עד אחד מחייב שבועה כאשר התובע טוען שמא.
קושיא נוספת שואל רעק"א על תוס' ד"ה "שכנגדו" בסוגיית ההוא רעיא (ה.) התוס' שואלים שם מדוע בתובע חברו 100 ואומר הנתבע 50 אני יודע ומודה ולגבי ה- 50 האחרים איני יודע, נפסק שמתוך שאינו יכול להישבע שבועת מודה במקצת חייב לשלם, ואילו בההוא רעיא נפסק שבגלל שהגזלן אינו יכול להישבע - שכנגדו נשבע ונוטל. שואל רעק"א מדוע התוס' שואלים זאת על סוגיית ההוא רעיא ולא על משנה מפורשת בשבועות שנאמר בה שכנגדו נשבע ונוטל.
דחיית המלחמות
בעל המאור מביא ראייה מבבא מציעא דף ק: לכך שכשעד מסייע לאחד מהאוחזים בטלית, הוא נפטר משבועה. נאמר שם בברייתא שהמחליף פרה בחמור וילדה הפרה זה אומר ברשותי וזה אומר ברשותי נשבע המוכר. הגמרא מעמידה שמדובר באופן שחייב שבועת מודה במקצת, ואע"פ שמהסיפא מוכח שהברייתא אליבא דסומכוס, הסובר שממון המוטל בספק יחלוקו, כאן שמוטלת עליו שבועה דאורייתא לא התערבו חכמים ותקנו שיחלוקו. ובעל המאור הבין שיחלוקו זה תקנת חכמים, ולמד מכאן שבכל מקום שיש שבועה מהתורה לא התערבו חכמים ולכן גם במשנתנו הסירו תקנתם ששני הצדדים ישבעו, ורק מי שהעד כנגדו מחוייב בשבועת עד אחד.
הרמב"ן במלחמות חולק ודוחה ראיית המאור, אמנם דבריו לא מובנים כל-כך, וצריך עוד לבארם.
תירוץ על קושיית רעק"א הראשונה
לפני שנבאר הדברים ונענה על כל השאלות, נאמר תשובה נוספת על קושיית רעק"א הראשונה. הראשונים שואלים מדוע בנסכא דר' אבא לא משביעים אותו על טענתו "אין חטפי ודידי חטפי" ויהיה נאמן במיגו שיכל להישבע שלא חטף, הרשב"ם עונה שאין זו שבועה המוטלת עליו. מוטל עליו להישבע כנגד העד שלא חטף. רעק"א טען שגם אם כופר הכל חייב שבועה עדיין יש נפקא מינה לשבועת עד אחד למקרה של נסכא, שאם עד אחד מחייב שבועה נאמר מתוך שאינו יכול להישבע משלם אמנם על פי דברי הרשב"ם יוצא שאם כופר הכל חייב שבועה, הרי ש"אין חטפי ודידי חטפי" זו שבועה המוטלת עליו, ויכול להישבע ולהיפטר במיגו שיכל לטעון ולהישבע כנגד העד שלא חטף.
חידוש הרשב"ץ והריב"ש
נעבור כעת לתירוץ השני. השיטה מקובצת בדף ב: מביא את דברי הרשב"ץ הכותב בדין נסכא שאם יביא החוטף עד שיאמר שמה שחטף אכן שלו, נפטור את החוטף משבועה.
צריך להבין מדוע לא אומרים כאן מתוך שאינו יכול להישבע משלם.
הריב"ש בתשובה כותב שאם העד של הנחטף יעיד גם על החטיפה וגם שהנסכא שייכת באמת לנחטף, אזי גם אם ישבע כנגד העדות השנייה ויאמר "דידי חטפי", זה לא יעזור לו להיפטר משבועה כנגד העדות השנראשונה שחטף, ומתוך שאינו יכול להישבע משלם. והדברים תמוהים, הרי התברר לנו בשבועה שהנסכא שייכת לו?
ישוב קושיות רעק"א
מתורצות בכך אף קושיותיו של רעק"א. קושייתו הראשונה לגבי נסכא - אם היה דין שבועה לכופר הכל, הרי שהיתה זו שבועת בירור (היא היתה נלמדת מפרשיית מודה במקצת) ולכן אם היה נשבע דידי חטפי היה מתברר שהממון שלו ושוב לא היה זקוק להישבע כנגד העד שלא חטף.
קושייתו השנייה לגבי ההוא רעיא - התוס' לא התקשו מהמשנה בשבועות שנאמר שם דין "שכנגדו" משום שיתכן ששם מדובר על שבועת עד אחד, ואם כן החילוק מובן, שבשבועת מודה במקצת שמטרתה לברר, אם אינו יכול לברר אומרים שכנגדו ישבע. לכן נתקשו התוס' דווקא מדין ההוא רעיא העוסקת גם היא בשבועת מודה במקצת.
באור דחיית המלחמות
למעלה הבאנו שהמלחמות דוחה את ראיית המאור מדין סומכוס, על-פי דברינו אפשר להסביר כוונת המלחמות. המקרה של סומכוס עוסק בשבועת מודה במקצת, ולכן דווקא שם שיש בירור ממוני על ידי השבועה לא שייך לתקן יחלוקו, משום שהשבועה ביררה הספק אך ב"ולחזי זוזי ממאן נקט" שמדובר בשבועת עד אחד שאינה מבררת, יש להשאיר את תקנת חכמים שגם השני ישבע.
ישוב הסתירה ברשב"א ובגר"א
נותר לנו ליישב את הסתירה ברשב"א ובגר"א שהגדירו את האוחזים בטלית כנשבעים ונוטלים ובכל זאת כתבו שעד אחד יחייב שבועה מדאורייתא, על מנת לענות על כך - נקדים ונראה את הגמרא בכתובות דף פז:. המשנה שם אומרת שהפוגמת כתובתה ומודה שנפרעה במקצת לא תיפרע אלא בשבועה, וכן אם עד מעיד שנפרע, אינה נפרעת אלא בשבועה.
הגמרא דנה בתחילה במקרה הראשון. סבר רמי בר חמא שזו שבועת מודה במקצת מהתורה ודחאו רבא שכל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמים. בהמשך הגמרא דנה על המקרה השני של עד אחד, ושוב סבר רמי בר חמא שזו שבועת עד אחד מהתורה ודחאו רבא שכל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמים.
ויש לשאול , הרי רבא כבר דחאו ברישא, ואם כן מה היתה ההו"א של רמי בר חמא בסיפא.
יש לענות על-פי חילוקנו, שסבר רמי בר חמא שדווקא שבועת מודה במקצת שהיא בירור, חייבה התורה על הנשבע ונפטר כי עליו לברר שאכן הוא פטור, ולא שייך לברר את התובע שהרי יש לו שטר ראייה לטובתו (או ראיה אחרת) ואינו זקוק להביא עוד בירור (במקרה שלנו, לאשה יש שטר כתובה לטובתה). אמנם בשבועת עד אחד שאין עניינה בירור אלא לדחות את העד, יש מקום לומר שאף התובע עם השטר צריך להישבע כדי להסיר את העד מעליו. וענה מרבא שכתוב "ולקח בעליו ולא ישלם - מי שעליו לשלם הוא נשבע" (רש"י), לומדים מהתורה באופן כללי שרק נתבע נשבע ולא התובע.
על-פי גמרא זו יש לומר שלמסקנא יש לנו גם סברא וגם פסוק, הסברא שייכת רק בשבועת מודה במקצת, ואילו הפסוק הוא גם גזירת כתוב בכל השבועות.
אם-כן יש ליישב את הרשב"א שמצד אחד כתב שמשנתנו אינה עוסקת בשבועת מודה במקצת מאחר ומדובר בנשבעים ונוטלים, ועל פי הסברא לכל אחד המוחזקות מהווה ראייה ולכן לא שייך לחייבו שבועת בירור, ומצד שני כתב הרשב"א שאם יבוא עד אחד יכול לחייב שבועה דאורייתא, כי אמנם במשנה כל אחד הוא נשבע ונוטל אך מכל מקום במקרה שבמשנה כל אחד הוא גם נתבע, וגזירת הכתוב רק אמרה ששבועה לא שייכת בתובע אלא רק בנתבע, ואין חילוק בין אם הנתבע נוטל או נפטר.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
