ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- יתרו
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
עזרא בן מעתוק הכהן
בבעיה זאת שבדברות הראשונות (פרשת יתרו) כתוב "זכור את יום השבת לקדשו" ובדברות אחרונות (פרשת ואתחנן) כתוב "שמור את יום השבת לקדשו", ענו חז"ל כי "זכור" הוא לקיים מצות עשה, להזכיר קדושת השבת בכניסת היום; "שמור" הוא ציווי להזהר מלעשות אבות מלאכות (ברכות כ ע"ב). ולכן הוזכרו ב' המלים הללו בבת אחת בסיני כדי ללמד שכל (כמו אשה) שנצטוה להישמר מלעשות מלאכות בשבת, מחויב גם להזכיר "קידוש" בליל שבת.
אבל יש בזה מימד נוסף. רואים אנו כי הסיבה למצוות שבת בפרשת יתרו היא "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי. על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שמות כ, יא). זהו טעם כלל-עולמי עם משמעות המקיפה כל בני אנוש. אבל הסיבה למצות שבת בפרשת ואתחנן היא: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה, טו) הרי משמעות לישראל בלבד.
לפי הטעם הראשון, להזכיר לכל האנושות שהעולם לא היה נמצא מאז ומתמיד, אלא נוצר ונברא הוא. ה"פצץ הגדול" ממנו התחילה תנועת כל מערכת הכוכבים היה מותנה ומותנע ע"י בעל תוכנית ומחשבה, בעל רצון ויוזמה, הקב"ה. ולכן אמנם התחיל בפעולה, אבל לא תהיה "אינרציה" מתמדת של יצירה ללא הפסקה, אלא ברצותו יפסיק במעשי יצירה שלו, ובסוף יום הששי יצוה "מנוחה". מה היא "מנוחה"? שלימות, שהגיע היוצר ליעדו, השיג כל חפצו ושובת מפעילותו. כך ביום השביעי הזה ציוה הבורא על ישראל שישבתו ממלאכתם ויראו מצבם כאילו כל מלאכתם עשויה וגמורה. לא יהיו טרודים במחשבות על המשך פעילותם לשבוע הבא, אלא יראו את עצמם כאילו "גמרו את הכל" (רש"י שמות כ, ט בשם המכילתא).
ויש בזה חינוך גדול לאדם, לקבל עליו עול מלכות שמים. הרב שמשון רפאל הירש חקר (שמות לה, א עמ' תס"ו, ומבואר יותר ב"אגרות צפון", אגרת י"ג) מה ההבדל בלשון הקודש בין מלת "עבודה" למלת "מלאכה". והרי התורה לא אסרה לעסוק ב"עבודה" בשבת. (אמנם היא לפעמים אסורה מדרבנן, מחמת "שבות" של "דומה לעובדה של חול"). הרב הירש מסביר כי "עבודה" היא גופנית; טורח ועמל הגוף כמו לסחוב קרשים כבדים. אבל "מלאכה" היא פעולה יצרנית, מלווה הרבה פעמים בשכל ותכנון. כל ל"ט אבות המלאכות הרי הן פעולות אנושיות, כהגדרת חז"ל "מלאכת מחשבת אסרה תורה" (דבר שאינו מתכוין מותר ע"פ התורה ואסורה מדרבנן). בישול, תפירה, כתיבה וכיו"ב, "המביאות שינוי ממשי בדבר מסוים, ובהן מתגלה שלטון האדם על כל דבר גשמי. ההימנעות מיצירה זו ביום השבת מגלה את השתעבדות האדם תחת עול הבורא והריבון האחד והיחיד". החינוך הזה מועיל. יום זה של שבת נבליט את ההכרה כי כולנו רק כמו אורחים על שולחנו של הקב"ה. ולכן אותן פעולות בהמיות שגם בעלי חיים עושים, אכילה, הליכה, גרירת דברים וכו' מותרות גם לנו כי הרי אין בהן מן העליונות האנושית. אבל להעביר חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד, או להיפך, מראה על מושג תחומים ועל ביצוע הישג אנושי רעיוני, ולכן גם זה נכלל בין המלאכות האסורות. ובזה מובן מאד מדוע התורה לא כתבה "ויכל אלוקים מכל עבודתו אשר עשה" אלא כתוב "ויכל אלוקים וכו' מכל מלאכתו אשר עשה". כי אצל ה' לא שייך לומר שעשה "עבודה" פיזית, אלא "מלאכה" המלווה רעיון ומחשבה.
בזה גם מענה לשאלתם של אותם חילונים מדוע אסור להדליק גפרור בשבת? אותו פסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" מדובר בהיות ישראל במדבר, וכדי ליצור זיק אש היה צורך לשפשף אבן באבן, ולהצית בזה עלה יבש ומזה להעביר להב לשריג עץ ורק אח"כ לגזר עץ עבה יותר. אבל בעידן שלנו אין שום עמל וטורח לשפשף גפרור? התשובה היא שלא אסר עלינו ה' ל"ט מלאכות כי קשה וטורח לעשות אותן, אלא אסר אותן שהן ביטוי לעליונות האנושית עלי אדמות, שאנו "אדונים" המפעילים שינויים בעצמים הנמצאים סביבינו. "מלאכה" היא שאסורה, ולא "עבודה".
עלינו לזכור כי החינוך הגדול הזה נמסר לעם ישראל, ולעם ישראל בלבד. "גוי ששבת חייב מיתה" (סנהדרין נח ע"ב. אמנם רמב"ם מלמדנו שאין בית דין ממית אותו, והוא נענש רק בדין שמים). מה הטעם לזה? כי יש הבדל עצום בין ישראל לאומות בענין כיצד מקבלים עליהם רבונותו של הקב"ה. הרבה מהגוים מאמינים במציאותו של הבורא. אבל לפי דעתם הוא נותן לכל אדם לחיות את חייו האנושיים בלי שום קשר למצוותיו של הקב"ה. עניני מסחר, עניני משפחה, עניני חברה וכו' בכל תחומי הפעילות האנושית יעשה האדם כפי העולה ברצונו. רק בתחום צר של הדת, מה שנוגע לתפילות וימי חג, מוגבל האדם לפי ציוויי הא-ל. אבל בעם ישראל אין הדבר כך. כל הטבע חדור הוא וספוג אלוהות. בכל תנועה שאנו מתנועעים, בכל דיבור שאנו מדברים, בכל מעשה שאנו עושים; אנו מקיימים פעולות תורניות או לקום ולבצע מצוה, או להזהר מלעשות עבירה. בין בענייני דיבור שלנו, בין בענייני לבוש שלנו ובכל פרט ופרט של מעשי אנוש. אנו ממליכים את הקב"ה ע"י כל מעשה ומעשה שלנו, כי נשמעים אנו להוראותיו. כדברי ר' צדוק הכהן: "שכל עיקר קדושת הארץ (א"י) היא הכרת הנותן (כדכתיב 'אשר נתת לי השם') שמדביק טובת הארץ ופריה בנותנם" (לקוטי מאמרם, עמ' 78). רעיון נשגב זה, רעיון קדש קדשים זה, חסר אצל האומות. [וכבר הזכרנו כמה פעמים כי לכל כלל יש יוצאים מהכלל. נכון כי גם אצל האומות יש חסידי אומות העולם, כמוזכר ע"י רמב"ם, הל' מלכים, סוף פרק ח. אבל הם יחידים בלבד. כי גם המקיים ארח חיים נפלא וטהור, אם עושה זאת רק מפני הכרע שכלו ולא מפני שהקב"ה ציוה על כך, אינו נחשב "חסיד אומות העולם". חסרה בו ענווה להתבטל לפני המציאות המוחלטת והנצחית של ה'].
ובזה נוכל להבין מה בין שבת של גוי לשבת של יהודי. היהודי צריך לשמור שבת מפני שתי נקודות הבנה. ראשית כי ה' ברא עולם ומלואו, כל הטבע. ה' הוא הריבון היחיד על כל מה שיתרחש בעולם. זאת אנו לומדים ממעשי שמים וארץ, שה' ברצותו הרחיב פעולה, וברצותו קיצר פעולה והפסיק ביום השביעי. זאת היא שבת של פרשת יתרו. אבל נקודה שניה היא שהקב"ה פועל נסים ונפלאות, מווסת ומשנה ומהפך את הטבע, כדי להציל את הנרדפים. זאת למדנו ממעשה יציאת מצרים. "ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת" (פרשת ואתחנן). ה' ציוך, רק לישראל ציוה וגוי ששבת חייב מיתה. כי זאת אות ברית בין ה' וישראל. הרי כתוב במדרש ששאלו, לכל יום ויום של חול יש זיווג. א' עם ו', ב' עם ה', ג' עם ד'. ליום השביעי אין זיווג. ענה ה' כי הזוג המתאים לשבת הוא כנסת ישראל (בראשית רבה יא, ט). מה פשר מדרש פלא זה? בודאי יש לו עומק שכלי ולא סתם "דרשה". עונה פירוש מהרז"ו (על הדף) "לרמוז שישראל ע"י נשמה יתרה שנתן להם בשבת מתיחדים בקדושת השבת, שהוא קדושה עליונה אצולה ממרומים מקדושתו ית"ש". כלומר ביום השבת האדם מתעלה ברוחניותו. אמרו בירושלמי (שבת טו, ג) לא ניתנו שבתות לישראל אלא כדי לעסוק בהם בתורה. וכך כתב ר' עובדיה ספורנו על פסוק "שמור את יום השבת לקדשו כאשר ציוך" (על דברים ה, יב). מה משמעות "כאשר ציוך"? אמרו חז"ל (סנהדרין נו:) הכוונה לנאמר להם בהיות ישראל חונים במרה (שמות טו, כו). מעיר הספורנו: "הודיע ה' שלא יספיק לו שתקדשהו במה שתשבות בו ממלאכה, אלא שתעסוק בו בתורה ובמצוות, כאומרו שם 'והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו'" עכ"ל. ובעיסוק זה יש זיווג בין השבת וישראל. בספר "בן איש חי" (שנה ב' פרשת שמות, לפני ס"ק א') מלמד שתיקון לימוד תורה שעה אחת בשבת שוה פי אלף מהלימוד של ימות החול. (לכן ראוי למעט בשינה ובשיחות בין חברים, כדי להספיק ללמוד יותר). ועיין ספר "הכתב והקבלה" (שמות כ, י) מהו ענין "זיווג" זה.
נסכם ונאמר. יש שתי מצוות בשבת: זכור ושמור. "זכור" הוא להזכיר בפה שהקב"ה ברא את העולם וסידר בו כל מערכות הטבע. הכל נוצר ע"י ה' והכל ממשיך לתפקד ע"י השגחתו "המחדש בכל יום בטובו מעשה בראשית". לכן מזכירים בקידוש על היין בליל שבת את שתיהן: "זכרון למעשה בראשית, תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים". צד זה של "זכור", הכרת בעלותו של ה' על הטבע נמצא גם בהכרתם של אומות העולם. אבל ענין של ביטול מלאכות, ענין צמצום פעילותנו האנושית כדי להכיר שהקב"ה משנה כרצונו כל מערכות הטבע ומכין נסים ונפלאות, ביד חזקה ובזרוע נטויה, ענין "שמור" מלא תעשה, נמצא אך ורק אצל ישראל.
הרעיון הנ"ל מסביר יפה מה ההבדל בין ביטויי "זכור" בדברות ראשונות, לבין "שמור" שבדברות האחרונות. אבל טוב ויפה להביא לכך סמך מדברי חז"ל. והוא בפסקתא רבתי (תחילת פרק כג, עיי"ש פירוש מהרז"ו): "זכור ושמור, אמר ר' יודן 'זכור' נתן לאומות העולם, 'שמור' נתן לישראל" עכ"ל. ולפי החידוש שחידשנו כאן, גוי טוב המכריז בליל שבת הצהרה ואמירה שהקב"ה רבון העולם, וזה נודע במה ששבת ה' ממלאכת מעשה ביום השביעי, איננו חייב אותה מיתה המוזכרת בגמרא, כי הם דברו רק על שמירה ממעשים שע"י מניעה מן ל"ט אבות מלאכות.
ומה טעם שחז"ל התבטאו בביטוי כה חריף לומר כי אם שמר ממלאכות בשבת הוא "חייב מיתה"? חז"ל (סנהדרין נח ע"ב) אמרו טעם ע"פ נגלה אבל אנו חותרים להבין הטעם ע"פ ספר הזוהר (ח"ב דף סג:). נראה לומר שההכרה שה' משנה כל פרטי הטבע לפי צרכי ההשגחה על מעשי בני אדם, כשכר או כעונש על מעשיהם, זאת היא נחלת בני ישראל עם הנבחר. האריך בזה רמב"ן בפירושו לתורה (סוף פרשת בא). אם יש פה ושם גוים המתיימרים שגם הם שייכים לקבוצה זו, זה גורם לטשטוש ההכרה מי הם ישראל, וזה מכהה את הרושם של יחודיות הנסים והנפלאות. זה כמו בלימוד תורה "מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". הברית עם ישראל מוכיחה שאך ורק הם הנמצאים במסגרת זו של נסים ונפלאות הנעשים לעם שלם. [עיין "הכתב והקבלה", על דברים ה, טו: "כי ה' נתן לנו השבת למען תהיה לנו לאות שאנחנו עמו כדכתיב 'לדעת כי אני ה' מקדשכם' (שמות לא, יג)]. רואים אנו בימינו נסים ונפלאות כאשר כל האומות ממזרח שמש ועד מבואו מתנגדים ומתנכלים לקיומה של מדינת ישראל איתנה ויציבה. וה' מכין עבורנו נסים ונפלאות באופן תדיר, הנראים לכל עין הבוחנת לאמיתה את המציאות. אשרינו מה טוב חלקנו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
