ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- בלק
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רבקה בת צילה
ואנו שואלים, מה הבעיה כאן? כלום יש ממש בקללותיו של רשע? נוסף על כך, אפילו אם לא היה רשע, אדם שקללו אותו האם הוא צריך לחשוש ולפחד מהקללות? יש כמה אנשים ונשים בדורנו הבאים לרבנים לסלק מהם "קללות וארורים" שהם חשים שאחרים קללו אותם, ולכן לפי דעתם מזלם רע והם סובלים מחלות והפסדים. האם יש בזה ממש? ננסה כאן לענות בשני אופנים, גם לפי שיטת השכלתנים, וגם לפי המקובלים.
התורה צוותה "לא תקלל [אפילו] חרש" (ויקרא יט, ד). מבאר הרמב"ם שאדם הרוצה לנקום במי שהזיק לו בוחר לו אחד מכמה אופנים של תגובה. החלש שבכולם הוא להביע זעמו ע"י צעקה, כעס וקללה; וזאת אפילו אם המזיק לא היה שם ולא שמע את הקללה. המקלל משיג רוגע הנפש ע"י דיבורו, למרות שמטרת הקללה לא שמע הדברים שהוא אומר עליו. ואעפ"כ התורה אסרה עלינו דיבור כזה לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף לבד, אלא גם על מצב המחרף, שהוא הוזהר לא לעורר את נפשו לנקמה ולא לכעס ("ספר המצוות", לא תעשה, מספר שיז). דברי הרמב"ם מפליאים. כי לא הזכיר שיש ממש בקללה ושהיא עלולה לפעול ולהביא נזק מוחשי וממשי אל זה שקללו אותו. לפי פירושו לא באנו לתקן ולהציל את המקולל, אלא באנו להציל את המקלל מן עיוות מדותיו וקלקול יהדותו. במלים אחרות, לכאורה אין הרמב"ם מאמין שיש לתת אימון באפקטיביות של הקללות. זה רק דין של תיקון המוסר של המקלל.
עוד לפניו חשב כך ר' אברהם אבן עזרא. בענין קללת בלעם בפרשתנו, ומה שהקב"ה הקדים להזהיר אותו לא לקלל, ואח"כ הפך אמרי פיו לברכה, ראב"ע כותב "כי ה' ידע דבר בעל פעור [שבני ישראל ייענשו בחטא זה וימותו 24,000 איש] ואילו היה בלעם מקלל אותם, היו כל העולם אומרים כי בעבור קללת בלעם באה המגפה" (במדבר כב, ט). הרי מפורש בדבריו שאיננו נותן אימון בקללות, אלא תולה דבר התערבותו של הקב"ה בסיבה אחרת.
גם רבי יצחק אברבנאל לכאורה איננו מאמין בפעולת הקללות, כשלעצמן. הוא תמה: כלום יכול בלעם להשחית במאמר פיו זכות אבות האומה, וזכות קבלת התורה במעמד הר סיני? אלא מנע ה' קללת בלעם "מפני שהיה ענין בלעם בברכה ובקללה מפורסם בין האומות, כמו השואל דבר מאת האלוקים, כמו שאמר בלק 'כי ידעתי את אשר תברך מבורך, ואשר תאור יואר'. ואם היה בלעם מקלל את ישראל היו גויי הארץ בוטחים בקללתו ומתאמצים להלחם בישראל על משענת קללתו. אמנם כששמעו מדבריו שהקב"ה מונע מהם הקללה, אז יכירו וידעו כל יושבי תבל כי שם ה' נקרא עליהם וכו' ולא יקום בהם רוח להלחם נגד ישראל" (ר"י אברבנאל על במדבר כב, סוף פסוק ז, דף קיז). ואפשר להוסיף על דבריו. כי גם בני ישראל עצמם שנצטוו להלחם נגד ז' אומות בארץ ישראל, אם ישמעו כי בלעם קילל אותם, ייחלשו במאמצם המלחמתי, יאבדו בטחון עצמי, ועלולים ליפול בקרב. כי גם ככה היה להם נסיון קשה. "כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב, עם רב ממך, לא תירא מהם" (דברים כ, א). ולא צריכים להכביד עליהם את הנסיון כאשר ידעו ג"כ כי בלעם קילל אותם. ואדרבה, אם ישמעו כי ה' הפך את הקללה לברכה, יוסיף להם הדבר אומץ לב להלחם מפני מצב טוב המובטח להם.
הרי שלושה מגדולי הראשונים המפרשים שאין להבהל מקללות. זו בעיה פסיכולוגית, ולא בעיה ממשית ואוביקטיבית. אבל יש כאן בעיה כי חז"ל אמרו אחרת. רבנו בחיי (על במדבר כב, ו) הביא דברי ר"א אבן עזרא, המבאר כי בסך הכל בלעם צפה ע"י אסטרולוגיה שהיהודים עתידים לנחול מפלה, והודיע מראש על מפלה זו. אבל לא שקללתו גרמה לכך, אלא נודע לו על העתיד וביטא הדבר בפיו, ועשה "רושם" כאילו קללתו גרמה להם. האריך בזה רבנו בחיי (כב, פסוק כ ושם סיים "אבל ודאי לא היה לבלעם שום כח מצד דיבורו, לא בברכה ולא בקללה"). אבל באופן מפתיע מסכם רבנו בחיי: "ודעת רז"ל אינו כן" (על במדבר כב, ו). איפה? מציין בעל ההערות רח"ד שעוועל למסכת ברכות (ז ע"א) כי בלעם היה מכוון לאותו רגע בכל יום שהקב"ה כועס על חטאי בני אדם. המקלל ברגע ההוא משיג את מבוקשו. לכן היה חשש רציני מהקללות שלו, פן יועילו. (והזכיר זאת רבנו בחיי, סוף פסוק כ).
אבל מדברי חז"ל יש קושי נוסף נגד שיטת הרמב"ם, ר"א אבן עזרא ור' יצחק אברבנאל. הרי חז"ל ייעצו לנו "אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך" (מגילה טו. וכן בבא קמא צג.). כלומר אמרו לנו בזאת לא לזלזל בקללה. ולפי ביאור הנצי"ב (מרומי שדה, על מגילה) מדובר אפילו בקללה של גוי! מה יענו על כך?
אלא יש לנו להבין כי הכל תלוי אם יש תרעומת מבוססת לאותו המקלל ולכן יש לחשוש לקללתו, או שהוא מקלל ללא צדק וללא אמת. הרי זה פסוק מפורש: "קללת חינם לא תבוא" (משלי כו, ב). ויש שם מסורת של קרי וכתיב. כתוב "לא תבוא" וקוראים "לו תבוא". זאת אומרת, מי שמקלל "חינם" ללא הצדקה מוסרית, לא רק שאין לחשוש מהקללה כלל, אלא אותה הקללה תחזור על ראשו של זה שקילל! כן פירש שם רש"י ור"א אבן עזרא וכן ה"מצודות" והמלבי"ם. זאת אומרת אם האיש שמקללים אותו עשה דבר עוולה לשני ואין הקללה "חינם", והשני נמצא כל כך בצער וחרון אף עד שפותח פיו לקלל, הוא יכול לגרום עונש מן שמים לזה שהציק לו. כלומר הקב"ה יביא רע למקולל, אבל לא מפני דיבור פיו של המקלל, אלא כי באמת "מגיע לו" מפני עונו. אילולא הקללה היה הקב"ה ממתין מי יודע עד מתי, לפני ביצוע העונש. אבל זעמו של המקלל מזרז את הטיפול בתיק, ומחיל את הפורענות יותר מהר. ובכן לא הדיבור ממציא עונש וצער, אלא הדיבור מיישם ומחיש תוצאה של עונש על קלקולו של זה שמקללים אותו.
נקח לזה משל מדברי חז"ל לענין אחר (קידושין ל ע"ב). אדם שיש לו פצע פתוח בעורו, לא יניח עליו מלח כי זה "שורף" וכואב. אבל אם העור שלם, הנחת מלח לא תזיק ולא תעיק. כך אם יש לו לאדם קלקול ומשום כך מקללים אותו, הקללה תזיק. אבל אם עורו שלם, וללא צדק מקללים אותו, הקללה לא תזיק לו מאומה.
ודבר זה מפורש בגמרא, כי הכל תלוי אם יש באמת אשמה אצל זה שמקללים אותו. כבר הזכרנו "אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך" (בבא קמא צג.). אבימלך קילל את שרה, אחרי שלקח אותה לארמון המלוכה והוכרח להחזיר אותה לבעלה אברהם, "הנה הוא לך כסות עינים". מפני קללתו נהיה יצחק בנה עיוור (לעת זקנותו). מפרשת הגמרא: "הואיל וכסית ממני ולא גלית שהוא [אברהם] שהוא אישך [בעלך], וגרמת אלי הצער הזה" [של סתימת נקבים]. זאת אומרת היתה לו לאבימלך טענה של ממש. אילו אמרה בתחילה בגלוי שהיא אשת איש, לא היה חולם לקחת אותה בכח. ודוקא לכן היתה אפשרות לקללה שלו לחול. לפי פרשנותנו זאת, לא קללתו גרמה לה, אלא מעשה בלתי הגון מצידה היסב לה מימוש קללה זו.
ומזה באנו לסייג דברי חז"ל. מה שאמרו לחשוש אפילו לקללת הדיוט, זה רק אם יש לו טענה של ממש. [מקור לחילוק זה עיין מכות יא ע"א רש"י ד"ה "שהיה להן לבקש רחמים על דורן"]. אם הכועס בא בטענה לא מוצדקת, אין לפחד כלל מהקללה שלו!
וכך הענין אצל בלעם. אם עם ישראל היה נקי מחטא, ולא היו חוטאים בעוון פעור, לא היה מקום לקללת בלעם להתממש. זו היתה "קללת חינם, לא תבוא" (משלי כו, ב). וגם בימינו, כאשר אדם חושש לקללה שקילל אותו שכן, או חבר לעבודה וכיו"ב, זה רק אפשרי אם יש טענה אמיתית מצד המקלל. [ואם יש לחשוש שהזקנו למישהו אחר או ציערנו אותו שלא כדין, יש לבקש ממנו מחילה, וזה אפשר גם ע"י שליח או מכתב. ואם ג' פעמים בקשנו ממנו והוא עדיין מסרב למחול, אין לחשוש ממנו כלום. אם בקשנו סליחה, והלה הוא סרבן למחול, הקב"ה מוחק את העון כאילו לא היה. כך למדונו חז"ל. הקב"ה שוחק משטנתו ואיננו מתחשב בו ובקללותיו.] אבל אם הטענה נגדינו היא רק פרי הדמיון ולא עשינו לו שום עוול, אין מקום לחשוש לקללתו. וזהו הביסוס לגישתם של הרמב"ם, ר"א אבן עזרא ור"י אברבנאל. דבריהם מוסבים על "קללת חינם", ללא סיבה אמיתית.
ושמא יש לצרף לכך תנאי שאמרו המקובלים (ע"פ מאמר חז"ל בברכות ז.). יש רגע בכל יום ויום שהקב"ה מנהג עולמו במדת הדין. אם יקלע אדם בקללתו לאותו הרגע, קטרוגו יועיל להביא רע ופורענות. בלעם ידע לכוון מתי זמן אותו רגע. אבל מי בזמננו יודע לכוון? לפי התוספות (ד"ה שאלמלי) הוא זמן שאפשר לבטא מלה בת שלוש אותיות. הרי זה חלקיק שניה. ויש בשעה אחת 3600 שניות. וביום יש 24 שעות. מי יכול לכוון לאותו חלקיק השניה? ושמא הזמן הקצר ההוא הוא דוקא באמצע הלילה כאשר כולם ישנים? ורק משום כך אמרו "אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך", שמא באופן נדיר ביותר כיון לאותו הרגע. אבל לדעתי גם זה נאמר רק בצירוף דברי הפשטנים, וזה עלול לחול רק אם יש טענה מוצדקת נגד אותו האיש שמקללים אותו.
ונצדק קודש.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
