א. אני חושבת שעדיף לאברך כולל לקבל רק את הקצבה שהמדינה נותנת, ללא התוספת שנדבנים תורמים, כי אז זה לא בגדר "להתפרנס מן הצדקה". ההסבר לכך הוא שלמדינה אנחנו גם משלמים מיסים, ואפשר להתייחס לזה בתור זכויות סוציאליות, בעוד שעל התוספת אין עוררין שהיא כספי צדקה. האם עדיף, מסיבה זו, לוותר על התוספת ולקחת רק את הקיצבה שהמדינה נותנת? ב. יש גישה (שרווחת בעיקר אצל חרדים), שאנחנו "נותנים" למדינה זכויות בעצם זה שהיא מפרנסת אותנו, נותנת כסף לישיבות, נותנת קצבאות למשפחות ברוכות ילדים, וכו’, ואף שזה נשמע לי צורם מאוד (מתנשא), נראה לי שיש אמת בדבר. איך להתייחס לזה?

א. מי שראוי ללמוד על מנת ללמד, מוטב שיקבל את מלא המילגה וכך יוכל לגדול בתורה לטובת הציבור. ומי שמסתבר שלא ילמד אח"כ תלמידים, מוטב שלא יקבל שום מילגה. ורק אם הוא חוזר בתשובה וזקוק לאיזה שנה של לימוד יש היתר שיקבל מילגה. ועייני בפניני הלכה עמודים 34-42, שם הרחבתי בנושא זה. ב. זה נכון שנותן הצדקה מתברך על ידי צדקתו, נמצא שהעניים מזכים את התורמים. אבל כל זה הוא בדיעבד, מעולם לא שמענו שאדם יאמר אהיה עני כדי לזכות את התורמים. והעושה כן יש בידו עוון, שהוא מטיל עצמו על הבריות. ואם הוא מייצג את התורה יש בכך חילול ה', כדברי הרמב"ם הל' ת"ת ג, י. לפיכך אין להצדיק אידיאולוגיה של ציבור עני שמתפרנס מכספי הצדקה. אלא שאם מדובר באנשים שמשתדלים להתפרנס ולא עולה בידם, הרי שהמסייעים להם זוכים במצווה. לתשובת הרב זלמן ברוך מלמד לתשובת הרב דב ליאור.