ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
עמרם בן סולטנה
סוגיא בכט. "אלא אמר רבא".
חידושי הריטב"א שם.
חידושי ר' יונה שם.
חידושי רשב"א שם.
חידושי רמב"ן מב. ד"ה "אכלה האב שנה".
חידושי הרמב"ן לה: ד"ה "דאי לא".
תוס' כט. ד"ה "שתא קמייתא".
קצות החושן סי' ק"מ ס"ק ב'.
קצות החושן סי' קל"ה ס"ק ב'.
מהי הראיה בחזקת ג' שנים?
הגמרא בדף כט. מבררת מהו המקור לחזקת ג' שנים ומסיקה "אלא אמר רבא שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה תרתי ותלת מיזדהר, טפי לא מזדהר."
כל הראשונים עמדו על השאלה, מדוע סיבה זו מספיקה ליצור חזקה, הרי העובדה שהאדם לא שומר על שטרו אינה מהווה ראיה שהשדה שלו.
הסבר הריטב"א והרמב"ן
הריטב"א מבאר ששורת הדין כיוון שיושב בקרקע ואוכל זו ראיה מיידית, כעין שהתפיסה מהווה ראיה במיטלטלין, אלא כיוון דקרקעות ועבדים בני שטר הם, אם אין לו שטר ריעא טענתיה. ומדמה זאת לאשה הטוענת עתה גירשתני ואין לה גט. מהשוואתו למיטלטלין משמע שהחזקה מועילה מדאורייתא, כמו שבמיטלטלין התפיסה מועילה מדאורייתא.
הרמב"ן בדף מב. אמר את אותם הדברים, אלא שבדף לה: כתב במפורש שזוהי תקנת חכמים, ואם כן צריך לבאר דבריו באופן אחר. הרמב"ן שם בדף מב. מביא שיש מפרשים שסברו שלקטן אין חזקת ג' שנים, מכיוון שלאו בר איזדהורי בשטריה הוא, ולכן גם אין טעם למחות בו, ומכיוון שאין סיבה למחות אין חזקה. הרמב"ן דוחה דבריהם, שהחזקה אינה מבוססת רק על ההיזהרות בשטר, מטרת המחאה אינה רק כדי שישמור השני על שטרו אלא באופן טבעי אדם צריך למחות, ואם אינו מוחה מוכח שהשדה אינה שלו, אלא שבתוך ג' שנים יש ריעותא של אחוי שטרך.
על מנת לישב את דברי הרמב"ן זה עם זה, צריך לומר שאמנם זו תקנת חכמים, אך עדיין צריך טעם לתקנה, מדוע מוציאים קרקע מהמרא קמא, והתשובה לכך היא ששתיקת המרא קמא היא רגלים לדבר שהקרקע שייכת למחזיק. אמנם אין זו ראיה מספיק חזקה כדי להוציא ממון מעיקר הדין אלא רק סיבה מספקת לתקן תקנה.
הדמיון לתפיסה במיטלטלין
צריך להוסיף עוד נקודה בריטב"א, ולכאורה גם ברמב"ן, הריטב"א דימה חזקה זו לתפיסה במיטלטלין. ברור שאין זה דמיון מוחלט, שהרי קרקע בחזקת בעליה עומדת, ומעצם האחיזה אין ראיה אלא רק מהשתיקה, ואילו במיטלטלין עצם האחיזה היא ראיה. אלא הדמיון הוא רק בתוצאה, שבשני המקרים בסופו של דבר מוכח שהם שייכים למחזיק.
הקצות בסי' ק"מ הבין בדברי הרמב"ן, שהחזקה מועילה מהתורה.
האחרונים שאלו על הרמב"ן והריטב"א, מדוע אם המערער טוען שמחה, אנו מטילים עליו את הצורך להוכיח שמחה ולא המחזיק צריך להוכיח שלא מיחו בו, הרי העובדה שלא מיחו בו היא הראיה שהקרקע שייכת לו, ועליו מוטל להביא את הראיה, אם רוצה להוציא הקרקע מיד המרא קמא.
וצריך להסביר בריטב"א וברמב"ן שהיושב בקרקע מוגדר "מוחזק" כמו במיטלטלין, הישיבה אינה מהווה רק ראיה אלא גם מוחזקות, אלא שבקרקע רק אם השני שתק הוא נחשב מוחזק. כיוון שכך, כל עוד לא שמענו שהייתה מחאה, מבחינתנו הוא המוחזק, עד שיביאו ראיה שהייתה מחאה.
הקצות בסי' קל"ה הביא את הגמרא שבעבד קטן לאלתר הווי חזקה, בשונה מעבד גדול שרק לאחר ג' שנים הווי חזקה, ומקשה משם על הרמב"ן הסובר שהרעותא של אחוי שטרך גוברת על הראיה של שתיקת המרא קמא, מדוע בעבד קטן אין ריעותא של אחווי שטרך תוך ג'. ועונה שיש ראיות חזקות שגוברות על הרעותא של אחווי שטרך, כפי שרואים בדף לה: שאי דלא ליה צנא לפירי נאמן לאלתר, אעפ"י שיש ריעותא.
על פי הסברנו בריטב"א אין צורך ליישב כדברי הקצות. רק בקרקעות שהמוחזקות תלויה בשתיקה יש ריעותא של אחוי שטרך, אולם תפיסת עבד נחשבת כמוחזקות במיטלטלין לגמרי, ואדם שמוחזק לגמרי אינו זקוק לשמור השטר וממילא אין לו רעותא בכך שלא שמר על השטר.
שיטת ר' יונה - תקנת חז"ל גורמת לראיה מדאורייתא
לר' יונה יש שיטה שונה בסוגיא. הוא מבאר שמכיוון שיותר מג' שנים לא מיזדהר איניש בשטריה, הטילו על המרא קמא למחות עד אז, ובגלל שתקנו זאת, אם לא מחה מוכח שמכר הקרקע.
תקנת חז"ל גורמת לראיה מדאורייתא.
על פי דבריו נוכל להבין תוס' בב"מ קי.. הם שואלים שם מדוע המרא קמא לא נאמן תמיד נגד המוחזק ג' שנים במיגו שיכל לומר שנתן לו השדה במשכנתא (=משכון), ועונים שזה מיגו במקום אנן סהדי, אם לא היה מוכר לו אנן סהדי שלא היה שותק לו.
לאחר תקנת חז"ל שצריך למחות, זה כבר נהפך לראיה מדאורייתא, ואדם שאינו מוחה מוכח שהקרקע כבר אינה שלו.
לרמב"ן - גם לאחר התקנה אין ראיה מדאורייתא
ברמב"ן בדף לה: רואים שלא סבר כך, אלא לשיטתו גם לאחר התקנה, אין כאן ראיה מדאורייתא. גם בדף מב. בשונה מהריטב"א קרא לכך "רגלים לדבר" ולא "ראיה" וגם לא דימה זאת לתופס מיטלטלין. ועוד, הרמב"ן שם הוסיף ואמר שלכאורה לפי דבריו קטן יוכל לומר איבדתי שטרי, אלא ודאי שאין זה נכון שאם כן נמצא מרוויח מכך שלא יכול לשמור.
אם היה סובר הרמב"ן כריטב"א שיש כאן ראיה מהתורה שהשדה של המחזיק, לא יובנו דברי הרמב"ן, מה בכך שירוויח הרי מוכח שהשדה שלו, אלא כפי שאמרנו לפי הרמב"ן זה רק רגליים לדבר ותקנה דרבנן, ולא ראיה מהתורה. אמנם גם לשיטתו יש דמיון מסוים למיטלטלין, כפי שאמרנו למעלה, אך הדמיון קטן יותר, שכן הוא רק ברמת ה'דרבנן' ולא מדאורייתא כשיטת הריטב"א.
בדף לה: א"ר אבא אי דלא ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה, א"ר זביד ואם טען ואמר לפירות הורדתיו נאמן בתוך ג' שנים, אבל לאחר ג' שנים לא. ורב אשי מקשה, אם-כן, אם אכן הורידו לפירות מאי הוה ליה למיעבד. התוס' מבארים שרב אשי רק בא לשאול איזו תקנה ניתן לעשות, אך ודאי לא בא לחלוק ולומר שנאמן, כי אם כן דבריו לא יתיישבו עם דברי רבא שעד ג' שנים מיזדהר איניש בשטריה וטפי לא, שהרי לעולם צריך לשומרו שמא יטעון המרא קמא לפירות הורדתיך. הקצות מוכיח מדברי התוס' שסבר שחזקת ג' שנים היא תקנת חז"ל, אחרת הסדר היה הפוך, דין החזקה היה תלוי ונובע מטבע בני האדם לשמור ג' שנים, ולא החזקה קובעת את ההתנהגות, אולם אם זו תקנה, שאלת התוס' היא למה תקנו תקנה היכולה להביא לידי הפסד.
יש להוכיח זאת גם מתוס' בדף מ., שם שואלים תוס' כיצד כותבים שטר על מחאה, הרי אין כותבים שטר אלא מדעת המתחייב, ועונים שתקנת חכמים היא כדי לבטל את החזקה בעדות כלשהו, שבדבר מועט מבטלים החזקה. משמע שחזקה זו לא ראיה חזקה, אלא רק תקנה ולכן אפשר בדבר מועט לבטלה.
ראיה נוספת יש להביא מדברי תוס' ד"ה "שתא" בדף כט. על דברי רבא שטעם החזקה הוא שעד ג' שנים שומרים על השטר. שואל התוס' למה אומרים שהמקור הוא מסברא ולא אומרים גם בשיטת חכמים שלמדו זאת משור המועד, כפי שאומרים בדעת ר' ישמעאל.
קושייתו אינה מובנת לכאורה, הרי סברא זו סיבה חזקה מאד, אלא ודאי הבין שזו רק תקנת חז"ל המבוססת על סברא זו, ולכן שאל מדוע יש צורך לחדש תקנה, ואי אפשר ללמוד משור המועד, שמדאורייתא יש חזקה.
הסבר הרשב"א
ברשב"א מובא הסבר חדש בסוגיא. הוא מפרש שאנו חושדים במערער שהוא בכוונה בא למחות רק עכשיו לאחר ג' שנים, ולא קודם, משום שידע שעד ג' שנים מזדהר איניש בשטריה. מכך שלא בא קודם הוא מיחזי כמערים. ומוסיף הרשב"א שאנשים רגילים לשמור עד ג' שנים בגלל שבדרך כלל מי שמוחה עושה זאת עד ג' שנים.
מלשונו "מיחזי כמערים" נראה שאין זו ראיה חזקה שבכוחה להוציא ממון מהמוחזק, לכן נראה להסבירו כריטב"א, שסברא זו מצטרפת לחזק את מוחזקותו, וממילא המערער נחשב המוציא.
על פי המשך דברי הרשב"א נוכל לענות על שאלת הקצות על תוס' באופן נוסף.
הקצות שאל מדוע התוס' מבין שהשמירה על השטר תלויה ביכולת המרא קמא לערער, הרי זה הפוך, טבע האנשים בשמירה על שטר גרם להלכה עד מתי יכול המרא קמא לערער. מכך דייק הקצות שהחזקה היא תקנת חז"ל.
לפי דברי הרשב"א רואים שטבע האנשים בשמירה על השטר תלוי ברגילות האנשים לערער, ואם כן שאלת התוס' היא, אם המרא קמא היה יכול לערער לעולם, זה היה גורם לכך שאנשים ישמרו שטרותיהם לעולם.
לחץ כאן לשיעור בשיטת הרמב"ם בעניין חזקת שלוש שנים
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
