^ 1.. ביאר מ"ב קסח, טו, שכך הוא הכלל. א) יש להקדים מין שבעה לשאר מינים, וגם בתוך מיני השבעה יש להקדים את המוקדם בפסוק, ולכן חיטה קודמת לשעורה, ושעורה קודמת לשאר מיני דגן. ב) השלם קודם לחתוך. ג) הנקי ומנופה קודם ללחם שאינו מנופה. ד) הגדול קודם לקטן. כאשר יש התנגשות בין הכללים, הכלל המוקדם עדיף על המאוחר. וכשיש התנגשות בין החביב לבין החשוב לפי הכללים, אזי כאשר החשיבות נובעת ממין שבעה או מחמת שהוא שלם, לדעת רוה"פ מין שבעה או שלם קודם לחביב, כמבואר בשו"ע ריא, א-ב, ומ"ב ריא, ד. ולרמב"ם החביב קודם. וכאשר יש התנגשות בין החביב לכלל השלישי והרביעי, נראה שהחביב קודם. וראו להלן ט, ח-י, בסדר הקדימה בשאר מאכלים.
^ 2.. יש שחוששים לדעות השונות בהגדרת המקום המשובח, ומהדרין לבצוע מעט מן החלק העליון שבלחם ומעט מן החלק התחתון (עי' רמ"א ומ"ב קסז, ג). יש להוסיף כי אף שבאפייה תעשייתית כל המקומות בלחם שווים, טוב לטעום בתחילה גם מן הקרום הקשה שעוטף את הלחם, שהקרום הקשה (למי שיכול לאוכלו) נחשב משובח מהרך.
^ 3.. טוב לאכול כזית בלא להפסיק כמובא במ"ב קסז, טו ולה. והוא דין מיוחד ל'המוציא', הן מצד כבוד הברכה, והן בשביל ברכת ענט"י לחלק מהפוסקים (לעיל ב, ו), וגם כדי לקבוע סעודה על הלחם ולפטור את שאר המאכלים (דגמ"ר, להלן הלכה ו). ועי' שערי הברכה ג, ס"ק מא, ויג ס"ק לו. ופס"ת קסז, יד.
^ 4.. דיבר לפני שאכל בעצמו ולאחר שהמברך אכל, לדעת רוה"פ חייב לברך בעצמו, וכ"כ מ"ב קסז, מג, וכה"ח נח, וכך נוהגים רבים. אמנם י"א שיצא, וכ"כ רמ"א קסז, ו, וערוה"ש טז. וחששו לדעתם בבן איש חי אמור טז, והליכות עולם ח"א אמור ה. וראו עוד בהרחבות.
^ 5.. קשה לקבוע גדרים מהי סעודה רבת משתתפים, והכל לפי העניין, שיש מעלה בכך שאחד יברך לכולם, ויש מעלה בכך שלא ימתינו זמן רב בין הנטילה והברכה לאכילה (עי' מ"ב קסה, ה). כשאוכלים יחד פירות וכיוצא בהם, לשו"ע טוב שאחד יברך לכולם, ולרמ"א עדיף שכל אחד יברך לעצמו, כמבואר להלן יב, ז. ועי' במ"ב ריג, יא-יב.
^ 6.. ברכות מא, ב: "אמר רב פפא: הלכתא, דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה - אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה - טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם". לרש"י, דברים הבאים מחמת הסעודה, הכוונה שנאכלים עם הלחם, ולכן נפטרים בברכתו. ולשאר הראשונים, כל המאכלים שנועדו לשביעה כלולים בברכת 'המוציא' (מאירי). והריטב"א ביאר זאת על פי הרחבת יסוד עיקר וטפל, שכל המאכלים המשביעים נעשים טפלים ונגררים אחר הלחם. וכדבריהם פסק בשו"ע קעז, א, והוסיף בסעיף ד', שאפילו אם לא כיוון עליהם בעת שבירך 'המוציא', ברכת 'המוציא' פוטרתם. אלא שהסתפקו האחרונים כמה לחם צריך לאכול כדי שייחשב לעיקר, עי' מ"ב קעז, ג. והסכימו רוב האחרונים, שדי באכילת כזית (דגמ"ר, א"א בוטשאטש קסז, א, אג"מ או"ח ד, מא).
^ 7.. היין אינו נפטר ב'המוציא' כמבואר בברכות מא, ב, ולהלן ז, ג. לגבי שאר משקים, לדעת בה"ג, רי"ד ועוד, ברכת 'המוציא' אינה פוטרת שתייה, ואפילו על מים צריך לברך 'שהכל'. ורק ברכת היין פוטרת את שאר המשקים. כמו למשל בשבת, הברכה על היין שבקידוש פוטרת את שאר המשקים שיביאו אח"כ בסעודה. לעומת זאת, דעת ר"ת, ר"י, רשב"א, תר"י ועוד רבים, השתייה נגררת אחר האכילה, ולכן ברכת 'המוציא' פוטרת משקים. וכך דעת רוה"פ, וכך המנהג. והר"ם והרא"ש הסכימו לזה, אלא שכדי לצאת מהספק הציעו לשתות מעט לפני הסעודה, ואז לכל הדעות יצטרכו לברך על השתייה, ובברכה זו יפטרו את כל מה שישתו בסעודה. וכתב בשו"ע קעד, ז, שכך ינהג "הרוצה להסתלק מן הספק". ולבא"ח נשא ה, כך נכון לנהוג. אמנם הנוהג כן צריך להקפיד מאוד לשתות פחות מכשיעור המחייב ברכה אחרונה, שאם ישתה כשיעור, יכנס לספק גדול יותר, שלדעת רבים יצטרך לברך על מה ששתה ברכה אחרונה (כמבואר להלן הלכה יב, וראו להלן י, י, שי"א שהשיעור הוא חצי ביצה). למעשה, רבים כתבו שזו מידת חסידות בלבד (כך משמע משו"ע ורמ"א, אול"צ ח"ב יג, ו, ברכ"ה ח"ג י, 253). אכן בפועל רבים נוהגים שלא לדקדק ולברך על שתייה לפני הסעודה.
לח"א מג, יא, השותה קפה צריך לברך 'שהכל', כי אינו חלק מהסעודה. ורבים כתבו שאין לברך עליו, כי הוא חלק מהסעודה (ערוה"ש קעד, יד, ברכ"ה ח"ג י, 261). לגבי משקאות חריפים, לרש"ל ולבוש, צריכים ברכה, ולמ"א ושועה"ר, אם שותים אותם במשך האכילה, כיוון שהם מעוררים את התיאבון הם חלק מהסעודה ואין מברכים עליהם, אבל לאחר הסעודה צריכים ברכה. למעשה ההלכה כמבואר למעלה. ובמ"ב קעד, לט, ובאו"ה 'והמנהג', הציע שבמקום שיש ספק (קפה ושתייה חריפה), ישתה יין ובברכתו יפטור את שאר המשקאות (וכשעושים קידוש, ברכת היין פוטרת את כל המשקים ששותים עד ברהמ"ז). וכשלא בירך על היין תחילה, אם יאכל סוכריה או גלידה ויברך עליהם 'שהכל', יוכל לכוון לפטור מספק את השתייה.
^ 8.. המתכוון שהפירות (או מאכלים אחרים) שנאכלים בדרך כלל לקינוח יהיו המאכל היחיד שמצטרף לפת כדי לשבוע, יאכלם תחילה עם פת ולא יברך. ואמנם לרא"ש, גם אם יאכלם בלא פת לא יברך, שהואיל ומגמת אכילתם לשביעה, נפטרים בברכת הפת. אולם לתר"י, כיוון שאין רגילים לאוכלם לשביעה, רק אם יתחיל לאוכלם עם פת, יראה בכך שהוא מתכוון לאוכלם לשביעה, ואח"כ יוכל להמשיך לאוכלם לבדם בלא ברכה. וכדי לצאת ידי כל הפוסקים כך ראוי לנהוג (שו"ע קעז, ג).
^ 9.. ראו להלן ו, ב, שיש שלושה הסברים מהי פת הבאה בכיסנים (פהב"ב - ממולא, נילוש ונכסס), ולדעת רבים (תוס', מרדכי, שבה"ל, מ"א קסח, כב, ט"ז י, מאמ"ר), בכל שלושת הסוגים, אם אוכלם בסעודה לקינוח - מברך 'מזונות'. ויש פוסקים שמורים כך למעשה (הרב אליהו). מנגד, לרשב"א (ברכות מא, ב) ועוד כמה ראשונים, בכל אופן אין לברך בסעודה על כל סוג של פהב"ב, היינו מאפה מזונות, שהואיל והוא משביע, הוא מצטרף למגמת הסעודה ונפטר בברכת 'המוציא'. (וכן מצינו שכאשר אוכלים פהב"ב כשיעור קביעות סעודה ברכתו 'המוציא', ואם כן יש מקום לומר שגם כשאוכלים אותו בסעודה הוא מצטרף לקביעות הסעודה וברכתו 'המוציא'). עוד דעה מרכזית ישנה, ששלושת הפירושים בפהב"ב חלוקים, ואם כן על כל סוג מאפה מזונות שיאכל לקינוח, י"א שיברך 'מזונות' וי"א 'המוציא'. ולכן כשאוכלם לבדם מברך מפני הספק 'מזונות', וכשאוכלם בתוך הסעודה נפטרים מספק בברכת 'המוציא'. ועל מאפה שמתקיימים בו שלושת הפירושים כאחד (כדוגמת בקלאווה), צריך לברך בסעודה 'מזונות' (שו"ע קסח, ז, כפי שביארו דגמ"ר, ח"א, רע"א, באו"ה קסח, ח, 'טעונים').
למעשה, רבים כתבו שמחמת הספק, אין לברך בתוך הסעודה 'מזונות' על מאפה שאינו כולל את כל שלושת הפירושים כאחד (וכך הורו חזו"א, שבט הלוי, גרע"י, ברכ"ה ח"ג י, עו). וכדי לצאת מהספק, נכון שלא לאכול מזונות בסעודה (חיד"א). ואם אוכלם, טוב שיכוון במפורש להוציאם ב'המוציא' (ח"א מג, ט). וכן יכול לפטור עצמו מספק במזונות מבושלים שאוכלים לקינוח (כדוגמת ביסלי. וכן אפשר לברך 'מזונות על וופל, שאולי הוא פהב"ב לפי שלוש ההגדרות, כמובא בהרחבות, ואולי טריטא שלעולם ברכתו 'מזונות' כמבואר להלן ו, י). עוד עצה טובה כתב באול"צ (ח"ב יב, י, בהערה), שיכוון במפורש בעת שיברך 'המוציא' שלא לפטור את המזונות שיגישו לקינוח בסעודה, וכשיגישו לפניו עוגות, יברך עליהם 'מזונות'. וראו בהרחבות. ובמה שכתבתי למעלה להלכה כללתי את שלוש הדעות, שהמהודר ביותר לצאת מכל ספק ולא לאכול מאפה מזונות בתוך הסעודה. ואם ירצה לאכול ולא יחליט מה הם עבורו, לא יברך. אבל הנכון שיחליט באופן קבוע אם הם קינוח ויברך 'מזונות' או חלק משביעת הסעודה ולא יברך.
^ 10.. לתוס', רא"ש, מרדכי ועוד (לברכות מא, ב), 'אחר הסעודה' הוא כאשר החליטו למשוך ידיהם מהפת. ולתר"י, רשב"א ואו"ח, הוא כאשר סילקו את השולחן מלפניהם (אפשר לומר שאינם חולקים אלא סילוק השולחן הוא הראיה שאין מתכוונים לאכול עוד מהפת. וראו בבאו"ה קעז, ב, 'שאין', שנחלקו הראשונים האם על כל המאכלים יברך לאחר הסעודה בתחילה ובסוף). אלא שלמעשה הרבה ראשונים כתבו שאין דין ל'אחר סעודה' מצוי אצלנו (תוס', רשב"א, תר"י, רא"ש ועוד רבים). ואע"פ כן כתב הב"י בדעת הטור, וכן דעת הלבוש ודעימיה, שבסעודות גדולות מצוי דין לאחר הסעודה. אבל הב"ח כתב שגם בסעודות גדולות אין דין 'אחר הסעודה', וכן למד משו"ע קעז, ב, שלא הזכיר חילוק בין סעודות קטנות לגדולות. והמ"א ז, כתב עפ"י תר"י, שהואיל ואין כיום סילוק שולחן, אע"פ שסיימו לאכול אין דין 'אחר הסעודה'. וי"א שהסרת המפה כיום נחשבת כסילוק השולחן בעבר (ברכ"ה ח"ג י, 264), וי"א שאינה כסילוק השולחן (אול"צ ח"ב יב, יג). ולכה"ח יד, גם אם יעקרו את השולחן אין כיום דין 'אחר הסעודה'. ונלענ"ד שאחר שמחמת הספק נפסק שאין דין 'אחר הסעודה', ממילא נקבע בדעתנו שבסעודות שלנו, גם אם הן מתארכות מאוד, אין מסיימים את הסעודה לחלוטין עד ברהמ"ז, וממילא אפשר לומר בוודאות שאין בהם דין 'אחר הסעודה'.
^ 11.. לדעת רמב"ם, וכך משמע מרא"ש (עי' באו"ה קעט, א, 'ואפילו'), כיוון שהחליט לסיים את אכילתו, שוב אין הברכה שבירך בתחילה מועילה לו, ואם ירצה להמשיך לאכול, עליו לחזור ולברך לפני שיאכל. ולדעת תר"י ור"ן, הואיל ומצוי שאדם מחליט להפסיק לאכול וחוזר בו, הרוצה להמשיך לאכול אינו צריך לברך לפני אכילתו. ואף שרוב הפוסקים סוברים כרמב"ם, יש בזה ספק, ולכן למעשה מי שימשיך לאכול, לא יברך. אלא שלכתחילה עדיף שלא להמשיך לאכול כדי שלא להיכנס לספק (עי' בבאו"ה קעט, א, 'אין'). ואין הבדל כיום בין שתייה לאכילה, וגם המחליט שלא לשתות עוד, עדיין עשוי לשנות את דעתו, ומספק אינו יכול לברך (עי' ט"ז קעט, ב, 'וזאת הברכה' עמ' 189). ורק אם היה מוכרח להפסיק סעודתו, כגון שממתינה לו מונית בחוץ, או שבירך ברכה אחרונה, נחשב כמי שגמר בדעתו שלא לאכול ולשתות עוד.
^ 12.. אם נטל ידיים למים אחרונים, לדעת כמה פוסקים (תוס', רא"ש, טור, רי"ו ועוד כמובא בשעה"צ קעט, ה-ו), אם נמלך להמשיך לאכול, יברך ברכה ראשונה ויאכל. ובזה לכאורה אין ספק ברכה לבטלה, שכן גם תר"י והר"ן יודו שאחר נטילת ידים גמר בדעתו להפסיק בסעודתו. אלא שכתבו הב"ח ומ"א, שאין לנהוג כך, וכ"כ בבאו"ה (קעט, א, 'עד'), מפני שלדעת כמה מגדולי הראשונים (רש"י, רשב"ם, או"ז, רמב"ם, ראב"ד, רשב"א, רא"ה), אחר שנטל ידיים נחשב כמי שקיבל עליו להתחיל בברהמ"ז, ולכן אסור לו להמשיך לאכול אפילו אם יברך ברכה ראשונה לפני אכילתו.
^ 13.. פסחים קא, ב, לדעת רב ששת לפי הרמב"ם, מי שיצא ממקומו באמצע סעודתו, ורצה אח"כ להמשיך לאכול, צריך לברך תחילה ברהמ"ז על מה שאכל ואח"כ 'המוציא' על מה שהוא מתכוון לאכול, כי בזה שיצא ממקומו סיים את סעודתו והתחייב בברהמ"ז. וכך נפסק בשו"ע קעח, א-ב. לעומת זאת, דעת רב חסדא, שהואיל ועל סעודת לחם צריכים לברך ברהמ"ז במקום שאכלו, כשאדם עוקר ממקומו אחר שאכל כזית לחם, לא ביטל את קביעותו הראשונה, ולכן כל זמן שלא הסיח את דעתו לחלוטין מהסעודה, יכול להמשיך לאכול בלא ברכה, בין במקום הקודם ובין במקום החדש. וכך פסקו רשב"ם, תוס', רא"ש ורמ"א. והואיל ומחלוקת זו נוגעת בספק ברכות, רבים מאחרוני הפוסקים הספרדים הורו למעשה כרמ"א, וכ"כ בא"ח בהעלותך ב; הליכות עולם שם ג; כה"ח קעח, יד. ולכתחילה יש להיזהר שלא לצאת מהבית באמצע הסעודה, ראשית כדי לחוש לדעת השו"ע, שנית, גם לרמ"א לכתחילה אין לצאת, שמא ישכח לברך. לגבי יציאה לחדרים אחרים שבאותו בית, ראו להלן ט, ז. והכלל, שלחדרים שרגילים ללכת באמצע הסעודה מותר ללכת לכתחילה, ולחדרים שאין רגילים, לכתחילה אין ללכת, ובשעת הצורך מותר ללכת.
לכתחילה, מי שמתכוון לצאת לחצי שעה ומעלה, אף שהוא מתכוון לחזור ולהמשיך לאכול, אם אינו ממהר, נכון שיברך לפני יציאתו ברכת המזון, ואחר שיחזור יטול שוב ידיים ויברך 'המוציא'. אבל אם הוא יוצא לזמן קצר, לא יברך, כי לסוברים כרב חסדא זו תהיה ברכה שאינה צריכה (מ"ב קעח, לה, באו"ה 'בלא'). ואם אחד מחבריו נשאר שם וממתין לו, גם אם יצא ליותר מחצי שעה - לא יברך. וראו להלן י, יג.
^ 14.. יש מקום לומר שגם הרי"ף והרמב"ם יסכימו שהכוונה ב'המוציא' תועיל למקום אחר, ובוודאי שכך הדין לתוס' והרא"ש. וכ"כ חלק מהפוסקים הספרדים - בא"ח בהעלותך ב, ילקוט שמ"ש עה, כה"ח קעח, לב. (ויש שכתבו שרק לצורך מצווה נוהגים כך, ערוה"ש ח, קצוש"ע מב, כא). לעומת זאת, חלק מפוסקי הספרדים חששו שגם הכוונה בברכת 'המוציא' אינה מועילה לדעת הרי"ף והרמב"ם, ולכן הרוצה לאכול בשני מקומות, כשיסיים לאכול במקום הראשון צריך לברך ברהמ"ז ואח"כ במקום השני יחזור ליטול ידיים ויברך 'המוציא', וכ"כ מאמ"ר ט, ילקוט יוסף קעח, א, ברכ"ה ח"ג יא, יג. והעצה המובאת בסוף היא מאול"צ ח"ב יב, טו. ועי' פס"ת קעח, יא.
^ 15.. א) אם אכל לפני הסעודה בשר, תפוחי אדמה, ושאר מאכלים שרגילים לאכול בסעודה כדי לשבוע ונפטרים בברכת 'המוציא', כיוון שהחליט לאוכלם לפני הסעודה, הרי שעשה אכילתם אכילה בפני עצמה, וחייב לברך עליהם ברכה אחרונה. ואם שכח לברך לפני שהתחיל בסעודה, עדיין עליו להשלים את הברכה. ואם כבר בירך ברכת המזון, מספק הפסיד את הברכה. ב) אכל לפני הסעודה פירות, אם הוא מתכוון להמשיך לאכול פירות בסעודה, לא יברך עליהם ברכה אחרונה. ואם אינו מתכוון לאכול פירות בסעודה, דינם כדין א'. ג) על מאכלים שנועדו לפתוח את התיאבון, מספק לא יברך ברכה אחרונה. ד) על מים יברך ברכה אחרונה, ואם שכח לברך לפני הסעודה, אם הוא מתכוון לשתות מים בסעודה, לא יברך עליהם ברכה אחרונה, ואם אינו מתכוון לשתות בסעודה, אפילו אחר ברכת המזון עליו להשלים את הברכה האחרונה על המים. ה) על מאפי מזונות, שיש לגביהם ספק אם הם פהב"ב (ראו לעיל הערה 9), מספק לא יברך ברכה אחרונה. ו) על תבשילי מזונות כפתיתים, ומאפי מזונות שלכל הדעות הם פהב"ב, יברך ברכה אחרונה, ואם כבר התחיל בסעודה, לא יברך.
כתבתי למעלה עצה, שכאשר הוא נאלץ להתחיל בסעודה ויש ספק אם חובה עליו לברך ברכה אחרונה, יצא לטיול קצרצר ועל ידי כך יוכל לברך לפני כן ברכה אחרונה. ולגבי מאכלים שאינם צריכים ברכה במקומם, יציאה מהמקום מהווה הפסק, ראו להלן ד, יג; ט, ז. ולגבי מאכלים שצריכים ברכה במקומם, אמנם נפסק למעשה שאין היציאה מהווה הפסק, אולם לרמב"ם ודעימיה, היא נחשבת הפסק (לעיל הערה 13). בנוסף לכך, דעת הרשב"א ודעימיה, שגם מזונות אינם צריכים ברכה במקומם, ולגבי שבעת המינים, עוד ראשונים סוברים שאינם צריכים ברכה במקומם (להלן ד, יג, שו"ע קעח, ה). ואם כן אפשר לצרף את הסוברים ששינוי מקום מהווה הפסק (וכ"כ בקרן לדוד או"ח נט). ועוד, שאף לסוברים שבמזונות ושבעת המינים היציאה אינה מהווה הפסק, כאן שמדובר בשתי אכילות שונות, יש יותר כוח לטיול שהוא עיסוק בדבר אחר, להוות הפסק, ולחייב בברכה אחרונה את מה שאכל לפני הטיול.