ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- ירושלים ובית המקדש
- הר הבית
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
אנו מתפללים על ירושלים כמה פעמים ביום: ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים, יהי רצון שיבנה בית-המקדש במהרה בימינו, רחם על ציון, ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו, ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו.
אולם משום מה אין התפילה והזיכרון שאנו מזכירים בכל יום, מעוררים את הציבור בכללותו לפעול פעולות מעשיות לחיזוק זכויותינו על הר-הבית. יש כמובן מי שפועלים, אבל הרוב איננו יוצא למאבק לביטול הרושם כאילו הר-הבית הינו מקום קדוש לזרים ח"ו; לביטול הרושם כאילו אין זה המקום הקדוש ביותר ליהודים.
גם הציבור הדתי בכללותו מגלה אדישות לנוכח המתרחש בהר-הבית. אנו צריכים להצביע על הסיבות הגורמות לאדישות זו, כדי לדעת כיצד יש להתגבר עליהן.
ישנן כמה סיבות לאדישות:
א. התרגלנו. התרגלנו לחיות בלי בית-המקדש. מה שקרה לעם ישראל בגלותו ביחס לארץ-ישראל נכון גם ביחס להר-הבית. גם כשהיתה אפשרות ליהודים לשוב לארצם, בדרך-כלל לא עלו. גם כיום ישנן קהילות דתיות, חרדיות בחוץ-לארץ שיש באפשרותן לעלות ואף על פי כן אין היהודים עולים. על זה כבר קובל ה"כוזרי". מתרגלים למציאות של גלות ונראה כאילו כך אפשר לחיות.
וזה כאמור גם מה שקורה בהר-הבית. התרגלנו לתחליפים, לבית-כנסת - "בתי-מקדש-מעט", לבתי-מדרש, ואלו ממלאים את התוכן הרוחני שלנו, כביכול, במקום הבית הגדול והקדוש. תפילה והשטתחות על קברי צדיקים - זה בא במקום הפניה לבית-המקדש. ויותר מכך, התרגלנו גם לבית-המקדש הדמיוני, המופשט: לצפות לבית-המקדש, והצפיה בעצמה ממלאה אותנו. זאת סיבה אחת יסודית ופשוטה הגורמת לאדישות.
ב. התרחקות מפנימיות התורה. מרן הרב זצ"ל ב"אורות", "ארץ ישראל" פרק ב, אומר כך: "על ידי התרחקות מהכרת הרזים, באה ההכרה של קדושת ארץ ישראל בצורה מטושטשת. על ידי ההתנכרות אל סוד ד' נעשות הסגולות העליונות של עֹמק החיים האלהיים לדברים טפלים שאינם נכנסים בעֹמק הנשמה, וממילא יחסר הכח היותר אדיר בנשמת האומה והיחיד, והגלות מוצאת היא חן מצד עצמותה ; כי למשיג רק את השטח הגלוי, לא יחסר שום דבר יסודי בחסרון הארץ והממלכה וכל תכני האומה בבנינה".
כלומר, ההתרחקות מפנימיות התורה, מנשמת התורה, היא גורמת שמסתכלים על עבודת ה' במבט חיצוני ולא מכירים את שורש הדברים היותר פנימיים, היותר נשמתיים, הסגולתיים, לא סגולת ארץ-ישראל, לא סגולת עם ישראל, וכמובן, לא סגולת בית-המקדש.
ג. מהלכי הגאולה באים בתלבושת חול, בתלבושת חילונית. כאשר הקדושה האלקית מוסתרת ואינה גלויה, מכהה הדבר מהציבור הדתי והחרדי מלראות משמעות של פעמי גאולה, וכאשר יש אנשים שחושבים שאם יש שלטון חילוני יהודי על הר-הבית, אין לזה שום משמעות דתית.
ד. התרגלנו גם לעבודת ד' אישית, קהילתית, והמושג של עבודת ד' כלל-ישראלית נשכח. כל עניינו של בית-המקדש הוא עבודת ד' כלל-ישראלית. כהן אחד מקריב קרבן תמיד אחד, וזאת עבודה של כלל ישראל השקולה ואף עולה על כל התפילות של כלל ישראל. "תפילות כנגד תמידין תקנו". כל התפילות של כל ישראל, של כל יחיד ויחיד אינן שקולות כמו מעשה של כהן המקריב קרבן תמיד יחיד בבוקר וקרבן תמיד של בין הערביים.
המושגים שלנו השתנו, מחמת הגלות, מחמת החורבן. איננו מבינים את הערך הגדול של עבודת ד' כלל-ישראלית. יש אנשים האומרים: אני מרגיש התרוממות גדולה יותר בתפילה בבית-כנסת מסודר מתפילה בכותל המערבי, שכן שם ישנו אי-סדר, ישנו מנין כזה ומנין אחר, ואי אפשר להתפלל כך בדבקות. יש גם אנשים שאינם יכולים להתפלל במנין. הם צריכים להתפלל ביחידות כדי להתרכז ולהתכוון בתפילתם.
זהו חוסר הכרה מוחלט בכך שריבונו של עולם רוצה את עבודת כלל ישראל. אתה לא עובד את עצמך. הלא ערכה של התפילה איננו נמדד בהרגשתך הטובה עם עצמך, אתה לא מתפלל לעצמך, אתה מתפלל לריבונו של עולם. תעשה מה שרבונו של עולם רוצה. הקדוש ברוך הוא רוצה את התפילה, את העבודה של רבים, של כלל ישראל, וזו כמובן איננה אלא בבית-המקדש. והיום, במקום הקרוב ביותר לבית-המקדש שאפשר להיות.
זה דבר יסודי ביותר שחושבני שגורם לעיכוב בפעילות למען התקרבות יותר לעניינו של הר-הבית, המעכב את הצפיה יותר חזקה.
ה. לא רוצים תחנות ביניים. ישנה איזו תחושה נפשית שאנשים אינם רוצים לעצור בתחנות ביניים. המגמה של בנין בית-המקדש היא כל כך גדולה ושלמה, עד לוותר על המגמה הזאת בשלמותה ולומר שאנחנו מנסים היום למצוא אמצעים בינתיים, כדוגמת ההצעה לבנות בית הכנסת על הר-הבית. זו היא מגמת ביניים שאיננה מְספקת, אפילו שזה אמצעי לקירוב למטרה הגדולה. ישנה תחושה עמוקה, הקיימת אצל רבים מאד, כי מכיון שאנו רוצים בית-מקדש בנוי היום, כל תחנת ביניים נראית כעיכוב, ועל כן לא רוצים להסתפק בפחות מהשלמות. לא רוצים לצמצם את החלום הגדול, את השאיפה הגדולה ולהסתפק בהצבת מטרת ביניים.
שמעתי פעם מהרב בר-שאול שהסביר את ההלכה שצריך להשאיר אמה על אמה בקיר הבית זכר לחורבן, ואסור לצבוע את האמה על אמה, אפילו בצבע שחור המביע סימן לאבלות. הוא ביאר שישנם שני מצבים שהאדם נמצא בהם לאחר שהתרחש לו אסון. ישנו המצב הראשוני של הלם, שלא מסוגלים לקבל את המציאות הזאת. לא מסוגלים לחשוב מה לעשות עכשיו, איך לעשות, איך לחיות בצל המצב החדש. לא מסוגלים לקבל את האסון, את המציאות המרה. אחר כך בא שלב שני שכבר מכירים במצב, כבר מתחילים לעשות ציוני זכרון זכר למה שהיה. אומר הרב בר שאול: אנחנו במצב הזה של החורבן לא מתרגלים, אי אפשר להתרגל, אי אפשר לעשות סימן - שום דבר ביניים, שום תזכורת למה שהיה. והאמה על אמה צריכה להיות ללא סיד ולא טיח. צריך שיראה השבר, כמו מצבנו השבור. שייראה ההרס. אנחנו נמצאים בשבר שלא מתרגלים אליו. אני חושב שגם זה אחד הגורמים המעכבים אנשים מלפעול כשמחפשים פתרונות ביניים שלפעמים אינם מְספקים.
ישנם אנשים שחושבים שהמקום הקדוש ביותר לנו עכשיו הוא הכותל המערבי. אנשי הממשלה חשבו כך עד שהעירו את אזניהם. על סמך מה הם חשבו כך? על סמך ההתנהגות של הציבור הדתי שנוהר בהמוניו אל הכותל, כל דרישותיו הן תמיד סביב הכותל בלבד, אם כך כנראה שהכותל הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי.
שאלה כזו כבר נשאל הרדב"ז. יהודי אחד שאולץ להכנס בכח לתוך הר-הבית, עמד בין הכותל המערבי ובין קודש הקודשים. שאל את הרדב"ז לאיזה כיוון להתפלל, האם לכיוון קודש הקודשים או לכיוון הכותל, ששם שכינה לא זזה, שהרי "שכינה לא זזה מכותל המערבי", והבית הרי חרב וצריך להתפלל לצד השכינה, וכי יתפלל עם הגב לשכינה?! תשובת הרדב"ז היא שצריך כמובן להתפלל אל קודש הקודשים.
* * *
אחר שעמדנו על הסיבות הגורמות לאדישות, אף שלא מנינו את כולן, נוכל לבחון את הדרכים להתגבר עליה ולחדש ולחזק את הקשר אל הר-הבית. כדי להתגבר על הסיבות הראשונות שהזכרנו, אין דרך קצרה. צריך ללמוד וללמד, את סוגיות בית-המקדש, ללמוד וללמד, עוד ועוד ועוד, וכך לאט לאט לעורר עצמנו לאותן ההלכות שנהגו בזמן שבית-המקדש היה קיים. כך נשנן לעצמנו שארץ ישראל בלי בית-המקדש הרי זה כגוף בלי ראש.כן יש לזכור שגם בחורבנו הוא בקדושתו. כל התקשרות אל המקדש, כל התקרבות אליו, גם בחורבנו, היא מקדשת ומרוממת. מכל מקום מארבע כנפות הארץ אנו מתפללים לקודש הקודשים. ממקום זה יוצא השפע לכל העולם גם אחרי חורבן הבית, כמו שכותב בעל ה"חסד לאברהם".
כדי להתגבר על המניעות הנפשיות שאנשים אינם רוצים לצמצם מהצפיה לשלמות בנית הבית במהרה, צריכים לנקוט בפעולות כאלה שלא מצמצמות, אלא מתאימות לצפיה הגדולה.
ראשית כל אני חושב שאנחנו צריכים לתבוע שיש לסגור את הר-הבית לחלוטין, עד יבוא גואל צדק במהרה בימנו. יתכן שמדובר על ימים ספורים, שכן אולי זה יהיה בקרוב או אפילו היום, אבל עד אז צריך לדרוש שהר-הבית יהיה סגור לחלוטין. הוא קדוש, צריכים להיות מוכשרים להכנס אליו. צריכים להיות טהורים, ולא רק באופן החיצוני של הדבר, אלא באופן הפנים-רוחני של הדבר.
כעת אנחנו עדיין לא ראויים לכך, עד אשר יבוא גואל צדק. או לפני כן, כשיעלה על דעת הציבור כולו לעלות להתרוממות רוחנית כזאת, ותבוא איזה פסיקה של גדולי ישראל להקדים את בנין בית-המקדש, כמו דעתו של הרב קאלישר. על כל פנים, עד שיבוא המצב הפנימי הרוחני הזה בעם ישראל, עד שאפשר יהיה לבנות את בית-המקדש, אני חושב שאנחנו צריכים לתבוע לסגור את הר-הבית לחלוטין. ראשית כל יש להסיר את הבזיון שהר-הבית משמש מקום עבודה זרה. אנחנו פשוט סילקנו בכך את החרפה. אם נצליח בזה, סילקנו במידה מסויימת את חרפת החורבן ואי-שליטתנו המלאה על ההר. את זה יש לתבוע מהממשלה.
לא נכון לפעול פעולות שנויות במחלוקת, שאחד אומר בכה ואחד אומר בכה . כך אי אפשר להתקדם. צריך לשכנע את כל הציבור לדעה אחת. אינני רואה אפשרות כזו היום. לעומת זאת, להציב מטרה מוסכמת, זה מעשה שיש לו יותר כח השפעה ואז ציבור גדול יושפע ויתאסף סביבה ויווצר לחץ גדול יותר. יש לבקש על הדברים המוסכמים.
לעומת זה, השאיפה שאנו נוכל להכנס להר-הבית מסביב למקום העזרה, אף אם ירשו לנו להתפלל שם בעוד הנכרים נמצאים בפנים, הרי זה הישג מביש; הם במקום הקודש בקודש-הקודשים ואנו מבחוץ אף שבתחום הר-הבית. ולא עוד, אלא כאמור, רק מעטים בלבד יצטרפו ללחץ הזה ששנוי במחלוקת. לעומת זה, בשאיפה לסגור את הר-הבית, החפץ לשלמות לא נפגע, כי לא הצבנו מטרה חיובית תחתיה, אלא מטרה של "סור מרע" - הסרת השיקוצים מבית ד'.
* * *
במאמר מוסגר אני מבקש להתייחס לאשר ארע היום. אף על פי שיש לנו בקורת נוקבת על ראש-הממשלה בענין הר-הבית ובענין ארץ-ישראל כולה, על התוכניות והמחשבות שלו, אך יש מקום לציין לטובה את העמידה האיתנה שלו בכך שלא איפשר לראש המחבלים לצאת מההסגר שלו. בעצם לא היה צריך לציין את זה. זה הרי אלמנטרי. לא היה אפשר אחרת. אבל אני תמה שישנם אנשים שמביעים דעה שהיה צריך לנהוג אחרת. אני חושב שזו פשוט בושה לשמוע דברים כאלו. הרוצח אינו מסגיר את רוצחי השר זאבי, וניתן לו לראש המחבלים לעשות מה שהוא רוצה? על הרוצח הזה ראש המחבלים היתה הכנסת צריכה להחליט שלעולם לא יקלו בעונשו.* * *
אנחנו צריכים להרבות בתפילה, מכל צדדי הר-הבית, שלא יתקבל הרושם כאילו רק בכותל המערבי יש קדושה (בכלל לא בטוח שכותל המערב שכוונו אליו חז"ל בדבריהם הוא כותל מערב של הרב הבית, אולי הכוונה לכותל מערב של קודש-הקודשים), שכביכול רק מצד אחד של הר-הבית יש קדושה, ומצדדים אחרים אין קדושה חלילה. אנחנו פונים אל מה שבפנים, אל מקום קודש הקודשים.לכן צריך לעשות סיבובי שערים, לעשות את כל המאמצים שהציבור יבוא בהמוניו. צריך להרחיב את הרעיון הזה, שאחת לשבוע תבוא ישיבה אחת או שתיים לפי תורנות, להקיף את הר-הבית ובכל ראש-חודש, ההקפות תלבשנה צורה כללית. יש לתצפת על הר-הבית מקרוב. הקדוש ברוך הוא אמר למרגלים שלא רק שלא יכנסו לארץ-ישראל אלא שלא יראו אותה. ולמשה רבנו ד' אמר: אתה תראה. לראיה יש ערך עצום, כדברי בעל ה"חסד לאברהם". יש ערך של השפעה על אדם שרואה את הר-הבית.
אנחנו נעשה את שלנו ויתקיים בנו מקרא שכתוב, "והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
