ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- יום כיפור
- הלכות יום הכיפורים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אסתר בת רחל
הר"ן בריש פרק יוה"כ מביא הוכחה נוספת, מכך ששנינו (עח:) בברייתא לגבי חינוך קטנים בעינוי יוה"כ, 'התינוקות מותרים בכולן חוץ מנעילת הסנדל', ומבארת הגמרא: 'משום דהנך רביתייהו (היינו דרך גידולם) – לא גזרו בהו רבנן'. ואי ס"ד שאיסור רחיצה וכיו"ב מהתורה, כיצד אנו נותנים לקטן איסור בידיים?! אלא ודאי מדרבנן הם.
אולם השאילתות (שאילתא קסז), ובה"ג, והר"ן בדעת הרמב"ם (הלכות שביתת עשור פ"א ה"ה, אמנם דלא כהבנת הרב המגיד שם) סוברים, שאע"ג שאין עליהם עונש כרת, שהרי לגביו שנינו ברייתא (עד:) "מדכתיב 'והאבדתי את הנפש ההיא' עינוי שהוא אבידת נפש, ואיזה זה? זה אכילה ושתיה", שרק על אכילה ושתיה יש עונש כרת, מכל מקום גם שאר העינויים אסורים מהתורה. אם כן, כיצד יישבו את כל ההיתרים הנ"ל?
אמנם ה'יראים', ר' אליעזר ממיץ, סי' קיח, נוקט לגבי רחיצה, שמן התורה נאסרה רק רחיצת כל הגוף, ורחיצת חלק מן הגוף, כגון פניו ידיו ורגליו, אפילו אם מתכוון ליהנות, אינה אסורה אלא מדרבנן. ולכן היו יכולים להתיר למלך לכלה לרחוץ את פניהם, כי רחיצת אבר אחד איסורו רק מדרבנן, וכשראו צורך התירו חכמים. [בעקבות חילוק זה נדחק מאד ה'יראים' בביאור סוגייה בנדרים (עט:) ממנה עולה לכאורה שמניעת רחיצה אינה בגדר עינוי. (עיין בנצי"ב המובא לקמן)]
אולם יקשה עלינו ליישב ע"פ שיטת ה'יראים' את שיטת הגאונים הנ"ל, דהתינח רחיצה, אבל סיכה ונעילת הסנדל- מאי איכא למימר? ולגבי קטנים מה נאמר? וכן לא מצינו בש"ס רמז לחילוק זה!
עוד קשה מגמרא נוספת בנדרים (פא:), שהגמרא מסתפקת לגבי הנודרת הנאת תשמיש מבעלה, לדעת רבנן דר' יוסי, האם זה בגדר נדרי עינוי נפש שהבעל יכול להפר או בגדר דברים שבינו לבינה שאף אותם הבעל יכול להפר, כאשר הנפקא מינה ביניהם היא תוקף ההפרה אם תתאלמן או תתגרש, שבעינוי נפש הפרתו גמורה לעולם, ובדברים שבינו לבינה כל זמן שהם נשואים, ומסיקה הגמרא, שתשמיש המיטה אינו בכלל עינוי נפש, וקשה, והלוא גבי יום כיפורים הוא אחד מחמשת העינויים!
אלא על מנת ליישב את שיטות הגאונים והראשונים הסוברים שכל העינויים אסורים מהתורה, יש קודם לחקור ולהבין בעינוי שצוותה תורה ביום הכיפורים מה עניינו? האם האדם נדרש לסגף את עצמו ולגרום לעצמו סבל, ובכך מקיים מצוות 'ועיניתם את נפשותיכם', או ש'ועיניתם את נפשותיכם' – הכוונה למניעת והעדר תענוג מהאדם, וזה מוגדר בתורה כעינוי?
מחדש הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא קסז אות א), דשאני הוראת המילה 'עינוי' לגבי יוה"כ מהוראת המילה 'עינוי' לגבי נדרים. לגבי יוה"כ מבואר בברייתא (עד:) שאדם אינו מחוייב לצער עצמו בכל דבר, כגון: לשבת תחת שמש קופחת או לחילופין בקור, ואף אם כבר יושב שם מותר לו לקום וללכת לישב במקום יותר נוח. אם כן, גדר העינוי ביוה"כ הוא מניעת התענוג מהאדם, והתורה הגדירה חמש פעולות מסויימות שבהעדרם נקרא שהאדם מעונה, היינו שאינו מעונג; וזהו שהגמ' טורחת להוכיח שהם ורק הם מוגדרים 'עינוי' בלשון המקרא.
אמנם לגבי נדרים הוראת המילה 'עינוי' כפשוטו, לסגף את עצמו, לכן ברור שבהימנעות מרחיצה או מתשמיש המיטה יום אחד (כמו ביוה"כ) – אין זה נדרי עינוי נפש.
ע"פ יסוד זה יתורצו, בע"ה, כל ראיות הראשונים לכך ששאר האיסורים מדרבנן. שהרי אם הגדרת העינוי מהתורה היא מניעת התענוג, ברור שמהתורה אינם אסורים אלא לשם תענוג, אבל רחיצה וכיו"ב שלא לשם תענוג אינם פוגמים בעינוי ואינם אסורים מהתורה. וחכמים באו ואסרום אף שלא לשם תענוג; ובמקום צער, כמו מי שידו מלוכלכת וצריך לרוחצה או חולה שצריך לסוך, או במקום מצווה כמו מלך שנאמר בו 'מלך ביופיו תחזינה עיניך' או כלה שלא תתגנה על בעלה, או נטילת ידיים בבוקר, או נעילת סנדל במקום הסכנה, או לקטנים שזהו לצורך גידולם; בכל אלו דחו חכמים את האיסור דרבנן שיש בשאר העינויים הנעשים שלא לשם תענוג.
אמנם תנאי זה, ששאר העינויים אסורים מהתורה רק כשנעשים לשם תענוג, אינו לגבי עינוי מאכילה ושתיה, שבהם האיסור ועונש הכרת מהתורה הם על עצם מעשה האכילה והשתיה ללא קשר להנאה, שהרי איסור אכילה ושתיה נלמד מ'והאבדתי את הנפש ההיא' ועל כל אכילה ושתיה אף שלא להנאה חייב שהרי כיון שאכל או שתה אין כאן אבידת נפש. א"כ באכילה ושתיה כשיעור – חייב כרת, אף אם לא היה לשם הנאה (אלא א"כ אוכל אכילה גסה, שאז פטור).
אמנם גם לגבי עינוי של אכילה ושתיה יש את מרכיב ההנאה, וכדי לחדד זאת, נביא, בע"ה שני אופנים בהם ההנאה גורמת את האיסור, גם אם אין את גדר האכילה.
האחד, לדעת ריש לקיש הסובר שחצי שיעור מותר מהתורה, מיישב הנצי"ב את הסתירה בדעת ר"ל בין הבבלי כאן ביומא (עג.) לבין הירושלמי תרומות פ"ו, שם כתוב שמודה ר"ל לגבי יוה"כ שחצי שיעור אסור מן התורה, שיש ממפרשי הירושלמי שכתבו שזו מח' בין הבבלי לירושלמי. אולם הנצי"ב מעלה אפשרות לבאר כך: לפי ר"ל על פחות מכשיעור אין שם אכילה, אבל מכל מקום אם נהנה – לא גרע הנאה הבאה ע"י חצי שיעור של אכילה מאשר הנאת רחיצה, שבשניהם זהו תענוג ואין הגוף מתענה. ולכן גם ר"ל יודה שבאופן זה של אכילה לשם תענוג ביום הכיפורים – גם חצי שיעור אסור, וזו כוונת הירושלמי. אולם הבבלי כאן, מיירי בחצי שיעור שלא לשם תענוג, בלי הנאה, ואם שתה חצי שיעור בכי האי גוונא ביוה"כ, לדעת ר"ל אין זה אסור מהתורה. אמנם מ"מ אין הלכה כר"ל, אלא כר' יוחנן שחצי שיעור אסור מהתורה.
האופן השני של הנאה בלי גדר אכילה, ואף היא אסורה ביוה"כ הוא ב'מטעמת'; שאדם טועם מן התבשיל בפיו ופולט, שהגמ' במס' ברכות (יד.) מגדירה זאת כהנאה אך לא כאכילה, ושואלת הגמ' אם מותר לטעום מן התבשיל בתענית, ומסקנת הגמ' שמותר, כי אכילה ושתיה קיבל עליו וזו אינה אכילה. וכן מטעמת אינה טעונה ברכה כי ברכות הנהנין הן דווקא על הנאה של אכילה וכאן אין אכילה. אולם הרא"ש מביא במס' תענית פ"א סי' טו בשם הר"י אלברצלוני (וכן נפסק בשו"ע סי' תקסז ס"א) שביוה"כ ובט' באב מטעמת אסורה, כי נאסרה בהם גם ההנאה אף אם אין אכילה. (וכ"ש שנאסרה האכילה ובכרת גם בלי ההנאה וכנ"ל). כל זה דווקא באכילה ושתיה (ורק אם יש תרתי לטיבותא לא אכילה ולא הנאה אינו אסור מהתורה) אולם בשאר העינויים להיפך, רק אם יש תרתי לגריעותא, גם רחיצה וגם לתענוג, רק אז נאסרו מהתורה.
אמנם הריב"א (מובא ברא"ש פרק יוה"כ סוף סי' א) הביא הוכחה נוספת מהירושלמי, לכך ששאר העינויים אינם אסורים אלא מדרבנן, 'סיכה כשתיה לאיסור ולתשלומין אבל לא לעונש (לגבי תרומה), וביוה"כ לא לאיסור ולא לעונש'. משמע שסיכה אינה אסורה מהתורה, וכן גם שיטת התוס' (יומא עז.) בתירוץ השני, שכל ענין סיכה כשתיה אף בתרומה אינו אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.
אולם הנצי"ב מביא בשם בה"ג גירסא אחרת בירושלמי: 'וביוה"כ לאיסור ולא לעונש', על פיה מיישב את שיטת השאילתות. אבל גם ע"פ גירסת הריב"א מיישב כך: 'לא לאיסור' - שבסיכה רק לשם תענוג אסורה ולא בסתמא, שלא כמו שתיה, 'ולא לעונש' - שהרי אכן אינו ענוש כרת, לכו"ע, על סיכה ושאר העינויים.
אולם יש להבין מדוע הרמב"ם, בפ"ג מהל' שביתת עשור ה"ט לגבי סיכה פסק, שסיכה שלא לשם תענוג – אסורה, ולא התיר לסוך מפני הזוהמא כפי שהתיר לרחוץ למי שידו נתלכלכה!
אלא שבדין זה, פליג הרמב"ם על תוס', וסובר שסיכה כשתיה לענין יוה"כ מדאורייתא, ולכן חמורה סיכה מרחיצה, ואסורה למי שנתלכלך דהיינו אופן של סיכה שלא לשם תענוג, אולם אין סיכה כשתיה לגמרי, ובמקום חולי מתיר הרמב"ם סיכה, כך מבאר הגהות מיימוניות שם על הרמב"ם (אות מ), שדווקא במקום חולי התיר, ומבאר הנצי"ב שמי שיש לו חטטין, מדובר בחולי (שאין בו סכנה) שלא כפירוש התוס' שם, ודווקא לו התירו לסוך.
מהו מקור האיסור של אותם עינויים לדעת השאילתות, בה"ג, ור"ן בדעת הרמב"ם?
עשה דשבתון. כלשון הברייתא (עד.) דתנו רבה ורב יוסף בשאר סיפרי דבי רב "מניין ליוה"כ שאסור ברחיצה, בסיכה ונעילת הסנדל ובתשמיש המיטה? ת"ל: 'שבתון' - שבות". וכך כותב הרמב"ם גבי שאר העינויים (הל' שביתת עשור פ"א ה"ה) 'ומצווה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה שנאמר 'שבת שבתון', שבת לעניין אכילה, שבתון לעניינים אלו.
ומבאר הר"ן בתחילת פרק יוה"כ, גדר עשה זה, שעיקרם מהתורה מהריבוי של שבתון, ומסרו הכתוב לחכמים לפרש מה בכלל ומה איננו בכלל.
אכן מפורשים הדברים גם ברש"י שבת קיד: ד"ה 'אלא לאו לקניבת ירק', וז"ל: 'ואע"ג דכתיב ביה נמי שבתון שבות, לאו ממלאכה הוא אלא מכל דבר המעכב מלהתענות, מדסמכינן לועניתם, הכי דרשינן לה בפרק בתרא דיומא (עד.) לרחיצה וסיכה ודומין להם' עכ"ל. מבואר ברש"י גם המקור לשאר העינויים משבתון, וכן משמע שהגדר הוא שבעשייתם מבטל את העינוי, ונראה שמתאימים הדברים להסבר הנצי"ב בדעת הרמב"ם.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
