ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- עבודת ה', מצוות ותשובה
- הפצת יהדות
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
צפריר בן עזרא הכהן
אמרו רז"ל (אבות פ"ה מ"כא): " בן ששים לזקנה , בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם".
וכתב על כך רבנו יונה [בספרו "שערי תשובה" שער ב', אות ט' (עיי"ש)] וזו לשונו: "והייתה כוונתם ז"ל בדברים האלה להזהיר על התשובה ושיחשוב האדם על קיצו בהגיעו לימי הזקנה, אם לא זכה לעשות כן בימי בחורותיו, ואחרי כי קרבה לבוא עיתו יעזוב חפצי הגוף ותאוותיו ויתקן נפשו, ובהגיעו לימי השיבה, יוסיף לגרש מליבו ענין העולם. ולפי מיעוט השנים הבאות ימעיט בעסק העולם ויתייחד תמיד להתבונן ביראת השם, ולחשוב עם נפשו, ולתקן מידותיו, ולבקש תורה ומצוות". עכ"ל.
וכתב על כך רבנו יונה [בספרו "שערי תשובה" שער ב', אות ט' (עיי"ש)] וזו לשונו: "והייתה כוונתם ז"ל בדברים האלה להזהיר על התשובה ושיחשוב האדם על קיצו בהגיעו לימי הזקנה, אם לא זכה לעשות כן בימי בחורותיו, ואחרי כי קרבה לבוא עיתו יעזוב חפצי הגוף ותאוותיו ויתקן נפשו, ובהגיעו לימי השיבה, יוסיף לגרש מליבו ענין העולם. ולפי מיעוט השנים הבאות ימעיט בעסק העולם ויתייחד תמיד להתבונן ביראת השם, ולחשוב עם נפשו, ולתקן מידותיו, ולבקש תורה ומצוות". עכ"ל.
כשנעשה אדם בן שישים שנה ונכנס לעשירית שביעית של שנות חייו,
הרי בא בימים ושנים שכולן שבת, והן הן "שנות השבת" שלו
הגמרא במסכת סנהדרין (צז.) דנה במנין שנות העולם ובקיצו, וכך מובא שם: "אמר רב קטינא: שית אלפי שני הוו עלמא [ששת אלפים שנה יתקיים העולם], וחד חרוב [ואלף שנה לאחר מכן יהיה חרב, דהיינו האלף השביעי (רש"י ושאר מפרשים)], שנאמר (ישעיה ב', י"א): 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' [בפרק זה מדבר הנביא על אחרית הימים. הגמרא מפרשת את המילים הללו על אלף השנים שהעולם יהא חרב, ואז יהיה הקב"ה לבדו. מכיון ש'יום' ביחס להקב"ה הוא הריהו אלף שנה, אם כן כשהכתוב אומר 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' הכוונה ליומו של הקב"ה, שהוא אלף שנה, כפי שהגמרא בהמשך תדרוש מפסוק. (בוודאי שאין הכוונה שהקב"ה חי במסגרת של ימים, ויהיו אף ארוכים מאוד, שהרי הוא מעל למושג הזמן. הכוונה היא שכשנאמר במקרא 'יום' ביחס לה' הכוונה היא לאלף שנה (יפה תואר, מובא בעץ יוסף))] ...
[הוכחה:] תניא כותיה [נשנית ברייתא כדעתו] דרב קטינא: כשם שהשביעית [שנת השמיטה] משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר: 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' [מן הדימוי לשמיטה מבואר שאלף השנים שבו העולם "משמט" הינם האלף השביעי, והרי זה ממש כדעתו של רב קטינא]. ואומר [המקרא עוד (תהלים צ"ב, א')]: 'מזמור שיר ליום השבת' - יום שכולו שבת [יתכן שהמילה 'יום' מיותרת, שהרי היה אפשר לומר 'מזמור שיר לשבת' אם הכוונה לשבת של ימי השבוע, ומכאן שיש 'יום' - שהוא אלף שנה - שיהיה "כולו שבת", דהיינו שביתה גמורה של העולם מלהתקיים. גם מכאן ראיה לדעת רב קטינא, שבדומה לשבת יהיה גם האלף השביעי מיד לאחר השישה הראשונים, ויהיה רק אלף אחד]. ואומר [המקרא גם כן (תהלים צ', ד')]: 'כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור' [פסוק זה הוא המקור שממנו יש ללמוד שיומו של הקב"ה אלף שנה, ועל סמך זאת נדרשים גם הפסוקים שהובאו לפני כן (רש"י)]". ע"כ.
על-פי המקובל מפי סופרים וספרים : כי האדם - עולם קטן, כשם שחלוקות שנות עולם לשבעה חלקים של "שית אלפי שני הוו עלמא [ששת אלפים שנה יתקיים העולם], וחד חרוב [ואלף שנה לאחר מכן יהיה חרב, דהיינו האלף השביעי (רש"י ושאר מפרשים)]" (שם), כך חלוקות שנות עולם קטן של אדם לשבעה חלקים, אשר שש מהם הם העולם שלו "וחד חרוב" - "יום שכולו שבת" (שם). כך היא אמת הדבר, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" (תהלים צ', י'). וחלוקות שנותינו לשבע עשיריות, שש מהן בבחינת "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ', ט'), ושביעית בחינת "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" (שמות ל"א, י"ד). כשנעשה אדם בן שישים שנה ונכנס לעשירית שביעית של שנות חייו, הרי בא בימים ושנים שכולן שבת, והן הן "שנות השבת" שלו.
במשנה (אבות פ"ה, מכ"א) שנינו: "בן שישים לזקנה". ופירש המהר"ל ("דרך חיים" שם) וזו לשונו: "כי כאשר הוא זקן והכוחות הגשמיים חלשים אז כוח השכלי מוסיף יותר ויותר, וכמו שאמרו ז"ל (קידושין לב:) 'אין זקן אלא מי שקנה חכמה', מוכיח מזה, כי הזקן הוא שראוי אל החכמה ... וכמו שאמרו ז"ל (משנה קינים פ"ג, מ"ו): תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן נוספות עליהן [ הלשון שם: "זקני תורה ... כל זמן שמזקינין, דעתן מתיישבת עליהן, שנאמר (איוב י"ב, י"ב): 'בישישים חכמה ואורך ימים תבונה'"]. וכל זה מפני כי בהיחלש הכוחות הגופניות, כוח השכלי גובר יותר, כי אז יושפע על האדם שכל נבדל לגמרי והוא נקרא שכל הנאצל שהוא נאצל מן השם יתברך ואז משיג הדברים הנפרדים שהם דברים נבדלים לגמרי ... וכתב הריטב"א ז"ל ויש גורסין: 'בן שישים לחכמה', שנאמר (שם): 'בישישים חכמה', נוטריקון: בן שישים חכמה". עכ"ל.
הנה מבואר עשירית ימי שנותינו אשר בה יקנה הזקן חכמה, הרי היא יום של שבת - יום של הנשמה ולא יום של הגוף, כי כאשר הוא זקן והכוחות הגשמיים חלשים אז כוח השכל מוסיף יותר ויותר. לדעת כולם, "בשבת" - יום של הנשמה ולא יום של הגוף - "ניתנה תורה לישראל" (שבת פו:), "וכל זה מפני כי בהיחלש הכוחות הגופניות כוח השכלי גובר יותר" (מהר"ל שם). וכן לדעת כולם, בגיל שישים לזקנה נכנס אדם לשנות שבת - שנות הנשמה ולא שנות הגוף, "וכאשר זקן הוא והכוחות הגשמיים חלשים אז כוח השכלי מוסיף יותר ויותר" (מהר"ל שם) ודעתו מתיישבת עליו (משנה קינים שם), שנאמר (איוב י"ב, י"ב): "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה".
מובא בשלהי מסכת מועד קטן (כח.): "אמר רבה: [אדם שמת וגילו] מחמישים ועד ששים שנה [ואין השנה השישים עצמה בכלל (תוספות שם ד"ה ומיתה). רק מיתה בין גיל חמישים לשישים עשויה להיות מיתת כרת. מי שמת לפני גיל חמישים מת מן הסתם מסיבה אחרת (הגהות יעב"ץ)], זו היא מיתת כרת ...
[מעשה הקשור לענייננו:] רב יוסף כי הוה בר שיתין [כשהגיע לגיל שישים], עבד להו יומא טבא לרבנן [עשה יום טוב לתלמידים], [ו] אמר [בהסבר מעשיו]: נפקי לי מכרת [יצאתי מכלל כרת (של שנים (עיי"ש בגמרא))]". ע"כ. מי שלא הגיע חלילה לשנות שבת שלו, ומעולם לא טעם טעם שנות הנשמה, רק טעם שנות גוף בלבד, לא יצא מכלל כרת. כלומר, לא השיגה נשמתו שנות חיים של עולם-הזה. כי עיקר שנות חיים של עולם-הזה, הן לא שנות הגוף של "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ', ט'), אך דוקא שנות הנשמה ולא הגוף, של העשירית השבתית שבין שישים לשבעים שנה.
יש שני מיני כרת, כרת מעולם-הזה וכרת מעולם-הבא. יש אשר יכרתו ימיו של חוטא וימות בנעורים קודם שיגיע לימי זקנה והם שישים שנה, ואין נפשו בהכרת אבל יהיה לו חלק בעולם הנשמות כפי הראוי למעשיו הטובים. ויש לאחר שתיפרד מן הגוף נכרתת נפש החוטאת מחיי עולם הנשמות, אולם אין לחוטא זה כרת בגופו שלפעמים יחיה ויגיע לימים רבים גם עד זקנה ושיבה (ועיין בפירוש הרמב"ן עה"ת ויקרא י"ח, כ"ט). ועכשיו נוכחנו לדעת, שכמו שכרת מעולם-הבא היא כריתת הנפש מעולם הנשמות שלאחר התחייה, כך כרת מעולם-הזה היא כריתת הנפש משנות הנשמה - ולא הגוף - של שנות השבת, בין שישים לשבעים שנה. לעולם אין כרת אלא כריתת הנפש מחיי הנשמה. או מחיי עולם הנשמות לאחר התחייה, או משנות הנשמה ולא הגוף של "זקן ... שקנה חכמה" (קידושין שם) לשישים שנה. ועל זה עשה רב יוסף יום טוב לתלמידים, שיצא מכלל כרת והשיגה נפשו חיים של נשמה בעולם-הזה, "שנות השבת" של העשירית השביעית משנותיו. אשריו וטוב לו לזקן שזכה לשבות יום שכולו שבת בעולמו הקטן.
[נלקט ונערך בתוספת נופך מתוך ד"ת של הגר"ז הכהן הוברמן שליט"א בספרו "זאב יטרף" - שבת ח"ב, פנ"ב (עמ' קפד - קפה): "די שבתדיגע יאהרן"]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
