^ 1. בעלי התוס' הזכירו את המעשה, אך מקורם הוא בהגדה של פסח עצמה. ראה תוס' לעבודה זרה מה ע"א, ד"ה אמר ר' עקיבא; תוס' לכתובות קה ע"א, ד"ה דחשיב.
^ 2. בשו"ת משכנות יעקב, סימן קנא, ובמהדורא בתרא, סימן קלט, מצורף רבן גמליאל לרשימת המסובים בבני ברק.
^ 3. ברכות כו ע"ב; מכות כד ע"א; הוריות י ע"א; סוכה כג ע"א, ועוד.
^ 4. בסיפור זה חסרים ר' אליעזר ור' טרפון. הפלא הוא שר' אליעזר לא נמצא בעירו, בלוד, ורבן גמליאל הוא זה שהולך דווקא לשם. עין במהר"ץ חיות לסנהדרין לב ע"ב.
^ 5. פסחים קח ע"א; רמב"ם, הלכות חמץ ומצה ז, ח; שו"ע, או"ח, סימן תעב, ה.
^ 6. הרב ראובן מרגליות, באר מרים על הגדה של פסח, עמ' 26. ראה עוד: הרב משה לייטר, בשולי גליוני, ירושלים תשכ"ז, עמ' רז–ריא. לפיו, הפיצול בסדרים נבע מפחד מהשלטונות.
^ 7. רמב"ם ושו"ע שם. הרב שלמה גורן, "סדר פסח של רבן גמליאל בלוד ושל חכמים בבני ברק", מועדי ישראל, עמ' רעז–רפא, טוען, שרבן גמליאל עדיין לא שימש אז כנשיא, הוא לא התגורר ביבנה, והיה נע ונד מפני הרומאים.
^ 8. הנחתנו היא על פי דברי התוס' לנידה ו ע"ב, ד"ה בשפחתו, האומר שבכל מקום שבו מוזכר רבן גמליאל סתם – ולא רבן גמליאל הזקן או רבן גמליאל ברבי – הכוונה היא לרבן גמליאל דיבנה, שחי אחר החורבן. אמנם לכלל זה יש חריגים רבים, ובהסברם עסק בהרחבה המהר"ץ חיות בחידושיו לנידה שם, ובכתביו חלק ב, עמ' תתנא, ותתנה–תתנח. עיין גם בחידושי הרש"ש לנידה שם, ובחידושיו לסנהדרין יא ע"ב, ד"ה מעשה; ערוך לנר לסנהדרין שם; תוס' לעבודה זרה יג ע"א, ד"ה אין; רש"ש וחידושי ר' יעקב עמדין לעבודה זרה שם.
^ 9. בחלק נכבד מהמקורות הללו עסק בהרחבה המהר"ץ חיות בכתביו. אנו נציין את דבריו, ונוסיף עליהם עוד. ככלל, המהר"ץ חיות סובר שניתן להקריב קרבן פסח גם אחרי החורבן, והוא מוכיח שאכן היו עושים זאת. אנו נתמקד רק בהוכחות שהוא מעלה ממעשי רבן גמליאל. המקומות שבהם עוסק המהר"ץ חיות בהקרבת קרבן פסח על ידי רבן גמליאל אחר החורבן מפוזרים בכל ספרי המהר"ץ חיות: חלק א, דרכי הוראה, סימן ב, עמ' רסא–רסג; חלק ב, שו"ת, סימן ב, עמ' תריח–תריט; קונטרס אחרון עבודת המקדש, פרק ג, עמ' תתן–תתנה; אמרי בינה, סימן יז, עמ' תתקסז–תתקסט. עיין עוד בשו"ת שאילת יעב"ץ סימן פז–פט. אך הרב צבי פסח פרנק, מקדש מלך, עמ' קפח–קצ מביא בשם הרב שלמה אליעזר אלפנדארי הסבר אחר לכל המקורות הללו שקשורים לרבן גמליאל.
^ 10. הרש"ש לפסחים שם טוען, שאמנם מעשה זה אירע אחר החורבן, אך רבן גמליאל לא הקריב ממש קרבן פסח, אלא משהו דומה לקרבן. בשל חביבות המצוה הוא קרא לקרבנו גם כן בשם "קרבן פסח", על אף שהיה רק לזכר, ובכדי שלא יחשבו שהוא מקריב קודשים בחוץ ציווה לשנות את דרך הקרבתו ולהקריבו על האסכלא. דבריו כאן אינם תואמים הן את פירוש הבבלי והן את הירושלמי, מהם משמע שרבן גמליאל הקריב קרבן פסח ממש. המהר"ץ חיות בכתביו, חלק ב, עמ' תריח, תתן ו-תתנז, מבין בפשטות, שאכן מכאן הוכחה לכך שרבן גמליאל הקריב אחר החורבן את קרבן הפסח. רבי צדוק, המעיד על המעשה, חי לפני החורבן ולאחריו: סדר אליהו רבה, פרק כח, עמ' 149. את רבי צדוק ובנו ר' אלעזר מצאנו פעם נוספת עם רבן גמליאל בבית המדרש בלוד, אם כי שם הדיון הוא בהלכות ביעור חמץ: תוספתא פסחים ג, ט (הסיפור שם שונה מהמסופר בבבלי פסחים מט ע"א). יתכן שרבי צדוק ובנו ר' אלעזר הם מהזקנים שהיו מסובין עם רבן גמליאל באותו סדר בלוד. ר' אלעזר בר' צדוק נראה כמי שדואג לבסס את שלטונו של רבן גמליאל (תוספתא סנהדרין ח, א).
^ 11. הרש"ש לפסחים עד ע"א הולך בדרכו, שגם כאן עשה זאת רבן גמליאל רק כזכר ובשל חביבות המצוה קרא לו קרבן פסח, ולכן לא חשש לעשות גדי מקולס. כך כותב הרש"ש גם בביצה כג ע"א. גם המהר"ץ חיות בכתביו חלק ב עמ' תתקסח משתמש במקור זה להוכיח שרבן גמליאל הקריב פסח לאחר החורבן. לפיו רבן גמליאל נהג כמו תודוס איש רומי, או שנהג כך לאחר חורבן ביתר.
^ 12. עוד על הנהגת רבן גמליאל ותודוס איש רומי, ראה במאמר: "אכילת צלי בליל פסח לאחר החורבן".
^ 13. מדברי הגמרא שם עולה בבירור שמדובר ברבן גמליאל בן זוגו של ר' אלעזר בן עזריה בנשיאות. כך עולה גם מפרשנות רש"י והיד רמ"ה, ד"ה תקיפי, ותוס' שם, ד"ה בתר. אך במדרש תנאים לדברים, עמ' 176, גורס: רשב"ג וריב"ז. ראה: גדליה אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, כרך א, עמ' 150; משה בר, ראשות הגולה בבבל בימי המשנה והתלמוד, עמ' 15, סובר שמדובר ברבן גמליאל הזקן, נכדו של הלל הזקן, וממילא היה גם זה בזמן הבית
^ 14. כך פירש המהר"ץ חיות גם בכתביו, חלק ב, עמ' תריח, תתנג–ה, תתקסח–ט. דברי הגמרא, שרבן גמליאל ישב על גב מעלה בהר הבית, על אף שהיה הבית חרב, מתייחסים למקום המעלות. כך מוכיח המהר"ץ חיות ממקורות אחרים, ועיין עוד בנצי"ב, העמק דבר לדברים טז, ג. הרב שלמה גורן, "מלחמת בר כוזיבא לאור ההלכה", תורת המועדים עמ' 481-479, מעלה אפשרות שהביטוי על גב מעלה בהר הבית בא לרמוז על כך שאז החלו בהכנות לבנין בית שלישי, אך הוא מודה שאין ביסוס מספיק לכך.
^ 15. על סדר המשנה, פסח מצה ומרור או פסח מרורים ומצה, ראה: יוסף תבורי, פסח דורות, עמ' 359–361.
^ 16. כך פירש את דברי רבן גמליאל התשב"ץ בפירושו להגדה, תורת חיים עמ' קמד-קמה; המהר"ץ חיות בכתביו, חלק ב, עמ' תריח ו-תתן. במחזור ויטרי, עמ' 296, הגירסא היא: "אמר ר' שמעון בן גמליאל". ראה עוד: הרב מנחם מנדל כשר, הגדה של פסח – תורה שלמה, עמ' 127–134.
^ 17. הלכות חמץ ומצה ז, ד.
^ 18. מלחמות ה' לברכות ב ע"ב בדפי הרי"ף.
^ 19. בביאור מחלוקת הראשונים עסק בהרחבה הרב יעקב בצלאל ז'ולטי, משנת יעב"ץ, או"ח, מועדים, סימן יח. לפיו, מצוות הסיפור נעשית לא רק באמירת דברים, אלא בהמחשה וחוויה ממשית, המתבטאות גם באכילת פסח מצה ומרור ובשתיית ד' כוסות. מכאן עולה ההשלכה ההלכתית לגבי אדם אילם, שאינו יכול לספר בדיבור, אך יכול לצאת ידי חובתו באכילה. ראה עוד: הרב יצחק מירסקי, "פסח מצה ומרור", הגיוני הלכה, חלק א, עמ' 48–51.
^ 20. בגמרא בפסחים נז ע"א–ע"ב מסופר על מלך ומלכה שדעתם קלה, בכך שהם שאלו את הכהן- יששכר איש כפר ברקאי, מה כדאי יותר לאכול, גדי או כבש. רש"י שם מצין שמדובר במלך מבית חשמונאי, ואכן בגמ' המקבילה בכריתות כח ע"ב המלך הוא ינאי. עיין: הרב ישראל אריאל, הגדת המקדש, עמ' 12.
^ 21. על עניין זה ראה בספרי: מלכות יהודה וישראל, "משום שלום מלכות במקדש", עמ' 205–208.
^ 22. לא ברורה זהותם של מלך ומלכה מישראל שמלכו אחר החורבן (קשה להניח שמדובר במלכים גויים). רבינו חננאל גורס: "רבן שמעון בן גמליאל", וכך מופיע במספר כתבי יד: מינכן, וטיקן, קולומביה ועוד. לפיהם הסיפור התרחש בזמן שהבית היה קיים. תיקון גירסא דומה מצינו בסיפור שקרה בהר הבית, והשאלה היא אם המתואר בו הוא רבן גמליאל (ירושלמי עבודה זרה א, ט) או רבן שמעון בן גמליאל (בבלי עבודה זרה כ ע"א), ואף שם מופיעות גירסאות שונות בכתבי היד.
^ 23. ב ע"א בדפי הרי"ף.
24. האברבנאל בפירושו זבח פסח להגדה של פסח מפרש, שאין הכונה לעיר בני ברק, אלא לכלים יפים- בורקים, שהיו מסובין עליהם בליל הסדר. על פירוש זה ראה: הרב אבישי אלבוים, "שהיו מסובין בבני ברק", המעין, מא\ג (תשס"א), עמ' 6-1.
^ 24. במקור מופיעים דבריו כאמירה עצמאית. ראה: משנה ברכות א, ה; תוספתא ברכות א, י.
^ 25. ראה שיחות הרב צבי יהודה קוק, הגדה של פסח, גליון מספר 44, סעיף 25, בשם הרי"ל מימון. האריך בעניין זה הרב ישראל אריאל, הגדת המקדש, עמ' 27–38. הרב שלמה גורן (לעיל הערה 7), שולל את האפשרות שמדובר בהתכנסות לשם תכנון המרד.
^ 26. על-פי הגמרא בפסחים קכ ע"א. מצה נאכלת בזמן המקדש ביחד עם הקרבן, וגם בפני עצמה. המרור נאכל רק עם הקרבן. אין חובה לאכול מרור בפני עצמו, ולכן כיום המרור הוא מדרבנן. עין ברמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה נו; ר"ן לפסחים שם; הרב איצל'ה מפונוביז', זכר יצחק, סימן פ, ב.
^ 27. כך מפרש הנצי"ב בפירושו "אמרי שפר" להגדה, עמ' 10. דברים דומים פירש האור שמח בהלכות חמץ ומצה ו, א, לגבי היחס שבין אכילת קרבן הפסח עד חצות לר' אלעזר בן עזריה, והיותו נותר רק מהבוקר. במשך חכמה לשמות יג, יד, הוא מפרש, שר' אלעזר בן עזריה ישב עד הבוקר וקיים את הדין של "כל המרבה... הרי זה משובח". את חובת הסיפור עצמה הוא קיים עד חצות.
^ 28. בשונה מדברי הרב אשר וייס, מנחת אשר – הגדה של פסח, (בתוך: לכתך אחרי במדבר, לזכרו של אלקנה גובי ז"ל) עמ' עו, שכתב (אמנם על דרך הדרש), שעד חצות עסקו בסיפור יציאת מצרים ואח"כ עסקו בהלכות הפסח. אין לטענה זו כל ביסוס, ובשני המקורות נאמר שעסקו עד הבוקר ביציאת מצרים.
^ 29. על-פי הגמרא בפסחים קיט ע"ב, ולשיטת רוב הראשונים: רש"י, רשב"ם, תוס' ועוד. הרא"ש שם בסימן לד, ואולי גם הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה ח, ו–ט, סוברים שיוצאים ידי חובת הפסח כבר בתחילת אכילתו, אך גם הם מודים שיש לאכול ממנו בסוף הסעודה פעם נוספת, בכדי לשמר את טעם הקרבן.
^ 30. הראי"ה קוק, עולת ראיה, ב, עמ' ד.
^ 31. הרב צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל א עמ' 181. ראה עוד: שיחות הרב צבי יהודה, הגדה של פסח, עמ' 19 29-
^ 32. עניין זה קשור לסוגיית "מקריבין אע"פ שאין בית" (מגילה י ע"א, ועוד), אך לא כאן המקום לעסוק בזה. גם בתקופות מאוחרות יותר היו נסיונות לחדש את הקרבת קרבן הפסח. בסיכום העניין ראה: הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, עיר הקודש והמקדש, חלק ה; הרב ישראל אריאל, מחזור המקדש – חג הפסח, עמ' 123–152.
^ 33. רופוס היה המפקד הרומאי של ארץ ישראל בפרוץ מרד בר כוכבא. על מעשה זה כרקע למרד בר כוכבא, ראה: יוסף תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, עמ' 401, ובמקורות שבהערה 43.
^ 34. על גישתו זו של רבן גמליאל ראה גם: יוסף תבורי, פסח דורות, עמ' 72, ובהערה 151. ראה עוד הסבר אחר בדברי הרב שלמה גורן (לעיל הערה 7).
^ 35. כגירסת התוספתא שלפנינו – ולא כגירסת הגר"א – מופיע גם בראבי"ה, חלק ב, סימן תקכח, עמ' 178, ובהגהות מימוניות בתחילת הגדה של פסח של הרמב"ם. הרא"ש בפסחים, פרק י, סימן לג, והטור והשולחן ערוך או"ח, סימן תפא, סעיף ז, גורסים: "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים כל הלילה". הרא"ש הוסיף את המילים "יציאת מצרים" לתוספתא, והשתמש בה כמקור למעשה התנאים בבני ברק. וכך ממשיך הרא"ש: "וזו ששנינו: מעשה בר' אליעזר ור' יהושע שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל הלילה". עיין עוד במהר"ל, גבורות ה', פרק ב; הרב משה חברוני, משאת משה למסכת פסחים, סי' קמט; הרב צבי פסח פרנק, מקראי קדש, חלק ב, עמ' קמט–קנב.
^ 36. במכילתא, סוף פרשת בא, נאמר: "אמר ר' אליעזר: מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים, שצריכים לעסוק בהלכות הפסח עד חצות? לכך נאמר: 'מה העדות' ". ר' אליעזר סובר כר' אלעזר בן עזריה, שמצוות הסדר הן עד חצות, וכעת עם החורבן הוא משנה את גישתו.
^ 37. הד לוויכוח הזה נמצא אולי גם בין הראשונים, אם כי בנושא אחר. בגמרא בפסחים ו ע"א נאמר: "שואלין ודורשין בהלכות הפסח שלושים יום לפני הרגל". רוב הראשונים – הר"ן והמאירי שם, הרשב"א למגילה כט ע"א, ועוד – מפרשים שיש לעסוק בהלכות המרובות של החג, ובמשך זמן זה שלפני הפסח השואל את הרב בעניינן קודם לאחר. אך התוס' בעבודה זרה ה ע"ב, ד"ה והתנן, כותבים, שעיקר תקנת שלושים הימים נתקנה לשם הקרבן, שכן מקור התקנה הוא במשה רבינו, שעמד והזהיר בפסח ראשון על פסח שני. נימוק זה מוזכר בבית יוסף ובבית חדש, או"ח, סימן תכט, עיי"ש בנושאי הכלים, ובדברי הראי"ה קוק במצוות ראי"ה, עמ' עא–עב. נראה שדברי התוס' בעבודה זרה תואמים להנהגתו של רבן גמליאל.
^ 38. דברים דומים כתב הנצי"ב בקצרה במרומי שדה לפסחים קטז ע"א; בפירושו העמק דבר לויקרא כו, לא; בשו"ת משיב דבר, חלק ב, סימן נו, ד"ה אבל לאחר. בהסבר דבריו עסק הר"א פומרנצ'יק, עמק ברכה, עמ' עז.
^ 39. על שורש הוויכוח בין רבן גמליאל וחכמים ראה: הראי"ה קוק, עין אי"ה לברכות שם.