ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- אורות ישראל
- פרק ד'
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
שמעון בן מזל
אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם, וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם הוא סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה, ועל כן אינה יכולה להתיחד בעדן האהבה העליונה.
להבנת המשפט, יש צורך להקדים ולהסביר את פירושה של שנאה לאיזה חלק מן האדם . הכוונה היא לשנאה מצד עצמה, כלומר אמירה בסגנון: "סתם, רק מפני שאני יהודי, אני שונא עם אחר או קבוצה של אנשים אחרים". לא מדובר על שנאה לאויבים, הנגרמת מפני שיש בינינו מלחמה, שכן זה דבר שיש לו בסיס מסוים. אפשר לאהוב את האויב במובן של "ברור לו מיתה יפה" (פסחים עה.), גם זה ביטוי מסוים של אהבה, אבל ברור שיש פה תגובה ברורה למי שרוצה להרוג אותך (ועוד נרחיב מעט בהמשך בעניין השנאה לאויבים). השנאה שהרב מדבר עליה היא משהו מעבר לכך, מין שוביניזם 1 לאומי, או גזענות: "מכיוון שאני טוב, אז מי שדומה לי הוא בסדר. אבל מי שלא - הוא מבחינתי מיותר". חשוב להדגיש, שאין כאן תביעה להיות 'אסקופה נדרסת', ולומר שאנחנו אוהבים את כל מי שפוגע בנו ודורך עלינו. לא מדובר על איבוד השפיות, אלא על עמדה בסיסית, שהיא ללא ספק אהבת כל האנושות - כל האדם . אמנם "אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם" (יבמות סא.), אבל 'ה אדם' כולל את האנושות על כל חלקיה (ע' עבודה זרה ג.).
אהבה זו איננה נובעת מרגש טבעי פשוט ואופי נחמד (אף שבהחלט ראוי שגם הם יתלוו אליה), אלא מפני ש אהבת ישראל מחייבת את זה, הן מבחינה לוגית והן מבחינה מוסרית. כבר ראינו במקומות אחרים, ש אהבת ישראל הינה אהבת הטוב, המוסר והבשורה האלוהית העיקרית לאנושות, של עולם מתוקן וטהור. הקשר ל כל האדם הוא עוד יותר חזק מרגש טבעי פשוט. הרב מבטא זאת על ידי מונח אחד שמצוי בסוף המשפט הזה: אהבת ישראל שלא נטהרה עדיין - אינה יכולה להתיחד בעדן האהבה העליונה. כלומר, אהבת ישראל שאינה מחייבת את אהבת האדם, איננה מגיעה עדיין עד לשורשה בגן העדן , במעמדו של אדם הראשון שממנו הכל התחיל. כלומר, הקשר שבין ישראל לבין שאר בני האדם הוא קשר עצמי מהותי, אנחנו כולנו בני אדם הראשון. רק כאשר אדם חטא ויצא מגן העדן, נוצרה ההפרדה בין הבנים השונים שגם להם היו כמה בנים. אנחנו המשכנו רק אחד מהם, ועמים אחרים המשיכו בנים אחרים. ישראל נוצרו כדי לתקן את החטא ההוא. כל חזון אחרית הימים, הוא חזון ביטול העונש על ידי תיקון החטא, כאשר העונש העיקרי הוא, כמובן, עונש המוות (לא במובן הפלילי, אלא עצם העובדה שבא המוות לעולם). שיאו של חזון אחרית הימים הוא תחיית המתים - ביטול המוות, תיקון העולם המלא של חזרה למצב הראשוני של האדם. זהו, אם כן, תפקיד ישראל בעולם. אהבת ישראל המלאה, זו אהבת התפקיד הזה וההזדהות העמוקה והמלאה עם המשימה הזאת ועם הכישרון המאפשר את ביצועה. אהבה זו נוגעת לסגולת ישראל, שהיא הכישרון, העוצמה והכוח שמאפשרים לממש את התפקיד הזה, ולכן היא עמוקה מכדי להיות תלויה רק במעשים החיצוניים של בני ישראל. אבל צריך לזכור, שכל זה נועד כדי לתקן את חטאו של אדם הראשון ולבטל את תוצאותיו: לחזור לעדן האהבה הראשונה, שהיא אהבת ד', אהבת אדם וחוה לפני שזוהמה על ידי הנחש. ממילא, שורש אהבת ישראל הוא ביחס העמוק והעצמי לכל סוג של תולדת האהבה שלהם - הבנים, כלומר האנושות כולה. ומכיוון ששורש כל האנושות באדם הראשון ואשתו, היחס הזה מחייב את אהבת כל האדם . לא יכול להיות אחרת.
לעומת זאת, אם ישנה אהבה שבאופן עקרוני אינה כוללת חלק מן האנשים, סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה . מאותה הזוהמה שהוטלה על ידי הנחש (שבת קמו.), ששיבשה את האהבה והפכה אותה לתאווה, לסוג של מיון: הקרוב לי, ש"תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (בראשית ג, ו) - כן; השאר - לא. הזוהמה יצרה תחרות ושנאה בין אדם לאלוהים, במקום אהבת אלוהים והקרבה הבסיסית הראשונית אליו. זה יסוד החטא והנפילה. אהבה אמיתית לא יכולה להיות יסוד לשום סוג של שנאה, זה סותר אותה מבפנים. אם ישנה תחושה כזאת, זו יכולה להיות תחושה קרובה ודומה לאהבה - תאווה, תשוקה, רכושנות, רצון הבעלות, קנאה או כל מיני דברים אחרים, אבל לא האהבה הגדולה, הטהורה והאמיתית. זה נכון לגבי כל סוג של אהבה, וממילא גם לגבי אהבת ישראל. אי אפשר לממש את התפקיד של ישראל בעולם ולבטא באופן מלא את הסגולה והכישרון הישראלי, אלא אם כן ישנו הרצון להיטיב לכל, לעולם ומלואו, לכל האנושות כולה. אמנם, צריך להיזהר מלקפוץ למסקנות מעשיות מידיות. לא תמיד האוהב יודע מיד כיצד לבטא את האהבה: האם על ידי מעשה, מתנה, דיבור, קרבה או לפעמים דווקא ריחוק. יש המון אפשרויות, והשימוש בהן צריך להיעשות בהתאם להבדלים בין האנשים והמצבים, אבל הדבר הראשון הוא עצם הרצון להיטיב, וזוהי האהבה בטהרתה.
אין בדברים הללו כדי לומר שלא ניתן לדבר על שנאה שמתעוררת על ידי התנגשות, מאבק ומלחמה. אבל השאלה היא האם אהבת המולדת או אהבת העם שלך, שאתה עומד בשבילו במלחמה קשה מאד, בה מגייסים את כל הכוחות עד מסירות נפש כנגד האויב, מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם . האם השנאה הזאת הופכת להיות טבע? האם זה יימשך גם אם לא תהיה יותר מלחמה, לא יהיה יותר סכסוך, ולא יהיה יותר שום סוג של התנגשות מהסוג שיוצר עכשיו את הניגוד הזמני? זו השאלה הקשה. אם האהבה היא כזו שמטביעה שנאה, שהשנאה זה הטבע השני שלה, זאת אהבה לא טהורה. זה לא אומר שהיא חלשה, היא יכולה להיות חזקה מאד ולהביא את האדם לעשיית מעשים בעלי עוצמה רבה, אבל זאת לא אהבה טהורה.
בירור העיקרון הזה העסיק את הרב, מפני שכבר בזמנו היו הוגי דעות יהודים שהזהירו מפני התנועה הלאומית היהודית (שהוא, כמובן, תמך בה). האזהרות לא היו שבאופן מעשי זה לא ילך, אלא מפני איבוד העוצמה המוסרית והרוחנית שיש לעם ישראל כשהוא בגלות. עוצמה מוסרית רוחנית זו, התבטאה במיוחד במאה
ה-19 ותחילת המאה ה-20 בהרמת הדגל של האוניברסליות, של ביטול המחיצות שבין העמים, של מאבק נחוש באפלייה משפטית, לאומית או לשונית, על ידי יהודים בכל העולם. הם היו נושאי הבשורה החדשה של עולם ללא מחיצות וללא אפלייה. מרקס רצה עולם בלי מחיצות לאומיות ומדיניות, וזמנהוף המציא שפה חדשה - 'אספרנטו', שכל בני האדם יוכלו לדבר בה. למה צריך לשונות שונים, ומדוע לקיים שפות שונות שמפרידות בין בני אדם? טוב יותר להיות במצב של "שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית יא, א), מפעל אחד. היו כאלה שדיברו בשם המדע המאחד, אחרים בשם האומנות המאחדת, המוסר המאחד או החברה המאחדת. המון דגלים של איחוד כלל אנושי הונפו על ידי היהודים, שראו בכך בשורה של עולם מתוקן, כפי שנראה להם אותו עולם של אחרית הימים, של שלום עולמים. מבחינתם, לא היה זה רק שלום פוליטי בין מדינות. היתה לכך נגיעה ליסודות האהבה האנושית, וממילא המאבק באותם היסודות החברתיים והנפשיים שיוצרים את הניגודים: את השפות השונות והלאומים השונים צריך להסיר מסדר היום, לבטל אותם ולהפריכם כמין הזייה חולנית.
עבור אנשים אלה, התנועה הלאומית היהודית היתה אסון ממש - הרי זהו הדבר הנורא והמפריד ביותר, זה שיותר מכל דבר אחר יוצר שנאות, התנגשויות, מלחמות ומאבקים. לא זו בלבד שהעולם עוד לא מתוקן - עכשיו גם היהודים יהפכו להיות כאחד העמים?! הרי הם יאבדו את כל היתרון העצום שהם צברו כאשר הם עצמם סבלו מכל הדברים האלה, וישכחו את כל התודעה של הפיכת העולם למקום טוב יותר, מאוחד, כולל. דעות אלו, שחזו גורל מר לאלה שפנו לדרך הלאומיות, נשמעו מכל מיני עברים. חלקן בשם היהדות, חלקן ללא קשר ליהדות וחלקן בשם חלק מן היהדות או מסורת יהודית כלשהי. והרב, כאן כמו במקומות אחרים בהם הוא מתמודד עם טענות, מבין את טענתם לעומק, ואינו מזלזל בה. הוא מודע לכך שעוצמת האהבה הפרטית, הקבוצתית, השבטית והלאומית, יכולה להוות מכשול ומחיצה כלפי כל השאר. אכן, הדברים הם מעשים שבכל יום: אדם מקנא לקבוצה שלו, לקרוביו, לילדיו, לאחיו, לעצמו. אפילו סוג של הזדהות קבוצתית מטומטמת לגמרי מצד עצמה, כמו הזדהות עם קבוצת ספורט, יכולה לייצר רגשות של שנאה עמוקה כלפי האחר, עד כדי רצח, וזה ודאי לא דבר של מה בכך. וכל כך למה? מפני שאני אוהב (או אוהד) את הצד השני.
הרב ידע שמציאות כזאת אפשרית, ולכן הבין שההתייחסות לבירור מושג אהבת ישראל צריכה להיות מאד מעמיקה, והיא חשובה ונחוצה ביותר, הן מבחינה תיאורטית והן מבחינה מעשית. יש להבין מהו המושג מצד עצמו, ולעמול על יישומו. בלי ההבנה המושגית, יכול להיות סוג של צביעות, אמירה כמו "טוב, בלית ברירה כמובן צריך להסתדר עם אחרים. עלינו להיראות יפה ולהגיד שאנחנו אוהבים את כולם, אף שבאמת, לכל הפחות לא אכפת לנו מהם". לכן הכרח הוא לברר את המושג בעצמיותו, ואחר כך לראות, לבדוק ולבחון כיצד ובאיזה אופן המושג הזה מתיישם בפועל. יש לכך השלכות גם בחיי היחיד המקיים מצווה מתוך התכוונות לתיקון ולאחדות העולם, לייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה במציאות, לביטול המחיצות הכביכול-יסודיות שבין העולם החומרי שיש בו חלקים נפרדים וריבוי, לבין עולם האחדות השלמה שמעליו. כל זה נעשה בשם אהבת ישראל, ויש צורך, אם כן, להעמיק במשמעותה של האהבה הזאת.
אגואיזם פשוט ובריא הוא לא פסול. אדרבא, נאמר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) "כָּמוֹךָ" - כי אם אתה לא אוהב את עצמך, גם לא סביר שתוכל לאהוב את הרֵע, שכן אין לך קנה מידה לאהבה. יש אגואיזם בריא, סביר, שאינו פסול, אבל האדם לא מסתכם בזה. ישנם יסודות עמוקים יותר, ראשוניים יותר, שנוגעים לעצם קיומו של האדם, לשאלה כיצד ועל ידי מה הוא התהווה. זו המשימה הכלל אנושית ועולמית של תיקון נפילת האדם וגירושו מגן עדן, עד להגעה למצב של האהבה הטהורה הראשונית של האדם לעולם, לאלוהים, לעצמו ולאשתו.
ההתמודדות עם הבעיה שמציבה הלאומיות, לא נעשית על ידי התנכרות והקלשה של היסודות הלאומיים או של משמעות המושג יהודי, במין אמירה ש"אני לא רק יהודי, אני גם פולני וגם וגם". ההתמודדות עם הבעיה היא דווקא על ידי העמקה ביסוד היהדותי ביותר שבאדם, זה שהוא הסיבה לעצם קיומו. ומן היסוד הזה, ההעמקה הזאת, העיון הזה, צריכה להתפתח תפישת עולם שלמה, שיש בה תשתית מושגית-תיאורטית ויישומית-מעשית, שתתן מענה לשאלה כיצד אנחנו מקדמים את המשימה הגדולה הזאת, ומבטאים את כל עוצמת הקשר והאהבה לכל האדם כולו. זה לא דבר פשוט בכלל, כי הרי קל לדבר על האדם כולו באופן כללי, אבל האנשים הם גם קונקרטיים: פרצופים, תרבויות, עמים ומנהגים. לעתים, את חלקם קשה יותר לאהוב, וקשה יותר להתייחס אליהם. מציאת מענה לשאלות מה מרחקים ומה מקרבים, איך ובאיזו עוצמה, זו עבודה קשה מאוד, אבל כך גם כל עבודה: למשל, מביאים אדם ואומרים לו "זה לחם. מייצרים אותו מחיטה". הרי הוא יענה "אלו בסך הכל שיבולים בשדה! איך זה קשור למה שאני רואה בחלון הראווה של המאפייה?" התשובה היא, כמובן, שצריך לעשות עבודה גדולה, להבין איך ומתי אוספים וקוצרים, מייבשים וטוחנים, ואחר כך צריכים לערבב את זה עם עוד דברים. יש תהליך, שהתוצר הסופי שלו הוא הלחם, אבל הוא צריך להיווצר מן הנקודה הראשונה. המוטיבציה לייצר בכלל תהליך כזה, היא היסוד הראשון של האהבה, של הרצון. כאשר הדבר נעשה מנקודה כזאת, העמל לייצר תהליך, מערכת, הוא עמל כדאי ורצוי למי שעמל, שכן הוא יודע מה הוא עושה ושאינו יגע לריק.
כאן, נחשף לפנינו עוד פן אחד במורכבות העצומה של החיים הלאומיים היהודיים בפועל, עם כל תסבוכת הרגשות, הנטיות, המאוויים והמכשולים. הרב מודע לה, והוא מתייחס אליה לא בדחייה בקש מחד, ולא בכניעה ללא-תנאי מאידך, אלא בחתירה למציאת נקודת היסוד, הרֵאשִית, ולאחר מכן גם ליצירת המערכת המושגית והמעשית להתמודדות הנכונה עמה.
^ 1. משום מה, גם בעולם וגם בישראל מתפרשת המילה שוביניזים כמבטאת יחס של גברים נגד נשים. אין לזה שחר מבחינת מקור המילה, שהוא בחייל צרפתי מעריצו של נפוליאון, מר שוֹבִינֶה, שהיה אחר כך גם גנרל. הוא היה פטריוט צרפתי כל כך מובהק, ששיבח כל מה שהיה צרפתי ונפוליאוני, וגינה כל מה שלא היה כזה. הדבר היה בולט עד כדי כך שקראו לתופעה הזאת על שמו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
