ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- אמור
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד
פרשת השבוע, פרשת אמור, מאריכה להסביר את הדינים המיוחדים החלים על הכהנים: חובותיהם וזכויותיהם, האחריות המוטלת עליהם ואחריותו של העם כלפיהם.
מעבר לכל הדינים המפורטים, ישנה הנחיה כללית אל העם כולו, כיצד להתייחס אל הכהנים: "וקידשתו, כי את לחם א-להיך הוא מקריב, קדוש יהיה לך, כי קדוש אני ה' מקדישכם".
כמה וכמה קדושות נפגשות כאן יחדיו: קדושת הכהן וקדושת ישראל, קדושה הנקנית בעמל האדם וקדושה הבאה בבחירה א-להית, ועל כולם חופפת קדושתו של מלך מלכי המלכים: "כי קדוש אני ה' מקדישכם".
הציווי הראשון הוא לקדש את הכהן באופן מעשי: "וקידשתו". משמעות הציווי מטילה על העם כולו את האחריות לכפות על הכהן את הנהגת הקדושה שהוא מחוייב בה, ולחייב אותו לפרוש מן האשה האסורה עליו. הנימוק לכך גם הוא הקדושה המעשית של הכהן: "כי את לחם א-להיך הוא מקריב". אך לא זו בלבד. הנהגות הקדושה נובעות מקדושה מקורית, שלא נוצרה ביד אדם אלא בידי הקב"ה. היבט זה של קדושה - לא מוטל על האדם ליצור אותו אלא להכיר בו ולכבד אותו: "קדוש יהיה לך" - לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה (רש"י). על כן גם הנימוק להנהגה זו אינו דבר מעשי אלא סגולת הכהונה, הנובעת במישרין מקדושת ה': "כי קדוש אני ה' מקדישכם".
קדושה סגולית זו, לא לשבט הכהונה בלבד היא נתונה. לא נאמר "מקדשם" - לכהנים, אלא "מקדישכם", לעם ישראל כולו (ראב"ע). כי קדושתו היתרה של הכהן לא באה ליצור ניגוד בינו לבין המון העם. להיפך. קדושתו של העם כולו, אשר נבחר להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" באה לידי ביטוי מיוחד בקדושה המיוחדת לכוהנים, שהם שלוחיו לעמוד בשמו בפני ה' א-להיו.
החמץ והעצמאות
שני קרבנות מנחה מלווים את ספירת העומר: האחד - בראשיתה, והשני - בסופה. הקרבן הראשון, קרבן העומר, הוא קרבן מצה. הקרבן השני, קרבן שתי הלחם, הוא קרבן חמץ. "סולת תהיינה, חמץ תאפינה, ביכורים לה'". קרבן זה, של חמץ, מנוגד הוא לכל שאר המנחות המובאות במקדש, עליהן נאמר "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישה לה'".
כדי להבין את ההבדל שבין הקרבנות עלינו לחזור להבנת ההבדל שבין החמץ לבין המצה. המיוחד במצה הוא היותה "לחם עוני", דהיינו, קמח ומים ללא כל תוספת. הצורה שהלש קבע לבצק היא צורתו הסופית, ללא כל שינוי. בחמץ, לעומת זאת, ישנה פעילות עצמאית. התסיסה של השמרים מתפיחה את העיסה ונותנת לה צורה שונה לחלוטין ממה שהיתה לה קודם. מעלה גדולה יש למצה, המבטאת את האדם כפי שנברא ע"י הקב"ה. זהו הטבע האנושי הבריא שלא הסתבך בסיבוכי החיים. "אשר עשה הא-להים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים". החמץ, לעומתו, מסמל את האדם הפועל באופן עצמאי, מבלי לראות את עצמו מחוייב למה שטבע בו הבורא. על כן דינו של החמץ בפסח הוא שריפה. על כן אי אפשר להביא קרבן חמץ לבית המקדש המבטא את שאיפתו של האדם להקריב את עצמו בפני בוראו.
קלקול זה, של החמץ, יש לו תיקון. "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". אם העצמאות האנושית מקבל על עצמה את ההדרכה של התורה - אין בה כל שלילה. להיפך. יש בה שכלול של מעשה בראשית, "אשר ברא א-להים לעשות" ע"י האדם הממשיך את המפעל הא-להי. לכן בשבועות, חג מתן תורה, מביאים אנו קרבן של חמץ. כי התורה היא המדריכה אותנו כיצד לגלות שעצמאותנו אינה פריקת עול אלא קבלתו באהבה, וחירותינו אינה אלא לקיחת אחריות אישית ולאומית לביצוע כל הדברים החרותים על לוחות הלב.
ראויים הדברים למדינת ישראל בשבוע בו היא נכנסת לשנת החמישים לעצמאותה. ובה יתקיים "וקידשתם את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור בארץ...".
קוצר ומאמין בחי העולמים
"וכי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן". על קרבן זה, של ראשית הקציר, אומרים חז"ל כי קרבן תודה הוא. החקלאי אשר זרע בדמעה ועומד לשאת את אלומותיו ברנה, מודה לאדון הכל, המשיב את הרוח, מוריד את הגשם ונותן טל ומטר לברכה על פני האדמה.
שונה הוא קרבן-תודה זה משאר קרבנות התודה. אין הוא בא על דבר היוצא ממנהגו של עולם. להיפך, כל כולו לא בא אלא על קיומו של הטבע הקבוע (מהר"ל, אור חדש ו' י"א). מדריגה גבוהה של אמונה נדרשת כדי להודות על ברכת ה' הבאה בדרך הטבע.
הנהגה א-להית זו, ייחודית היא לארץ ישראל, הנס אשר בתוך מערכות הטבע; לעומת הנהגת ה' ביציאת מצרים ובמדבר, שהנהגה של נס היתה. על כן אמרו חז"ל במדרש (ויק"ר כ"ח ו'): "אל תהי מצוות העומר קלה בעיניך, שהרי בזכות העומר ירש אברהם את הארץ". ואכן, המצוה הראשונה אשר קיימו ישראל בבואם לארץ ישראל בימי יהושע בן נון לא היתה אלא הקרבת העומר. להורות כי זוהי הנהגת ה' את עמו בארץ הקודש: הארץ אשר אפילו גרגרי החול שלה אינם חול כי אם קודש נעלם; הארץ אשר כל מהלך הטבע שלה הוא נס נסתר. ועל כן הלכי הגאולה המתרחשים בה - בדרך הטבע הם באים.
הכהן - על החיים ועל המוות
פרשת השבוע פותחת בהלכות קדושתם של הכהנים. אמנם כל ישראל מצווים על "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". אך ציווי מיוחד מופיע בכהנים: "לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת". בכל ישראל הנימוק הוא "כי עם קדוש אתה לה' א-להיך". ואף בכהנים הנימוק הוא: "קדושים יהיו לא-להיהם". אך אז עולה השאלה: אם האיסור לקרוח ולשרוט על המת אמור בכל ישראל, כביטוי לקדושתם המיוחדת, מדוע חזר ונשנה ציווי זה בכהנים?
תורת ישראל - תורת חיים היא. לא תורה של "זבחי מתים". אין אנו יראים מן המפגש עם המוות. אך מצד שני, אין חיינו סובבים סביב אותו מפגש. יודעים אנו כי העולם הזה צועד לקראת תיקונו והשלמתו בעולם שכולו טוב. על כן, כל מפגש קרוב עם המוות - טומאה יש בו.
ובעוד שכל העמים שמסביב נהגו לבטא את אבלותם על ידי חבלה בגופם של האבלים, הדבר נאסר על עם ישראל. ההלכה אף מצווה שלא להתאבל יותר מידי. כל זאת - כביטוי לאמונה בהישארות הנפש. המוות איננו "תחנה סופית" של החיים. הוא מעבר משלב לשלב ומעולם לעולם, מחיים מצומצמים לחיים גדולים בהרבה. על כן יש באבלות צער גדול, על הפרידה מן הנפטר, אך אין ייאוש הנובע מן המפגש עם החידלון.
הכהן - יותר מאשר כל העם, והכהן הגדול - יותר מאשר שאר הכהנים - מצווים להתרחק מן המפגש המדכא עם המוות. על כן נאסרה עליהם טומאת המת, והכהן הגדול נאסר להיטמא אף לקרוביו. תפקידם של הכוהנים הוא להעמיק את ערכם של החיים. אין הם הולכים בדרכם של כהני האליל, בעלי האוב והדורשים אל המתים, המשליטים את המוות על עולמם של החיים. על כן, כאשר התודעה בדבר ערכם של החיים נפגעת - והדבר בא לידי ביטוי בתופעות חמורות של רציחה בשגגה - דווקא הכהנים הם הנושאים באחריות לכך. ערי המקלט - כולן - היו ערי מושב לכהנים. והרוצח היה יושב בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול.
בן אשה ישראלית
שני אנשים עברים נצים במחנה. האחד - איש הישראלי, יהודי בכל רמ"ח ושס"ה. ולעומתו - בן הישראלית. גם הוא יהודי על פי ההלכה, אולם אביו מצרי. לכאורה היה עלינו לייחס את דברי הגידוף שלו למוצאו הביולוגי, להיותו "בן איש מצרי". אולם לא כך הם הדברים. התורה מכנה אותו שוב ושוב בכינוי "בן הישראלית". לאמור, לא מוצאו המצרי הוא מקור הבעיה. הרי רבים מגדולי האומה היו דווקא צאצאי גרים: "מבני בניו של סיסרא לימדו תורה בירושלים. מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק". ומי לנו גדול מעמוד התורה שבעל-פה, אביהם של כל "בני עקיבא" - ר' עקיבא, שבא ממשפחת גרים, ואף יש אומרים כי הוא הוא מבני בניו של המן שלימד תורה בבני ברק? בולט אפוא כי המגדף אינו מוצג כ"בן איש מצרי", כי אם בתור "בן הישראלית", בנה של אם יהודייה מבטן ומלידה, אשר שמה המלא נתפרסם בכתוב: "שלומית בת דברי".
מרן הרב קוק זצ"ל ("שמונה קבצים", קובץ ה' סי' רל"ח) רואה בפרשה זו מקור להבנה של מאבק איתנים אשר התקיים מאות בשנים לאחר יציאת בני ישראל מן המדבר. "איש הישראלי" - אינו אלא ר' עקיבא. ו"בן הישראלית", אינו אלא "אותו האיש", מייסדה של הנצרות.
זיהוי זה עולה מתוך שתי התכונות הנרמזות בשם אמו של "בן הישראלית": האחד - כשרון דיבור ותעמולה. "בת דברי". השני הוא תוכן התעמולה שלה, בהיותה קוראת שלום לכל, לכל בני האדם ולכל העמים, הצודקים ועושי העוול, הצדיקים והרשעים, עד כדי הגשת הלחי השנייה. "שלומית" שמה. מבקש הוא "אותו האיש", שהוא בעצמו ממזר היה, את "דמעת העשוקים", הממזרים, אשר סובלים בעוון הוריהם. מבקש הוא להכשירם לבוא בקהל בניגוד להלכה הפסוקה, ומתוך כך מבקש הוא ליצור דת חדשה אשר תקרא בשם האהבה והחסד לכל ותבטל את המחוייבות לחוקים ולהלכה (מדרש רבה בסוף הפרשה). תעמולה זו - המתנכרת לייחודו של העם היהודי ומבקשת להשלים עם כל רשע, תוך התבוללות בעמים והולדת בן מאיש מצרי - היא התעמולה של "אותו האיש", שהוא הוא "בן הישראלית". מוצאו מישראל, אך זהותו כבר אחרת. ומתוך כך הוא משמיע דברי חירוף וגידוף כלפי שמיא. "ויקוב בן הישראלית את השם ויקלל".
מול "בן הישראלית", הממזר המגדף, עומדת אישיות הפוכה, אישיותו של ר' עקיבא. לא רחמנות מזוייפת וחולשה פנימית מאפיינות אותו, כי אם עוצמה וגבורה. "כי כאיש גבורתו". גבורה צבאית, בהיותו נושא כליו של בר-כוכבא, וגבורה רוחנית, בהיותו עמוד ההלכה והתורה שבעל-פה, עד כדי מסירות נפש על הלכה פעוטה של נטילת ידיים. "כולהו אליבא דר' עקיבא". מתוך כך אין הוא מטשטש את הזהות היהודית הנרמסת תחת מגפי שלטונה של רומא. מלא הוא גאון לאומי ונכונות להילחם למען גאולת העם בצבא בר-כוכבא. "הישראלי" - הוא מכונה. זהו ר' עקיבא: "איש הישראלי". הוא - שחיזק וביסס את שאיפת הגאולה, הוא - שהקים את בניינה של התורה שבעל-פה, הוא שנתן בידי האומה הישראלית את הכלים הרוחניים להתמודד עם התעמולה של הנצרות.
"הוא 'איש הישראלי' בעומק יסודו הפנימי, למרות שהוא בן גרים בחיצוניותו, והוא הכוח המגן נגד נקיבת השם של בן האשה הישראלית... אותה הקוראה שלום לכל ונוטלת המון דיבורים... 'שלומית בת דברי'... עד אשר פורש המשפט. 'וכל קרני רשעים אגדע, תרוממנה קרנות צדיק'" (מרן הרב קוק שם).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
