^ 1. זוהי דעת רוב הפוסקים שפוסקים כרמב"ם בה' תרומות א, כו, ושו"ע יו"ד שלא, ב, שסוברים שרק כאשר רוב ישראל מתגוררים בארץ חיוב תרומות ומעשרות מן התורה. אמנם ראוי לציין שלדעת כמה פוסקים, גם כשמיעוט ישראל חיים בארץ, חיוב תרו"מ מן התורה, מפני שהקדושה שנתקדשה ארץ ישראל בתקופת הבית השני נשארה לתמיד, וכך פוסקים התוס' והרמ"א בשו"ע שם.
ואמנם לעניין מצוות היובל, יש עוד תנאי, שכל שבט יהיה במקומו, שנאמר בה: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", בשעה שאינם מעורבבים (רמב"ם הל' שמיטה ויובלות י, ח). אבל לעניין תרומות ומעשרות, חלה ושביעית, אין צורך בתנאי הזה, וכך בירר הרב יהודה זולדן בספרו "מלכות יהודה וישראל" ע' 377 - 403.
^ 2. למעשה על הפירות הגדלים דרומה מאשקלון נחלקו, ומפרישים בלא ברכה. ומאמצע הערבה כבר אין ספק, ואין מפרישים תרומות ומעשרות.
^ 3. תבלינים שגם נאכלים, שמתערבים בתוך המאכל, כמו פטרוזיליה ונענע, צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות. ותבלינים שמשמשים רק לנתינת טעם, כגון עלי תה, שנותנים טעם בלבד ואין אוכלים אותם אח"כ, לדעת הרמב"ם והתוספות ועוד ראשונים אין צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות. ויש מחייבים. למעשה פסק הרב מרדכי אליהו שליט"א, להפריש מהם תרומות ומעשרות בלא ברכה. ועיין בספר התורה והארץ ח"ד, ע' 10 והלאה.
אין חיוב תרומות ומעשרות לפני גמר מלאכת איסוף הפירות. ובעץ פרי שגדל בחצר שאין הרבים רשאים להיכנס אליה בלא רשות, אם קוטפים ממנו פרי אחד כדי לאוכלו בחצר, וזה פרי שאוכלים אותו כאחד, כמו תאנה ותמר, אין מפרישים ממנו תרומות ומעשרות, כי זו אכילה ארעית ואין בה גמר מלאכת איסוף. אבל אם קוטפים שני פירות או שמכניסים את הפרי הביתה, הפרי מתחייב בתרומות ומעשרות, כי זה גמר מלאכה בקטיף זה. ואם זה פרי גדול שאין אוכלים אותו כאחד, כמו תפוח, מלפפון ואשכול ענבים, הרי בקטיפתו כבר יש גמר מלאכה מסוים, ואסור לאכול ממנו בלי להפריש תרומות ומעשרות (רמב"ם הל' מעשר ד, טו-יז). אבל אם עץ הפרי גדל בשדה, היינו במקום שלו אבל אם אדם יכנס לשם לא ינזפו בו, וכן בגינה, היינו במקום שכולו מיועד לעצים, יכול לקטוף שם הרבה פירות ולאוכלם דרך ארעי, וכל זמן שלא הכניסם לחצרו או לביתו, לא התחייבו בתרומות ומעשרות (חכמת אדם שער מצוות הארץ ו, ב).
^ 4. אין מפרישים תרומות ומעשרות משמן על זיתים שעומדים לאכילה, ומיין על ענבים שעומדים לאכילה, ואם הפריש - תיקן את הפירות. אבל אם הפריש מזיתים שעומדים לאכילה על שמן ומענבים שעומדים לאכילה על יין, יש אומרים שלא הועיל, ויש אומרים שהועיל (המעשר והתרומה ה, ט).
^ 5. כתב הרמ"א יו"ד שלא, יט, שטוב לטמא את הפירות לפני הפרשת התרומות, מפני שתרומה טהורה אסור לאבד. אבל אם התרומה תהיה טמאה, מותר לשורפה ולאבדה. וכך מטמאים: מרטיבים את הפירות ונוגעים בהם בידיים, שידינו מטמאות את הפירות. אבל אחר הפרשת התרומה אסור לטמאה. אלא יניח אותה במקום שתתכלה מאליה, כפי שכתבתי למעלה.
ככלל אסור לתת תרומה שראויה למאכל אדם לבהמה של כהן, כי בזה הוא מפסידה. אולם כיום שאסור לכהנים לאכול תרומה, כאשר מדובר בכמויות גדולות, כלומר האחוז של תרומת מעשר בכמות גדולה, נוהגים לתת את התרומה לבהמה של כהן (משפט כהן לח, דעת כהן רלז). ויש מעדיפים לתת דווקא כאשר התרומה טמאה (הרב הרצוג), ויש מעדיפים דווקא כאשר התרומה טהורה (האדר"ת, חזו"א). ועיין ב"הפרשת תרומות ומעשרות במערכת הציבורית" לרב עזריאל אריאל תשנ"ב, ע' 98-101.
^ 6. למשל אם ייחד לכך מטבע של שקל, יוכל לחלל עליו כעשרים פעמים, לפי חישוב שפרוטה היא בערך חמש אגורות. ואחר שיחלל עשרים פעם, יוכל לחלל את כל עשרים הפרוטות שבשקל על פרוטה אחת שבמטבע אחר. והדרך הטובה, לייחד שתי מטבעות, אחד של חמישה ש"ח ואחד של שקל (אני נוהג להדביקם בסלוטייפ, כדי לסמנם), ויחלל תמיד על פרוטה שבמטבע הגדול, וכל כמה זמן, יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול על פרוטה אחת שבמטבע הקטן. ואח"כ יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הקטן על פרוטה אחת שבמטבע הגדול, וכך יוכל לפדות עוד ועוד פעמים על המטבעות שייחד לכך. ואף אם יהיו לו בני משפחה או חברים שיקשה עליהם להחזיק מטבע במגירה שמורה שלהם, יוכל לתת להם רשות לחלל על פרוטה שבמטבע הגדול שלו, ויקפיד כל כמה חודשים להחזיר את כל הפרוטות לפרוטה אחת. ופעמיים במחזור של שבע שנים צריך לאבד את אותה הפרוטה, בערב פסח של השנה הרביעית, ובערב פסח של שנת השמיטה. וכך אפשר לעשות, יקח כף של סוכר, יעמוד ליד הכיור, יאמר כל הפרוטות שבמטבעות שלי מחוללות על הסוכר שבכף (שהוא שווה פרוטה) ויזרים מים על הסוכר, ויאבד בזה את הסוכר.
^ 7. וישנה עוד דרך לתת מעשר עני בלי להביא את הפירות. שבעל הפירות יקבע שהוא רוצה לתת את מעשר העני לאחד העניים שהוא מכיר, ולאחר מכן להיעזר באדם נוסף שיעשה פעולת קניין ויקנה עבור העני ההוא את פירות המעשר, שזכין לאדם שלא בפניו. ולסכם עם אותו עני שפירות המעשר ייקנו על ידי בעל השדה ותמורתם יתן לו כסף (הארץ ומצוותיה שם).