נגעי הצרעת | הרב אברהם אבא וינגורט | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
מצורע

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה
שיעורים נוספים

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

8 דק' קריאה

לתלמידי היקר הרב יואל קלינג שליט"א
ולאחינו הגבורים מגוש קטיף וצפון השומרון

שוב אני כותב לכם מארץ נכר. שהיתי בפאריס, שם נתתי שיעור על "עני המהפך בחררה", מושג המגביל מבחינה מוסרית את ה"תחרות החופשית", ועתה אני בדרך חזרה לארה"ק, כשאשהה בעז"ה בשבת בציריך אצל בני משפחה. צר לי שבגלל מחוייבויות לא אוכל להשתתף ב"שלום זכר" של ילדה הראשון של בתנו רחל תחי', שנולד לה למזל טוב ביום שלישי שעבר בבית חולים ביקור חולים בירושלים. היא ביקשה ממני זה עתה בתיליפון איזה רעיון שבעלה נריה שיחי' היה רוצה לשמוע ממני לרגל ה"שלום זכר".

הכהן ה"מפקח" על נגע צרעת
ועתה, ברכבת, בשעה שלמדתי דף ל"א,ב בברכות, עלתה בדעתי מחשבה. מובאים שם דברי חנה: "יין ושכר לא שתיתי" (שמואל א', א', ט"ו), ובהמשך: "אל תתן את אמתך לפני בת בליעל" (שמואל א', א', ט"ז). ודורשת הגמ': אמר רבי אלעזר: מכאן לשכור שמתפלל כאלו עובד עבודה זרה, כתיב הכא לפני בת בליעל וכתיב התם "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך" (דברים י"ג, י"ד), מה להלן עבודה זרה אף כאן עבודה זרה.
מענין הדבר שחז"ל כבר דרשו במקום אחר את הביטוי "בליעל" הנאמר בענין מי שמונע את עצמו מלעזור לעני בשעה שמתקרבת השנה השביעית: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ד' והיה בך חטא" (דברים ט"ו, ט'). ובדומה לדרשה הנ"ל, דרשו חז"ל בכתובות ס"ח,א: רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא: השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', וכתיב התם: יצאו אנשים בני בליעל, מה להלן עבודת כוכבים, אף כאן עבודת כוכבים.
ודומה שחז"ל באו להצביע על סכנה בעבודת ד', שמשמעותה - הפיכת העבודה לעבודה זרה ח"ו. כי ישנם שני סוגי עבודה זרה. יש עבודה זרה שבה אתה הופך אליל לאל, ויש "עבודה זרה" לא פחות מסוכנת - הפיכת א-ל לאליל, כלומר שאתה מתייחס לא-ל כמו שהגויים מתייחסים לאליל שלהם. והגמ' נותנת לסוג זה של עבודה זרה שני ביטויים:
א. האחד הוא התפילה בשעת שכרות. כלומר, בשעה שאין השכל יכול לפעול ב"יישוב הדעת והלב". זהו אחד המאפיינים של "עבודה זרה", עבודה ב"טראנס", בה חושיו של האדם אינם בשליטתו המלאה, והוא מטייל לו כשיכור ב"עולמות העליונים".
ב. והשני הוא ניתוק עבודת ד' מהצדקה, וגם זה מהמאפיינים את "עבודה זרה". עבודה זרה לא מחייבת במהותה את ה"עבודה המוסרית". אין זה אומר כלל שכל עובד עבודה זרה הוא לא מוסרי. אך אם הוא מוסרי, זה בגלל שהוא גם פילוסוף, ולא בגלל שהפולחן מחייב אותו בכך. אולם עבודת ד', טיבה ומהותה - ההשתלמות המוסרית. וזה בא לביטוי כבר בראשית הדרך, כשהקב"ה מודיע למה הוא אהב את אברהם ובחר בו: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, י"ט).
והנה, הרך הנולד הוא ממשפחת הכהנים (משפחת אבינר). ומענין הדבר שדווקא הכהן, העובד את עבודת ד' בבית המקדש, הוזהר ונבחר על רקע שני הביטויים האלה. בדומה לדברי חנה הנ"ל: "יין ושכר לא שתיתי". הוא הוזהר: "יין ושכר אל תשת" (ויקרא י', ט'). מענין שביטוי זה מופיע אחרי החטא של נדב ואביהו, שעפ"י דרשת חז"ל, נכנסו שתויים לבית המקדש. ודומה שאין הכוונה רק לשתויים, במובנו הראשוני, אלא שהיתה כאן איזושהי נקודה של אובדן "יישוב הדעת והלב" בעבודת ד', הם היו ב"טרנס", וזה הביא אותם להקריב "אש זרה", שיש בה, סרך של סרך של סרך של עבודה "זרה".
מאידך, הוא נבחר בזכות סגולת אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר -מלאכי ב', ו'- "תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון" (עי' סנהדרין ו',ב). לשיא ביטויה באה סגולה זו במקרא, כשהי"ת מודיע למשה רבנו מה תהיה תגובתו של אהרן כשיוודע לו שאחיו הקטן הוא הנבחר: "וראך ושמח בלבו" (שמות ד', י"ד). בזכות זה זכה אהרן לאורים ותומים על לבו.
ואפשר שמתוך סגולות אלו נבחר הכהן להיות ה"מפקח" על המצורע. כי הצרעת עצמה מקורה בשנים:
א. האחד מצאנו במרים, שלקתה בצרעת אחרי שדיברה על אדון הנביאים, אחרי שפרש מאשתו. ונראה, שאמנם באופן ישיר, היא לקתה על הוצאת דיבה, אך הרקע הוא אותו רקע, עליו דיברנו, והוא אובדן "יישוב הדעת והלב". מצבה ה"אבוד" של אשת משה, האשה כושית אשר לקח, כה נגע ללבה, שכביכול נאבד לה לרגע, את אותו כושר השיפוט הנדרש לעבודת ד' טהורה.
ב. והשני, הוא הוא נגע הצרעת הבא לתזכורת למי שאבדו לו המעצורים המוסריים, ומוציא דיבה על חברו, או לוקה בגסות הרוח (ראה רש"י ויקרא י"ד, ד').
ומתוך שזה הרקע לנגע צרעת, רק מי שניחון בתכונות אלו של יישוב הדעת והלב, והשלמות המוסרית, זוכה להיות ה"מפקח" האחרון על המצורע, ויכול להכריז על טומאתו וטהרתו.

עור בשר, בגד ובית
והנה, נגע צרעת יכול להיות בעור בשר, בבגד ובבית, כמבואר בפרשיות תזריע – מצורע. וחשוב חשבתי על ה"רקע ההיסטורי" לשלושת נגעים אלו, ומתוך כך לדרך תיקונם.
הקלקול בעור בשר, מקורו באדם וחוה. הם היו ערומים, כשרק עור בשרם נראה על פני השטח. והקלקול בא לביטוי בהתאוות לאותו פרי העץ שהשי"ת אסר עליהם את האכילה. ומתוך שלקו בחטא התאווה, נצטוו לכסות את ערוותם. כי התאווה מקורה ביצר ה"אכילה", המוצא את ביטויו בשנים, באכילה כפשוטה, ובעריות ("כי אם הלחם אשר הוא אוכל" - בראשית ל"ט, ו', ועיי"ש ברש"י). וכיסוי ערוותם הוא ביטוי לבושה המכסה אותם, שלא השכילו להיענות לציפייה (עי' בפירושו של הרב ש. ר. הירש).
ומתוך שזהו חטאם של אדם וחוה, התיקון היא היא הברית מילה, הנחתמת בעור הבשר, והבא להזהיר שלא להיגרר היגררות מיותרת אחרי היצרים, ולמתן את תוקפם.
הקלקול בבגד, מקורו באחי יוסף, שאחרי מה שעשו לו, כיסו את כותנתו בדם, הביאו אותו לאביהם, שהגיב: "כתנת בני, חיה רעה אכלתהו, טרף טרף יוסף" (בראשית ל"ז, ל"ג). כידוע, בגד הוא גם מלשון "בגידה". וזה מה שהיה כאן, שהבגד הטעה את יעקב. וכך אמנם טיבו של בגד. מחד, הוא יכול להוות "תחפושת" המעלימה את הזהות האמיתית. וכך היה ג"כ "גורלו" של בגד יוסף, שהשאירו אצל אשת פוטיפר: "ויעזוב בגדו בידה" (בראשית ל"ט, י"ב). הבגד הזה, שהיה בגד מצרי, פיתח אצלה את המחשבה, שהוא ניתן לפיתוי. אמנם ברגע האמת, בשעה שראה דמות דיוקנו של אביו, הוא "תפס את עצמו", חזר לזהותו, ואת הבגד הבוגד השאיר בידה.
ומאידך, בגד יכול להצביע על הזהות המקורית, וזהו תפקידה וייעודה של מצוות ציצית: וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ד' (במדבר ט"ו, ל"ט). וכך, עפ"י המדרש, שמרו בני ישראל על זהותם במצרים, שלא שינו את לבושם.
הקלקול בבית, הוא הבא לביטוי באחיזת בני ישראל באדמת מצרים: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (בראשית מ"ז, כ"ז). הם המירו בית בבית, ובמקום להישאר אחוזים ודבוקים בבית ארץ אחוזתם, ארץ ישראל, הם נאחזו בבית לא להם. והתיקון לחטא זה היא היא מצוות מזוזה. כי המזוזה באה להצביע על השכינה השורה בבית. וביתו של ישראל כעם, היא ארץ ישראל, שם מקום בית המקדש, ושם מקום השכינה. חז"ל נתנו לכך ביטויים רבים, ביניהם: "כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח" (כתובות קי"א,א).

[ואולי טמון בזה הסוד, שישראל, טרם יציאתם ממצרים, הצטוו על ברית מילה, הצטוו לשים דם על המשקוף ועל שתי המזוזות, שהיא מצוה על הבית כעין מצות מזוזה, ולא הצטוו על מצוה הקשורה לבגד. כי, עפ"י המדרשים, הם הפרו ברית מילה ("ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים, מכאן אתה למד שמשה מלן ביציאתן ממצרים, וכיון שעשו כן הפך הקב"ה האהבה שהיו המצריים אוהבין אותן לשנאה" – שמות רבה פרשה א'), וכאמור, הם נאחזו ב"ביתם" במצרים, אך מאידך, לא שינו את מלבושם (ראה שמות רבה, פרשה א')].

ודומה ששלושת "נגעים" אלו, הם הם נגעי צרעת:

א. צרעת עור בשר. ומענין ששם התורה הקדימה תרופה למכה, כשכתבה בסמוך לנגע צרעת: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא י"ב, ג'), כאילו ש"שבעה ימי בדיקה" של הלוקה בצרעת עור בשר, החוזרים על עצמם, מצפים לאותו יום השמיני.
ב. צרעת בגד. היא היא הבגידה בזהותו של האדם. והתיקון הוא כיבוש הבגד וליבונו. כי הליבון מצביע על תשובה, על חזרה לזהות המקורית. "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" (קהלת ט', ח' וראה בשבת קנ"ג,א). ורק אם נכשל, נגזרת גזירה של שריפה על הבגד!
ג. צרעת בית. מענין ביותר, הביטוי בה בחרה התורה כדי להצביע על צרעת זו: "כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (ויקרא י"ד, ל"ד). "בית ארץ אחוזתכם", הוא הוא החטא הנ"ל, "ויאחזו בה", ההמרה של בית בבית, המחשבה שניתן לחיות חיים מלאים בבית לא לנו בחוץ לארץ, או להפוך את ארץ ישראל לארץ לא לנו, לארץ בה מגרשים את השכינה. התיקון הוא חילוץ האבנים, אך אם התיקון לא עולה יפה, והנגע חוזר, אז דינו של הבית – הריסה ח"ו...
אך מתוך שהאדם לומד את הפרשה, והוא מגלה את המטמוניות הטמונות בה (ראה שם ברש"י), לומד הוא לחזור אל מקור מחצבתו.

*

ונראה שמה שחז"ל קשרו את נגע צרעת ללשון הרע, מתקשר עם הרעיון הנ"ל. כי החטא של עור בשר הוא כאמור חטא היצר. והתפרצות היצר יכולה לבוא בשנים. א. או מאליה: כשלא מקפיד לפקח עליו, לתת לו את האיזון הנכון, להיות עובד ד' בשני יצריו (ראה רש"י דברים ו', ה'), הרי היצר משתלט עליו. ב. או ע"י גבהות הלב וגסות הרוח. במקום להיות גבור בכיבוש היצר, הוא רוצה להראות את "גבורתו" ע"י יצר כובש!
וזוהי אולי משמעות דברי רש"י (ויקרא י"ד, ד'): "לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול. ועץ ארז - לפי שהנגעים באין על גסות הרוח". לשון הרע מקורה בשנים: א. או בפטפוטי דברים, שאין שליטה על הדבור, כצפור. ב. או מתוך "גסות הרוח", שבא להגביה את עצמו ע"י שמשפיל אחרים (וידוע הסיפור שמספרים על ר' חיים מבריסק כשהיה ילד קטן. הוא רב עם חברו: מי גבוה יותר? והחבר שם את ידיו בחזקה על כתפי חיימקה, והשפיל אותו. אמר לו חיימקה: אני יותר גבוה. מה עשה? קפץ לגובה, וכך התרומם מעל חברו. הרב של המקום ראה אותם משחקים, ניגש אל חיימקה, שם לו את הידיים על הראש, ואמר: מובטחני בזה שיהיה גדול בישראל. כי כדי להתרומם הוא לא משפיל את הזולת...). ולשון הרע משקף בזעיר אנפין את מעלליו של היצר!

עור בשר, בגד ובית בשעת העקירה
והנראה, שכל מצבכם, אחינו הגבורים, קשור לאותם שלושת הנגעים הנ"ל:

א. ההחלטה על העקירה באה מתוך אותו חטא, שמקורו באדם וחוה, חטא של "עור בשר". הוא בא או מתוך פטפוטי דברים, שהתפשטו בציבור הרחב, שנתנו מקום למחשבה שכך יביאו את המנוחה ואת הנחלה לעם שאורג אליהן ללא הרף. או מתוך "גסות הרוח" – שהיתה יותר מנת חלקם של מעצבי ההחלטות הגורליות, וחשבו, במודע או שלא במודע, שכך יצילו את שלטונם, וד"ל.

ב. החלטה זאת, היא כל כולה בבחינת ה"בגד" שהביאו אחי יוסף אל אביהם. היה בה לא רק התנערות מכל קדשי ישראל, אלא גם התנערות מאותם ערכים עליהם חונך הנוער מראשית התקומה. במקום להיות חלוצים בונים, הפכנו לחלוצי ההריסה.

ג. והחלטה זאת המירה בית בבית. בו בזמן שהרסה את ביתכם כאילו יש בה "נגע צרעת", והמירה את ביתכם לקראוון (או לאיזשהו "מבנה" המכונה קראוילה, להנעים את האוזן...), הרי היא הפכה על פניה את ייעודו של ה"בית הלאומי", את ארץ ישראל. במקום להיות מקום השכינה. עקרו את ה"מזוזה" משם. פשוטו כמשמעו, יחד עם כל הסמליות הקשורה לדבר. כמובן, שאינכם היחידים שזוכים ב"טיפול" מעין זה, אך עצם נוכחותכם ופעילותכם במקום היתה כל כולה דגם לכושר לקשר בין בנין הארץ והבנין הרוחני.

אך רוחכם החזקה לא תיתן מקום לייאוש. אתם תדעו להכין את הברית החדשה, שהקב"ה מכין לעמו בעת הגאולה (ראה ירמיהו ל"א, ל'). אתם תדעו לעטוף את בגדיכם – בגדנו בציציות שיחזירו אותנו אל זהותנו המקורית. ואתם תשכילו להכין את התשתית לבית המקדש, ושיתקיים הכתוב "כי מלאה הארץ דעה את ד'" (ישעיהו י"א, ט', ועי' רמב"ם סוף הל' מלכים), ונזכה יחדיו לקיום הפסוקים שנקרא בשבת הגדול הקרובה: "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם (מלאכי ג', כ"ג – כ"ד).

בברכת חג כשר ושמח
ויה"ר שנזכה לגאולה השלמה
עם כל בית ישראל

אברהם אבא וינגורט

שיעורים נוספים

מצורע