ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- שבועות
- הכנה לחג השבועות
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
כ"ז אייר תשס"ט, מֻ"ב לעומר
אי שם בטיסה מעל הים
לתלמידנו וידידנו היקר
הרב יואל קלינג שליט"א
ולאחנו הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון לאוי"ט
נתתי אתמול שיעור בפאריס בענין חוזים בכפייה, תקפם במשפט העברי ובמשפט משווה, ואני שואל את עצמי האם החוזה שכמה מאתכם חתמו בשעתו, על הסכמתם להמיר את ביתם בפיצויים וכדומה, תקף על פי משפט העברי...
והנה ההלכה הבסיסית היא כדברי רב הונא, שתלויהו וזבין זביני זביניה (עי' סוגיא בבא בתרא מ"ז,ב וכו'), שאם "תליוהו" עד שאמר "רוצה אני", והוא נאות למכור את קרקעו או נכס אחר, החוזה תקף. והערתי שם שהלכה זאת היא מחוייבת המציאות, דאחרת נמצא אתה מערער את "חוזה התורה" שגם הוא ניתן בכפייה, בבחינת "כפו עליהם הר כגיגית" (שבת פ"ח,א)... ואמנם עד שהדר קבלוה בימי אחשורוש בנפש חפצה, ניתנה אפשרות לערער על ה"חוזה", וזוהי זכות ה"מודעה" שניתנה לישראל (עיי"ש. זכות זאת מקבילה במקצת לזכות ה"מודעה" שניתנה למי שכופין אותו למכור, והיא מוקנית כל עוד לא "חתם" סופית על החוזה, עיי"ש בסוגיא בבבא בתרא). אך זכות זאת אומרת שבעצם יש ערך לחוזה, רק שע"י "פרוצדורה משפטית", יכול הוא לערער על תקפו, או יותר נכון, על "זכותו" של מי שכפה, כלומר הקב"ה, להטיל על ישראל עונש במידה ואיננו שומרים על תנאי החוזה.
והנה, התנאי הבסיסי כדי שיהיה תוקף ל"תלויהו וזבין" - זה שהמוכר קיבל פיצוי כספי מלא על הנכס ש"מכר" (עיי"ש בבבא בתרא ברשב"ם ובתוספות). הרעיון הוא, שאם קיבל את מלא המחיר, בדיעבד האדם אומר לעצמו: סוף סוף לא הפסדתי מאומה (עיי"ש ברשב"ם). כלומר, ירדו חכמים לסוף דעתו, שבנסיבות הקיימות, מתוך שידע שהוא מקבל פיצוי מלא, הוא גמר בדעתו למכור ע"מ להשתחרר מהאונס. ולכאורה, אין זה כלל המקרה אצלכם, גבורי גוש קטיף וצפון השומרון, כי גם לו יצוייר שהייתם מקבלים פיצוי מלא, הרי זה פיצוי כלכלי על הערך של המגרש והבית, אך בשום אופן אין כאן "פיצוי" על הנזק הנפשי האדיר, כשאילצו אתכם להיפרד ממקום שהיה קדוש בעיניכם, ושפיתחתם כלפיו אין סוף רגשות... (ועי' גם בתשובות הרא"ש סי' ע"ב, ה').
והייתם לי סגולה מכל העמים
ועדיין מהדהדת השאלה, כיצד אירע הדבר, כיצד התגלגלנו לידי כך ש"כפו עליכם הר כגיגית" ואילצו כעשרת אלפים נפשות לעקור מביתם, וזה עבר את ה"צנזורה" של העם ושל נבחריו?
והנה עתה רבים הדבורים על "שתי מדינות לשני עמים", החל מנשיא ארה"ב וכלה בדרישה דומה העולה בהרבה חוגים בתוככי העם היהודי. וכי עדיין כל הנסיונות שניסינו "לתת" לשכננו מתנות, שרק הגביר את תאוותם לא דים כדי להרתיענו ממעשים חד-צדדיים או כביכול דו-צדדיים? ומה גם שבעצם טיבה, מדינה כפי שגם ה"נאורים" בתוכנו רוצים להעניק לשכננו, איננה "בר קיימא" מבחינה כלכלית, ודאי לא מבחינה צבאית, וקשה לדמיין שיסתפקו באותו "מועט". בסופו של יום, גם אם נדמיין שהשכנים מתכוונים ל"שלום אמת", המציאות תכפה ששטח מדינתם יהווה "קרש קפיצה" ע"מ לערער את המדינה היהודית כולה.
ואביע כאן רעיון שתמציתו שמעתי מהרב אהרן וקסלשטיין שליט"א (שאתו אני עובד על כתבי מו"ר הרב ויינברג זצ"ל, בעל ה"שרידי אש"): האחיזה ב"קרני המזבח", הנסיון למצוא פיתרון שבהיבט הרציונלי הוא הזוי (ודאי לא פחות מאשר מה שלדידם ארץ ישראל לעם אחד הוא פיתרון הזוי...), יש בה היבט עמוק. הוא משתלב עם התפיסה שאיננו עם ייחודי, שלא ניתנה לנו ממרומים שליחות עלי ארץ. וכיון שכך, חייב להיות שיש פיתרון "רציונלי" למאבק בין בני ישראל ובני ישמעאל. וכי לנצח חרב תאכל בקרבנו? ואז מנסים כל מיני פתרונות ע"מ להוכיח שיש פיתרון... נסיגה חד-צדדית, נסיגה תחת הסכם עם פיקוח בין-לאומי, וכהנה וכהנה. ואם כל זה לא הולך, לא נלאה, עד שנמצא את ה"פיתרון", גם אם מצטייר כחלום שאין לו אחיזה במציאות.
השקפה זאת מעוגנת באמונה עמוקה שמה שקורה אתנו בארץ ישראל, הוא מה שקורה עם כל העמים עלי תבל, וגם שם יש מאבקים ומלחמות בין שבטים ובין עמים, אך בסופו של יום, המאבקים מסתיימים, גם אם עולים הם בקרבנות הרבה. ההבדלים "בתוכנו" הם רק טכניים: האם יש להתאזר בסבלנות עד שיימצא הפיתרון, או האם יש ללכת "לפני המחנה", לדמיין "חזון" ולכפות את המציאות עפ"י הדמיון... ודומה שאתם, הגבורים מגוש קטיף וצפון השומרון, הייתם הקרבן של אותו דמיון (מעבר להיבטים האישיים של המנהיגים, שכבר רבות דובר עליהם).
אנו יודעים מתוך חוויתנו בהר סיני, שעם סגולה אנחנו, שיש לנו שליחות עלי אדמות. מתוך אותה שליחות, מודעים אנו ג"כ שיש מי בעמי העולם שעינו צרה בשליחות הזאת, ויעשה את הכל ע"מ לטרפדה. כך היה מימי קדם עם עמלק (הגם שיש בגויים כאלו שהגיבו בדרך הפוכה, ראה יתרו!), וזה המשיך לאורך כל ההיסטוריה, והיום, אלו שעומדים כחוד החנית במאבק נגד ישראל, הלא הם בני ישמעאל (שקצת קיבלו על עצמם את "שליחותו" ו"הלכתו" של עשיו...). וצריך להדגיש, אין ייעודנו פרי המאבק נגדנו, אלא אדרבה ואדרבה, המאבק הוא תוצאה של ייעודנו! מתוך כל אלה אין אנו מתפלאים מהמאבק, וגם איננו נרתעים ממנו. ורק מאמינים אנו שסוף הכבוד לבוא, סוף ההכרה לבוא, והיא תשתלב עם הכרת העולם במלכות שד-י. ואנו כיעקב בשעתו מתכוננים בינתיים לדורון (רק כבשים, לא שטחים...) לתפילה ולמלחמה, ואנו אומרים כיעקב לעשיו ולבאי כוחו: "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבא אל אדני שעירה" (בראשית ל"ג, י"ד).
ואולי יש לדרוש בהכי את הפסוק "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" (שמות י"ט, ה'). "הארץ" זה גם העולם וגם ארץ ישראל (ידוע הסיפור עם ילד בתל אביב שלמד בבית הספר את הפסוק: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", והוא פונה למורה: המורה, ומי ברא את חוץ לארץ?...). ואם נכיר שאנו עם סגולה, הרי העולם יכיר שלד' ארץ ישראל והוא נתנו לאשר ישר בעיניו. מאידך אם נכיר שארץ ישראל היא לד', הרי העולם יכיר שעם סגולה אנחנו, יחדול לחמוד בנו (כפי ההבטחה: "ולא יחמד איש את ארצך בעלותך ליראות את פני ד' אלוקיך" - שמות ל"ד, כ"ד), ואדרבה יבוא לשמוע את ה"תזמורת האלוקית" שעם ישראל "מנצח".
חוזה הדדי
בימים אלו לומדים בדף היומי ענייני יאוש (לצערי איני לומד את הדף באופן קבוע). והרהרתי שיש כעין חוזה הדדי בין הקב"ה וכנסת ישראל, חוזה של אי יאוש (וידועה אמרתו של הרבי מקוצק בענין "יאוש שלא מדעת" - שמי שמתייאש, סימן הוא שאין בו דעת...). הקב"ה אינו מתייאש מעמו, וכאבא המצפה לחזרתו של בן, יושב בשמים מצפה שהעם יחזור ויתחבר אל אביו.
וכבר מספרת הגמ' במכות כ"ד,א על רב שהיה מפחד כשהיה קורא בפסוק: "ואבדתם בגויים" (ויקרא כ"ו, ל"ח), והגמ' מגיבה: מתקיף לה רב פפא - דלמא כאבידה המתבקשת, דכתיב "תעיתי כשה אובד בקש עבדך" (תהלים קי"ט, קע"ה). יחס זה יסודו ומקורו באהבת אב לבן, שמעולם אינו מתייאש ממנו, גם כשהבן נתרחק ממנו תכלית הריחוק. יחס זה של אהבה בא לביטוי מופלא במנין שנצטוינו למנות ולחזור ולמנות את ישראל מתוך חבתן (רש"י ריש במדבר), גם כשיודעים שהמספר לא יכול היה להשתנות (ראה שמות ל"ח, כ"ו והשווה עם במדבר א', מ"ו, ועי' רש"י שמות ל', ט"ז והרמב"ן השיג עליו ואכמ"ל). והרי זה כרועה המונה את צאנו, את שיו "עד תעברנה הצאן על ידי מונה" (ירמיהו ל"ג, י"ג)
ומאידך, גם ישראל איננו נופל ליאוש. הוא אינו חדל מלהאמין בביאת גואל צדקנו גם אם יתמהמה, גם בעתים שהכל מורה שהעיכוב הוא כביכול לנצח (מספרים שאחרי כבוש ירושלים מן הירדנים ע"י ישראל, בשנת תשכ"ז -בל נשכח שמחר הוא יום כ"ח אייר!- עלה נציג ירדן באו"ם על הבמה והתחיל את נאומו בזה"ל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני"... עלה נציג ישראל על הבמה ואמר לו: אם תחזרו על משפט זה בעוד אלפיים שנה, נהיה מוכנים להיכנס אתכם למו"מ...). בשעה ששועל יוצא מבית קדשי הקדשים, רבי עקיבא רואה בזה תחילת גאולה... (עי' מכות כ"ד,ב). ובשעות ההסתר הכי קשות, עם ישראל, ככלל, המשיך להאמין באמונה שלמה שמאחורי ה"עננים השחורים" - אור גדול.
וגם כושר מופלא זה שלא להתייאש, יסודו ומקורו באהבה של בן לאב. ואביא בזה רעיון מופלא שזכיתי לשמוע מדודי הרב משה בוצ'קו שליט"א, ראש ישיבת היכל אליהו. הפסוקים מספרים על נביא שקר המביא "אות או מופת" לאמת את דבריו כביכול, ונאמר שם: "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה ד' אלוקיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ד' אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים י"ב, ב' - ד'). ולכאורה, הרי זה יותר נסיון באמונה מאשר באהבה. אלא שה"אות או מופת" שמביא ה"נביא", אלו הוכחות מן ההיסטוריה שהשם עזב את עמו, שהנה הוא נתון לרדיפות אין סוף ואין מושיע לו, והרי לך כביכול סימן מובהק שהברית שכרת עם ישראל - אבד זוהרה ותקפה. אלא שהעם האוהב את ד' אינו מתפעל מהוכחות אלו, הוא אינו נופל ברוחו, כי חש הוא בכל לבבו ובכל נפשו שאב אינו עוזב את בנו.
ומתוך אותו "חוזה הדדי", בטוחים אנו שבמהרה בימנו, שוב יהיו פני הכרובים איש אל אחיו.
ואתם, הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון, הנכם לכולנו דוגמה חיה של הכושר לשמור על רוח גבורה למרות כל הנסיונות הקשים, ויה"ר שבמהרה בימנו תזכו יחד עם כלל ישראל, לראות את אותו אור גדול.
בברכות מקרב לב
ובברכת חג שמח
אברהם אבא וינגגורט
הרב אברהם אבא וינגורט
ר"מ בישיבת "היכל אליהו", כוכב יעקב.
ואנחנו קמנו ונתעודד ידיים, קול שרירות לב כנגד לב פתוח
מכתב לאחינו הגיבורים שבגוש קטיף וצפון השומרון - לפני השריפה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
