^ 1.. וכן כ"ב בשבט, שבעקבות מרד החשמונאים עלה אנטיוכוס הרשע להחריב את ירושלים ולהשמיד את היהודים, והגיעו אליו שמועות רעות על מרידות כנגדו במזרח ממלכתו, ובכ"ב בשבט (167 לפה"ס) נאלץ להפסיק את המצור על ירושלים, ולבסוף נהרג באותן המרידות. ג' בכסלו, שבו הסירו החשמונאים את סמלי גדודי היוונים מהמקדש. כ"ד באב, שבו החזירו החשמונאים את ישראל לדון בדיני התורה ולא בדיני יוון. כ"ג באייר, שבו כבש שמעון בן מתתיהו החשמונאי את מצודת חקרא, שגם אחר שחרור ירושלים עוד נותר בה חיל מצב יווני. כ"ז באייר, שבו ביטלו החשמונאים (כנראה בעת שלטונו של יונתן בן מתתיהו) את סימני העבודה זרה שהיו תולים על פתחי הבתים והחנויות. ט"ו וט"ז בסיון שבהם כבשו את בית שאן והגלו ממקומם את הנוכרים שהיו צוררים לישראל. וגם קבעו יום טוב ביום מות המלכים הרשעים שרדפו את החכמים, ינאי המלך בב' בשבט, והורדוס המלך בז' בכסלו. ועוד ימים רבים מובאים במגילת תענית.
^ 2.. אלכסנדר מוקדון מת בשנת ג' תלז - 323 לפה"ס. בתחילה נלחמו תלמי וסלבקוס כנגד אנטיגונוס, וניצחוהו בקרב ליד עזה בשנת ג' תמח - 312 לפה"ס, וחילקו ביניהם את מצרים לתלמי, וסוריה ובבל לסלבקוס. לאחר מכן נלחמו ביניהם על ארץ ישראל, ומשנת ג' תנט - 301 לפה"ס שלט בה בית תלמי ליותר ממאה שנה. בשנת ג' תקסב - 198 לפה"ס כבש אנטיוכוס השלישי, מבית סלבקוס, את ארץ ישראל. בסוף ימיו כוחו נחלש. בעקבות נסיונו לכבוש את ממלכת פרגאמון באסיה הקטנה, התערבו הרומאים לטובת פרגאמון וגברו עליו ונאלץ לשלם להם פיצויים כבדים. אחריו מלך אנטיוכוס אפיפנס (ג' תקפד - ג' תקצו, 176 - 164 לפה"ס), והוא אנטיוכוס הרשע שהטיל גזירות שמד על ישראל. [בפרק זה הלכתי על פי ספרו של ד"ר מרדכי ברויאר 'דברי הימים לישראל ולאומות העולם' בהוצאת מוסד הרב קוק, שחישב את השנים לפי המקובל על ההיסטוריונים, שתיארכו את מלכי יון ומלחמותיהם במקביל למלכי החשמונאים ומלחמותיהם, ואילו חכמים לא תיארכו זאת. לפי חישוב חכמים בית המקדש השני הוקם בשנת ג' תי (להיסטוריונים כ-165 שנה לפני כן), ומלכות פרס המשיכה לשלוט עוד 40 שנה (ע"ז ט, א), ובשנת ג' תנ, כבשה מלכות יון את האימפריה הפרסית (להיסטוריונים בג' תכח כבשו היוונים את ארץ ישראל). בחישוב ימי הבית השני לעניין שביעית ויובל כתבתי בפנה"ל שביעית ויובל ה, ד; ז, כפי חשבון חכמים, לפיו מסודרות שנות השביעית והיובל (וגם אם צדקו ההיסטוריונים ובית המקדש השני עמד יותר שנים, מ"מ מעגל השביעית והיובל נשמר במנהג ישראל). גם במניין שטרות, שמתחיל מהשנה שמלכות יוון כבשה את האימפריה הפרסית, (שהתימנים עד היום כותבים בכתובה), נהגו ישראל לפי חשבון חכמים, שהוא מתחיל בשנת ג' תנ, כאשר לפי ההיסטוריונים היה צריך להתחיל בשנת ג' תכט.]
^ 3.. בי"ג באדר ג' תקצט (161 לפה"ס) ניצח צבאו של יהודה המכבי את צבא ניקנור, ניקנור נהרג ושרידי צבאו נסוגו, יום זה נחגג לדורות. מיד לאחר מכן שלחו היוונים את בכחידס בראש צבא גדול, יהודה לא הצליח לגייס לוחמים רבים, ורק בשמונה מאות איש עמד מולו. בקרב זה נהרג יהודה המכבי (ג' תר, 160 לפה"ס). בכחידס כבש את כל הארץ, מינה לכהן גדול את אלקימוס המתייוון שהוציא להורג שישים מזקני החכמים. יונתן, אחיו של יהודה, הנהיג את שרידי מחנה החשמונאים שהסתתרו וברחו. במשך הזמן התחזקו החשמונאים והצליחו לזנב ביוונים, אך לא הצליחו לכבוש בחזרה את ירושלים. כשהתעורר איום על שלטונו של המלך דמטריוס, ביקש להגיע להסכם עם החשמונאים, ובתמורה העניק להם את ירושלים ושלטון אוטונומי. יונתן ניצל את המאבק על השלטון בבית סלבקוס, וקיבל מיריבו של דמטריוס הטבות נוספות, וכך בשנת ג' תר"ח, 152 לפה"ס, הודחו המתייוונים מניהול בית המקדש ויונתן החל לשמש ככהן גדול. אחד השליטים, טריפון, שלא הסכים להעמקת שלטונו של יונתן על ירושלים, משכו בערמה לבא לשיחות עמו, ולאחר מכן רצחו (ג' תריח, 142 לפה"ס). שמעון אחיו ירשו ועשה הסכם עם מתנגדו של טריפון, תמורת שחרור יהודה מתשלום מסים לשלטון היווני. תוך כך שהמלכים היוונים בסוריה היו עסוקים במלחמות פנימיות, שמעון טיהר את הארץ משרידי ההשפעה היוונית, כבש את מצודת החקרא (בכ"ג באייר ג' תריט, 141 לפה"ס, וקבעו יום זה ליום טוב) וכבש ערים נוספות סביב יהודה, וביצר את חירותה המדינית. כשאנטיוכוס סידטס גבר על אויביו ולא נצרך יותר לעזרתו של שמעון, עודד קשר כנגדו, ואכן חתנו של שמעון, תלמי, קם ורצח את שמעון עם שניים מבניו (ג' תרכה, 135 לפה"ס). בעזרת אנטיוכוס סידטס ניסה תלמי להשתלט על יהודה, אולם יוחנן הורקנוס, בנו הנאמן של שמעון לחם נגדו. אז בא אנטיוכוס סידטס לעזרת תלמי הרוצח ועשה שמות ביהודה והביא את ירושלים במצור קשה, אולם בעקבות מרידות שפרצו כנגדו נאלץ לסגת וקיבל את הצעת השלום של יוחנן, שהסכים לשלם מס כבד ליוונים, ותמורת זה קיבל אוטונומיה מסוימת ונתמנה לכהן גדול ונשיא. זמן קצר לאחר מכן צבאו של אנטיוכוס סידטס הובס והוא עצמו נהרג במלחמה מול הפרתים, ויוחנן יצא לכבוש שטחים נוספים בארץ ישראל, להרחיב את ההתיישבות היהודית על חשבון הנכרים ולטהר את הארץ מעבודה זרה. הכיבושים הנוספים הביאו לעושר ושגשוג כלכלי ליהודים. 31 שנה הנהיג יוחנן את יהודה (ג' תרכה - ג' תרנו, 135 - 104 לפה"ס), ורוב ימיו נהג בצדקות וחיזק את הסנהדרין, אולם בסוף ימיו נמשך אחר הצדוקים.
^ 4.. לאחר מותו של יוחנן הורקנוס (ג' תרנו, 104 לפה"ס) החלו משברים. צוואתו לא קוימה, בנו בכורו יהודה אריסטובולוס בעל בריתם של הצדוקים נהג כשליט הלניסטי, השליך למאסר את אמו ואחיו, והכריז על עצמו כמלך וכהן גדול. לאחר כשנה מת, ואחיו אלכסנדר ינאי מלך במקומו במשך 27 שנים, הוא היה צדוקי שנטה אחר המתיוונים ולחם בחכמים, אולם המשיך להרחיב את גבולות ישראל. בסוף ימיו חזר בו והבין שנטייתו אחר הצדוקים פגעה בלאומיות היהודית, וציווה להוריש את המלכות לשלומציון אשתו הצדקנית, אחותו של שמעון בן שטח. תשע שנים מלכה שלומציון (ג' תרפד - ג' תרצג, 76 - 67 לפה"ס). אחר מותה פרצה מלחמת אחים קשה בין שני בניה (שהתחנכו על ידי אביהם ינאי הצדוקי), הורקנוס ואריסטובלוס. בשנת ג' תרצה, 65 לפה"ס, פנו שני האחים אל פומפיוס נציג רומא כדי שיכריע ביניהם. הוא עלה עם צבאו על יהודה, ביטל בשנת ג' תרצז, 63 לפה"ס, את מלכות חשמונאי, צמצם את גבולות יהודה, והשאיר את הורקנוס בתפקיד הכהן הגדול וראש היהודים ביהודה. את שאר שטחי ארץ ישראל מסר לשלטון עצמי כפוף לנציגי רומא. במשך הזמן אנטיפטר האדומי שהיה איש סיעתו של הורקנוס התקרב לרומאים ונעשה איש אמונם ומכוחם לשליט יהודה בפועל. אחריו, הורדוס בנו המשיך בדרכו. וכיוון שהורדוס עזר להורקנוס לגבור על בן אחיו, נתן לו הורקנוס את מרים נכדתו לאשה, וכך יכול היה הורדוס לתבוע לעצמו בהמשך את מלכות חשמונאי. בשנת ג' תשך 40 לפה"ס, כבשו הפרתים את ארץ ישראל, ועמם חזר בנו של אריסטובלוס לשלוט ביהודה תוך שהוא נוקם בדודו הורקנוס. הורדוס ברח לרומא, שם קיבל מינוי למלך וחזר עם צבא רומאי וכבש את ארץ ישראל. מאז התחילו 36 שנות מלכותו. הוא רצח את מתנגדיו ואת כל מי שיכל לאיים על מלכותו, ובכללם את בני משפחת חשמונאי ואף כמה מבניו. כשמת בשנת ג' תשנו, 4 לפה"ס, קבעו חכמים את יום מותו, ז' בכסלו, ליום טוב. ואע"פ כן הרמב"ם החשיב את ימי מלכותו כמלכות ישראל, שכתב בהלכותיו (ג, א), שבזכות ניצחון החשמונאים חזרה מלכות לישראל יותר ממאתיים שנה. ובזה מלמדנו הרמב"ם שאפילו ימי הורדוס, היו טובים מהשעבוד שלפני המרד והשעבוד שלאחר חורבן הבית השני.
^ 5.. ההודאה מתקיימת ב'על הנסים' שאנו אומרים בתפילה ובברכת המזון. ובה מודגש הניצחון על היוונים, שרצו להשכיח מישראל את התורה והמצוות, וה' עזר לנו ונתן את הרשעים הגיבורים ביד הצדיקים המעטים, ואח"כ טיהרו את המקדש והדליקו בו נרות, ולא מוזכר נס פך השמן.
והרמב"ם ג, א, מוסיף להדגיש את הניצחון הלאומי מדיני: "בבית שני, כשמלכו יון, גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאוד מפניהם ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו והושיעם מידם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים עד החורבן השני".
והעניין, שנס פך השמן מבטא את ניצחון האמונה והתורה. והוא היסוד שבזכותו נשארו ימי החנוכה לדורות. אולם לא היינו זוכים להדלקת הנרות ולניצחון האמונה לדורות, בלא נס הניצחון של הצדיקים על הרשעים וההישגים הלאומיים, כמבואר ב'על הנסים'. ועל כך אנו מהללים לה' בהלל. שעיקר ההלל נתקן על ישועות ישראל, כהצלה משעבוד לחירות וממוות לחיים, וכפי שהדגיש הרמב"ם את הצד הלאומי. ומתוך כך מובן שהרמב"ם הדגיש את שמחת ימי החנוכה, כפי שכתב בהלכה ג': "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו, שתחילתם מלילי חמישה ועשרים בכסלו, ימי שמחה והלל ומדליקין בהם הנרות..." (יתכן שלרמב"ם עיקר הנס הוא הניצחון, בשונה ממה שכתבתי בהלכה א' עפ"י כמה ראשונים). ובהקשר לזה ולמה שיבואר בהמשך ע"ע ב'אורות' מאמר 'למהלך האידיאות', שימי הבית השני היו הכנה לגלות בשאיבת חיוניות קודש לתושבע"פ, וכן עי' במאמר 'חכם עדיף מנביא', ובאורות התורה פרק א'.
^ 6.. ועי' במהר"ל תפארת ישראל פרק ב' וסוף פרק כה, ונר מצווה עמ' כג. תפיסתם של היוונים צמחה מהטבע, וכיוון שיש בטבע כוחות שונים, האמינו בריבוי אלים. וכיוון שאין בטבע ערכים אלא חוזק, יופי וחכמה חיצונית בלבד - זו היתה שאיפתם. לעומת זאת יסודה של היהדות בה' אחד שברא את הטבע אבל הוא עצמו מעל ומעבר לטבע. והיעוד הוא לגלות את האחדות האלוקית בעולם, לגלות את צלם האלקים שבאדם על ידי המוסר, התורה והמצוות. היוונים אינם יכולים להסתדר איתנו, מפני שהאמונה בה' אחד וערכי המוסר מפוררים את עיקרה, אולם היהדות יכולה להסתדר עם היוונות, ולהשתמש בה ככלי למחקר והגדרה ולגילוי התכנים היהודיים. על כל זה ויותר עי' בספר בינה לעתים ח"א פרקים כה - כז.
^ 7.. אמנם דעת ר"ת שאם לא עקר את רגליו חוזר לברכת מודים כדי לומר 'על הנסים', אבל אין הלכה כמותו. וכבר משאמר שם ה' שבסוף הברכה אינו חוזר, ואף לא יסיים 'למדני חוקיך' (מ"ב רצד, ז). לגבי ברהמ"ז, מהגמרא שבת כד, א, משמע שנהגו לומר 'על הנסים', אבל לא תקנו זאת כחובה, וכך דעת רשב"א וריטב"א. ומהרמב"ם משמע שחובה להזכיר, ובאו"ז כתב שנהגו בו כחובה. ולראבי"ה חובה לאכול סעודות פת בחנוכה, ולכן אם לא הזכיר חוזר. אולם להלכה אם לא הזכיר אינו חוזר.
^ 8.. יש שני סוגי אמירת הלל, על מועד ועל הצלה בנס. סוכות הוא מועד, ומבואר בערכין י, ב, שאומרים הלל שלם בכל שבעת ימי החג, כי כל יום חלוק מחבירו בקרבנותיו, ועל כן יש לו יחוד משלו, שעליו ראוי לומר הלל, לעומת פסח שבכל הימים מקריבים אותם הקרבנות. בחנוכה אומרים הלל שלם על נס ההצלה, ואומרים הלל שלם בכל שמונת הימים, מפני שהנס הלך והתגדל בכל יום, ועל כן בכל יום מדליקים עוד נר (שבה"ל קעד, ב"י תרפג). ואף שברור שעיקר יסוד אמירת ההלל בחנוכה הוא על הניצחון, וכדברי הגמרא בערכין ופסחים, וכ"כ רבנו גרשום. מ"מ נס פך השמן שבא עם הניצחון ביטא את גודל הניצחון.
^ 9.. אמנם בזמן שנהגו הימים הכתובים במגילת תענית, נהגו שלא להתענות ולהספיד גם ביום שלפני וביום שאחרי חנוכה, אבל כיוון שבטלה מגילת תענית, אף שימי החנוכה נשארו לדורות, מ"מ אין להחמיר לפניהם ולאחריהם. וכ"כ הטור ושו"ע תרפו, א. ויש שהחמירו שלא להתענות ביום שלפני חנוכה (רז"ה, פר"ח וב"ח). וכתב במ"ב שלכתחילה יש לחוש לדבריהם. ועי' כה"ח תרפו, ג-ז.
^ 10.. לגבי חנוכה ור"ח כתבו במ"ב תרפג, א, וכה"ח ה, שאבל לא ירד לפני התיבה בשחרית אבל יכול להתפלל מנחה וערבית. אמנם בבאו"ה סי' קלב, כתב, שבכל יום שאין אומרים 'למנצח' האבלים אינם יורדים לפני התיבה, ושורשו במהרי"ל כב. והמנהג הרווח שאבלים אינם יורדים לפני התיבה בכל התפילות שבחנוכה ור"ח.
^ 11.. ברמב"ם ג, ג, כתב שהם ימי "שמחה והלל", וכ"כ רי"ץ גיאת ועוד ראשונים, והדרך לבטא שמחה בסעודות מצווה. וכ"כ מהרש"ל וב"ח ועוד רבים. והראבי"ה עוד מחמיר ואומר שאם שכח לומר 'על הנסים' בברכת המזון עליו לחזור, ומשמע שלדעתו ישנה חובה לסעוד על פת בחנוכה (ואין הלכה כמותו). לעומת זאת דעת מהר"ם מרוטנברג (סי' תרה) שאין מצווה לקיים סעודות בחנוכה, והביאו בשו"ע תרע, ב. והכריעו כמה ראשונים, וכ"כ למעשה הרמ"א, שיאמרו בסעודות דברי תורה ובכך יחשבו לכל הדעות סעודות מצווה.
^ 12.. המנהג לאכול חלב מובא בר"ן לשבת כא, ב, וברמ"א תרע, ב, ובעוד ראשונים ואחרונים. ולדעת רבים מעשה יהודית לא היה בימי מרד המכבים. ובאר בבא"ח וישב כד, שכיוון שאף הוא היה כנגד אויב ממלכי יוון שרצה להעביר את ישראל על דתם, צירפו המנהג לזכר הנס הזה בחנוכה. ולמעלה הוספתי ביאור לזה. ויש עוד מנהג קל שהוזכר במעט ספרים, לאכול מאכלים מטוגנים בשמן זכר לנס פח השמן. וכתב רבנו מימון אביו של הרמב"ם (בפירושו על עניין חנוכה), שאין להקל בשום מנהג, ואפילו מנהג קל כאכילת סופגניות, והוא מנהג קדמונים, ואין לבזות מנהגי האומה.
^ 13.. שבה"ל והטור תרע, א, מביאים מנהג שנשים אינן עושות מלאכה כל שמונת הימים, וכתבו שאין להקל למי שנוהגת כך. והב"י כתב שהואיל ואין בזה צד איסור, אין למנהג זה מקום. והחכ"צ פט, אף כתב שיש איסור להימנע ממלאכה בכל היום כי הבטלה מביאה לידי חטא. וכ"כ במ"ב תרע, ה. ובמ"א כתב שיש נוהגות להימנע ממלאכה כל זמן שהנרות דולקים בביה"כ שהוא עד חצות הלילה, ויש נוהגות להימנע ממלאכה בכל היום הראשון והשמיני. ובמ"ב ד' כתב להימנע רק חצי שעה. בספר חסידים קכא, כתב, שראוי גם לגברים להימנע מעשיית מלאכה, אבל לא נהגו כן. ואף שלכאורה לפי הטעם הראשון היה נכון לאסור בחצי השעה הראשונה גם טיגון ובישול, נהגו להתיר. ואפשר לומר שהעיקר לעשות היכר של איסור, ומתוך כך יזכרו שאסור להשתמש לאור הנרות. ומ"מ י"א שמשפחות שנהגו להחמיר יותר, עליהן להמשיך במנהגן, ועי' בבא"ח וישב כז, כה"ח תרע, ט. ועי' בפנה"ל מועדים יא, ז, שגיהוץ לצורך לבישה במועד מותר.
^ 14.. אמרו חכמים שנשים חייבות במגילה, ארבע כוסות והדלקת נרות חנוכה, כי "אף הן היו באותו הנס" (מגילה ד, א, פסחים קח, ב, שבת כג, א). לתוס' והרבה ראשונים, עיקר החיוב לגברים ואף הנשים חייבות, כי גם הן ניצלו ממצרים ומהמן ומהיוונים. ולרש"י ורשב"ם (פסחים קח, ב), חיובן נובע מזה שהיו שותפות מרכזיות באותו הנס, שכן למדנו בסוטה יא, ב, בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ממצרים, שלמרות הגזירות האמינו בה' ועודדו את בעליהן והולידו ילדים. וכן בפורים, הנס בא על ידי אסתר, ובחנוכה על ידי יהודית. ומבחינה זו שייכותן למצווה קודמת לגברים, ולכן רק הן מקפידות להימנע ממלאכה בעת שהנרות דולקים.
ועי' לעיל א, ז, לעניין ר"ח, שהוא במעלה אצל הנשים יותר מאצל הגברים, מתוך שלא חטאו בעגל ותרמו למקדש. ואפשר לומר שלכן גם בחנוכה יש להן יותר מעלה, שאז סיימו את עבודת המשכן, ואז חנכו את המקדש בימי החשמונאים. וגם בחינת תושבע"פ שהזכרנו לעיל קשורה למידת המלכות הקשורה לבחינת הנקבה, ועו"ע בבא"ח וישב כז. ועי' בפנה"ל תפילת נשים ו, ב, בעניין ברכת 'שעשני כרצונו', ושם ז, א, לעניין תלמוד תורה, ובפרק ג, על מעלת הגברים והנשים וסדר גילוי המעלות.