הרחקה בנזקי שכנים | הרב אלישיב קפקה | בית המדרש

ישיבה
בית המדרש

בית המדרש

משנה וגמרא
תלמוד בבלי
פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה

קטגוריה משנית

משנה וגמרא
תלמוד בבלי
בבא בתרא

10 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעור לדרך אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

פתיחה כללית לפרק
פרקנו עוסק באופן כללי בהרחקת נזקי שכנים והמסתעף מכך. ובהתאם לכך פותחת המשנה הראשונה (יז, א):

לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו... אא"כ הרחיק מכותל חבירו שלשה טפחים וסד בסיד. ומרחיקים את הגפת... מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד. מרחיקין את הזרעים... מן הכותל שלשה טפחים. ומרחיקין וכו'.

ענין זה של הרחקה מופיע לאורך כל הפרק מזויות שונות: מה הדין בספקות? מה הדין באם שני השכנים מזיקים זה את זה? מה הדין באם הנזק הינו באופן של גרמא? מה דין מי שהחזיק באופן שלא הרחיק כראוי? אלו סוגי מטרד נחשבים לנזק של ממש ואלו לא?
ונציין שלשון המשנה בפרק אינו 'חייב ופטור' אלא 'מרחיק או לא' – ואפילו רק מלשון זו יש לעורר על כך שמדובר כאן בסוג נזקים שונה, וכדלהלן.
המקור לאיסור להזיק
כאמור, פרקנו עוסק בהדרכה העקרונית כיצד להתנהל בין השכנים באופן שאינו מזיק. אמנם ביחס לשאלות - מה הדין בהזיק? כיצד משלם אם בכלל? נידונים אלו אינם מוזכרים במשניות בצורה מפורשת ומבוארת. ומאידך, הפרקים הראשונים של מסכת בבא קמא עוסקים בתשלום הנזקים השונים הנגרמים ע"י ממונו של האדם, אך שם לא מוזכר מקור האיסור להזיק ואף את עצם האיסור כגון 'ישמור את ממונו' 'לא יצור נזקים ברה"ר', לא מזכירים במשנה. כלומר, האיסור להזיק לחבירו הוא מושכל בסיסי וידוע, אך האם יש לו מקור מוגדר?
מצאנו בדברי הראשונים כמה כיוונים לכך, ונביאם כאן עפ"י דברי הקה"י (ב"ק סימן א).
כתב הטור (חו"מ שעח): "כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו אפילו אם אינו נהנה". עכ"ל. כלומר לא רק בגניבה וגזילה שהעבריין מפסיד את זולתו בכך שהוא עצמו נהנה מההפסד. אלא גם בסתם נזק, שאין הנאה למזיק אלא רק חסרון לניזק, יש איסור. והסיבה היא שהנלמד מאיסור גניבה וגזילה הוא איסור הפסדת ממון הזולת. ומקור זה לאיסור היזק כתב גם רבינו יונה בפירושו לאבות (א, א ד"ה משה (השני)).
הסבר נוסף מובא בפרקנו ביד רמ"ה (כו, א ד"ה וההיא):

מיהו האי מעשה גופיה דאהנו ביה מעשיו איסורא הוא, דאסיר למגרם מידי דאתי מיניה היזקא לאינשי, אי משום לפני עור לא תתן מכשול ואי משום ואהבת לרעך כמוך.

הקה"י מביא עוד שני מקורות אפשריים לאיסור להזיק:
א. חיוב השבת אבידה – "ונראה דיסוד האיסור להזיק ממון חבירו נלמד מדין השבת אבידה שחייבתו תורה להציל ממון חבירו אפילו מהפסד שלא בא על ידו והוזהר בלאו דלא תוכל להתעלם, וכ"ש שחייב שלא יזיק בידים וכו'."
ב. אך מה יהיה הדין במקום בו רוצה פלוני להזיק על מנת לשלם את דמי הנזק? ומה בדבר גרימת נזק? על כך מביא הקה"י מקור מיוחד והוא: "ונראה דכל זה נלמד מכלל מצוות הדיינים דכתיב שופטים ושוטרים תתן לך וכתיב בצדק תשפוט וכו'. ואילו באו לפני בי"ד לדון ע"ד שזה רוצה להזיק, ואפילו ע"מ לשלם, ודאי בי"ד מחוייבים למונעו...שהוא הנהגת סדרי המדינה שמסרן השי"ת לחכמי ישראל".
קושיות על נזקי שכנים
העולה מכל הנ"ל הוא שפשוט שאסור לאדם לגרום כל נזק לחבירו, בין ישיר ובין עקיף, בין ע"מ לחסרו ממון ובין שלא כך. ומתוך זה ניגש אל פרקנו שעוסק בצורך בשמירת יחסים הגונים בין שכנים, באופן שלא יזיקו זה את זה.
מחלוקת יסודית המופיעה לאורך הפרק היא בדין הרחקת אילן מבור. וכך אומרת המשנה (כה, ב):

מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה, ובחרוב ובשקמה - חמשים אמה, בין מלמעלה בין מן הצד. אם הבור קדמה - קוצץ ונותן דמים, ואם אילן קדם - לא יקוץ, ספק זה קדם וספק זה קדם - לא יקוץ; ר' יוסי אומר: אף על פי שהבור קודמת לאילן - לא יקוץ, שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו.

על פניו נזקי שכנים, בהם עוסקים בפרק זה בכלל ומשנה זו בפרט, מבוססים על אותם העקרונות של דיני נזיקין. וכך משמע בריטב"א (כה, ב ד"ה מתני' מרחיקין) שכתב שלפי הסבר הגמרא למח' זו (יח, ב), בסיס המח' היא בדיני נזיקין: דעת חכמים היא שעל המזיק להרחיק את עצמו ואילו דעת רבי יוסי שעל הניזק להרחיק עצמו.
אמנם על הנחה זו קשה מכמה כיוונים: ראשית לא מובנים כלל דברי רבי יוסי, וכי על הניזק להרחיק עצמו?! האם אין חובת שמירת המזיקים תמיד מוטלת על הבעלים?! ולאידך גיסא, לחכמים, אם על המזיק להתרחק, מדוע חייבו חכמים את בעל הבור לשלם למזיק דמי קציצת האילן – וכי סילוק היזק מחייב פיצוי לבעליו?! ועוד בשיטת חכמים, מדוע אם קדם האילן לא יקוץ, הרי סוף סוף האילן מזיק, ומה אכפת לן מי קדם? וכי כלב המסתובב חופשי בשטח ליד בית בעליו, ולאחר זמן יבנה בהיתר בית בבעלות פלוני אחר, וכי יעלה על הדעת שמותר לכלב להמשיך ולהזיק כיון שהוא קדם?
הסבר הרמב"ן – סיבות מקומיות
הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי (לקראת סופו, ד"ה ואכתי) נדרש לשאלה זו וכך לשונו:

ואכתי איכא למידק ואי אזלי שרשין ומזקי ליה לבור מ"ט פטור מלשלם הא שורו [הוא] והוה ליה לטפויי באפייהו?

כלומר, הרי ודאי יש כאן היזק, ומשכך יש לדון בו כשאר אבות נזיקין בהם ממונו מזיק ונחלקים הדינים לפי העניין. ובנידון זה, הרי השורשים דומים הם לשור שהולך ומזיק מחוץ לרשות הבעלים, ומדוע א"כ פטור? עונה הרמב"ן:

לא קשיא דכיון דלאו גופיה דאילן קא מזיק אלא שרשים הוא דמזקי ושרשין ממילא קא אתו פטור אף על גב דממונו הוא, ומ"מ יש לזה רשות לקוץ השרשים, וליכא לדמויי לשורו שהזיק בצרורות, דשאני התם דכחו דשור הוא וכנגיחה דידיה דמי והתורה חייבתו, אבל הכא נולד הוא ופטור שאין שמירתן עליו ואינו כחו של אילן הנטוע, וליכא לדמויה לאש שהוא הולך ומזיק, שכיון שליבה את האש עיקר השלהבת הוא שמזיק והולך ואוכל ומזיק, אבל הנך נולד הוא ואף על פי שמחמת האילן הוא מזיק פטור.

תירוץ ראשון של הרמב"ן הוא שאמנם השרשים הם ממונו של האדם כשור המזיק אך יחד עם זאת אין לו אחריות עליהם מבחינת דיני נזיקין. ודבר זה צריך ביאור, ונבאר עפ"י דברי הרב אהרון ליכטנשטיין (שיעורי הרא"ל על דינא דגרמי עמוד 187) ומעט הרחבה נוספת מדילי.
חיובי הנזיקין הנגרמים מממונו של אדם תלויים הם בכך שהנזק בא מכחו של הממון ולא מעצם המציאות של אותו הממון. תנאי מחייב נוסף הוא שהיתה לאדם יכולת לסלק את פעולת ההיזק ולא עשה כן, על עצם יצירת הנזק ע"י ממונו אין חיוב. ונגדיר זאת כך - התורה לא מחייבת את האדם להמנע מהחזקת רכוש שאין במהותו היזק, היא מחייבת את הבעלים לעשות מה שביכולתו למנוע את הנזק. בכתבי זאת ברצוני לאפוקי מציאות בו הרכוש מצד עצמו מועד להזיק ועל כן אסרו חכמים להחזיקו, כגון הדין שאסור לאדם לגדל כלב רע בתוך ביתו (חו"מ תט, ג). ועל כן, על מצבים של נגיחת השור או התזת הצרורות ע"י השור, הבעלים מתחייב באשר היתה כאן פעולה או כח של המזיק. אך מציאות של פגיעה שלא נובעת ממעשה או פעולה אפילו שאינה רצונית, כצרורות – אין בה כדי חיוב שהרי א"א לדון את המציאות של שורשים הגדלים ככוח, שאין הם אלא המשך קיום.
וכך ביארו האחרונים (רש"ר פרק ב, א; דברי יחזקאל מטלטלין, ה) שחיוב השמירה אינו חל על דבר שאינו במציאות, וכאן השורשים המזיקים, עם צמיחתם – היזקם, ולא היה מקום לחייבו עליהם.
מוסיף הרמב"ן תירוץ שני:

אי נמי כיון דשרשין הוא דמזקי ולא חזי להו לית ליה לטפויי באנפייהו דדמי למי שנפרצה בלילה (ב"ק נ"ה ב') שהוא פטור, ואין אומרין בנזקין אלו זו דומה לזו שהדברים עמוקים והחלוקים דקים כחוט השערה וכולהו גמרא.

ההסבר שני שכותב הרמב"ן הוא שיש מימד של אונס בגדילת השורשים, שהרי כיצד יוכל האדם לנטר בדיוק את השרשים המצויים עמוק בתוך הקרקע ואינם לפניו, ולכן א"א לחייב את הבעלים על הנזקים הנגרמים מחמת השורשים. אמנם גם הסבר זה אינו ברור לי עד הסוף, שכן ניתן לדרוש מהנוטע שלא יטע כלל דבר האסור להזיק, ומה אונס יש בזה?
הסבר התוס'
המבט העולה מתשובות אלו הוא שאכן נזקי שכנים הם כדיני נזיקין רגילים, אך בנידון זה של אילן ובור יש סיבה מיוחדת לפטור. וכך עולה גם מדברי התוס' (כו, א ד"ה זיקא) ששואל מדוע אין נזק הרקתא המופיע בגמ' שווה לנזקי אש, ומתרץ:

ואומר ר"י דלא דמי לאש דאין חייב משום אש אלא כשעשה האדם את האש לבדו כדכתיב המבעיר את הבערה בלא סיוע הרוח ואח"כ הולכת על ידי רוח מצויה אבל הכא אין עושה לבדו כל עיקר אלא ע"י הרוח דאי לאו רוח לא הוה רקתא אזלא כל עיקר.

א"כ גם מדבריו עולה שחילוק מקומי בין צורת הנזק ברקתא לצורת הנזק באש, היא המבדילה, אך בעקרון יש להשוות נזקי שכנים לשאר נזיקין.
וחידד לי הרב ינון שהרמב"ן בדבריו רק מבאר את סיבת הפטור מתשלומים אך לא את סיבת ההיתר שלא להרחיק את המזיק. וזאת משום שלפי הרמב"ן אם היה חיוב לשלם, היה במקביל חובה להרחיק. וא"כ, שיש פטור מתשלום על הנזק, שוב עולה שאין חיוב להרחיק, או במילים אחרות, יש מציאות בה יש היתר להזיק – ודבר זה קשה מאד!
קושיות על נזקי שכנים העולות מתוך דברי תוספות
גם מתוך דברי התוס' בכמה מקומות יש קושי בהבנת המשנה הנ"ל. הגמ' (כה, ב) מביאה מעשה בפאפי יונאה שהיה עני והפך לעשיר, ובנה ארמון, שכניו היו טוחני שומשום, וע"י פעולתם הזיקו את כתלי ביתו. שואלים התוס' (ד"ה עני) לשם מה מציינת הגמ' את עובדת היותו עני בתחילת המעשה? ועונים על כך שרצו לבטא בזה שסמכו בהיתר משום שלא העלו בדעתם שיעשיר ויבנה שם בית, ואע"פ שסמכו בהיתר עדיין צריכים הם להסיר המזיק, וזאת משום שהשימוש שלהם אינו קבוע כל כך.
ודבר זה מעורר קושי – וכי בגלל שהדבר אינו קבוע, צריך הוא להפסיד? הרי הוא פעל בהיתר גמור?!
ועוד כתבו תוס' (כו, א ד"ה זיקא) שלא נחלקו ר"י וחכמים לענין חיוב התשלומים אלא נחלקו רק ביחס לחובת ההרחקה. ואם כן, שחייב לשלם לפי רבי יוסי – הכיצד מותר הוא לסמוך?
מבט חדש על נזקי שכנים
אך מכל הקושיות הנ"ל על אי הדמיון, עולה אפשרות להתבונן באופן אחר על כל נזקי שכנים. דברים אלו מבוססים על הסברו של נתה"מ (קנה, ס"ק יח). וכך כתב:

וע"כ צ"ל, דהד' אבות נזיקין אינו חייב עליהן רק כשאפשר להחזיק ברשותו ובשמירה שלא יזיקו, דאז רחמנא חייביה בשמירה וכשלא שמרו חייבין בתשלומין, אבל הני דחשיב בפרק לא יחפור, הוא באופן דכשיתחייב לשלם ההיזק אין אפשרות לו לעשות תשמיש זה ברשותו כלל, ויתבטל תשמיש זה מרשותו כיון דאי אפשר כלל בעשיה ובשמירה, ובביטול רשות לא חייביה רחמנא.

בכל הנ"ל יש רק צד אחד שמזיק ואין במניעת הנזק פגיעה בו עצמו. אך בשכנים, המנעות היא נזק כלפי הנמנע שלא יוכל לממש את בעלותו. ועל כן צריך לראות את התמונה לא כאדם המזיק או ממון המזיק אלא כאדם העושה בתוך שלו ולחבירו יש מטרד בזה, ומצד היושר קבעו חכמים אופנים בהם נכון לחייב זה את זה לאופן התנהגות בין השכנים.
וכך אפשר להבין את רבי יוסי, שהמנעות מוחלטת תזיק את הבעלים, ומה שישנו שכן הניזוק מכך, אין זו אשמתו, שכן האדם פועל בשלו באופן שכרגע אינו מזיק, ומה שיקרה עוד זמן רב אינו יכול למנוע את מימוש הבעלות כפי רצון הבעלים. ואין לראות את האדם כפועל נזק אלא כמשתמש בתוך שלו, ובמצבים מסויימים אף יותר לו לגרום לנזק. וראיתי בשם הספר דברי אליעזר שאף מביא חילוק בין נזק לשימוש. אך המביאם כתב שהם חלוקים על מה שכתב הנתיבות ולענ"ד הם הם דבריו.
ואולי דברים אלו יכולים למצוא סמך, קצת רחוק, בדברי הירושלמי שהביא הריטב"א הנ"ל:

ומיהו בירושלמי פירש דרבנן סברי שראוי להרחיק מפני שתקנת העולם [בבורות] יותר מבאילנות ור' יוסי [סבר] שתיקון העולם באילנות כמו לבורות.

דהיינו, אין להתבונן על המח' במונחים הרגילים של נזקין אלא של טובת המציאות, שכולל את היחסים הראויים בין השכנים. ויש לציין שיתכן והמח' בין בבלי לירושלמי הוא רק בצורת ההסבר וללא נפק"מ. ואם כן, אף שהבבלי דיבר במונחי נזיקין נוכל לחלק בין נזקי שכנים לשאר נזקים עפ"י היסוד הנ"ל.
מקור לסברא של 'שימוש'
ונ"ל שאפשר ללמוד סמך לסברא זו מדין של נזקי שן ורגל הפטורים ברה"ר. ובנימוק הדבר כתב הרי"ף (בדפיו ב"ק א, ב) 'משום דאורחייהו הוא'. וכתב על זה הרא"ש (ב"ק א, א):

ושן ורגל פטורין ברה"ר דאורחיה הוא תמיה לי מה הוצרך לפרש טעמא דפטירי משום דאורחייהו הוא הא קרא כתיב ובער בשדה אחר ודרשינן ולא ברה"ר. ואפשר שבא לפרש טעם הפסוק למה פטרתו תורה ברה"ר לפי שדרכו לילך ברה"ר ואי אפשר שילכו הבעלים אחריהן תמיד. אבל קרן חייבת ברה"ר אף על פי שדרכו לילך שם דכיון דאייעד ויודע שהוא נגחן הוה ליה למריה לנטוריה.

דהיינו יש היתר ללכת ברה"ר עם בהמה על אף שיש בזה חשש לנזקי ממון, וזאת משום שא"א למנוע כל אדם מלעשות דבר בסיסי כל כך, ואין בעצם ההליכה מעשה היזק אלא שימוש, ועל הניזק להרחיק את סחורתו.
הגבלות להיתר משתמש
אמנם, אף היתר זה של שימוש אינו ללא הגבלות. לא יתכן ובשם מימוש הבעלות על נכסיו לא יהיו לאדם כל הגבלות שהן באם מזיק לחבירו. בדבר זה נביא שתי הגבלות המופיעות בראשונים: א. אם הניזק לא יכול להשמר. ב. הנזק יקר יותר מאשר רווח השימוש.
את ההגבלה הראשונה כתב תוס' רי"ד (כו, א ד"ה פיסקא):

ודוקא לאותן הרואין את המנפצין אבל אם הזיקה הרקתא לבני אדם שאינן יכולין לראות לא מבעיא אם בכח ניפוצו הלכה והרוח סייעתו אלא אף על פי שהרוח בלבד הוליכ' והזיקה חייב לשלם כיון שאין לו לניזק להיזהר כדין כל אש שהרוח מוליכה וחייב:

ההגבלה השניה מובאת בטור (קנה אות כ) בשם תשובת אביו הרא"ש (כלל קח סימן י):

נ"ל שראובן חייב לסלק היזקו אף לר"י דאמר על הניזק להרחיק את עצמו היכא דלא הוי גירי דיליה מודה הכא כיון דנפיש היזק דשמעון וגם תשמיש שמעון קבוע וא"א לו לסלק את עצמו דאין דירה בלא מרתף וחצר דלא קאמר ר' יוסי אלא בבור ואילן אף על פי שהבור קדם לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו משום דסתם בור הוא מים מכונסין ובקל יכול הניזק לסלק את עצמו ולהרחיק את בורו מהאילן כ"ה אמות ובור לא הוי כולי האי תשמיש קבוע וגם לא נפיש היזקא כולי האי ולהכי קאמר ר' יוסי על הניזק להרחיק עצמו אבל בכולהו הרחקות דמתני' מודה בהו ר"י דעל המזיק להרחיק את עצמו.

מקור נזקי שכנים
ומה המקור לכך שיש היתר להביא לידי נזק לחבירו בשל השימוש האישי של האדם? הרי למדנו בתחילת הסוגיא שהאיסור להזיק הוא מושכל ראשון?
ונלע"ד לומר שדין נזקי שכנים נלמד מ'בצדק תשפוט עמיתך' שהוא המבטא את האיזון שבין השימוש לבין הנזק. בשונה מנזקים בהם אין צד של התחשבות במזיק. ואח"כ מצאתי שכתב החת"ס מקור אחר והוא 'ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו'. וכך לשון קדשו (כא, ב ד"ה ונ"ל):

ונ"ל דכל הנאמרי' בשמעתין... נלע"ד דודאי שרשם פתוח על מי תורתינו הקדושה במאי דכתי' ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גירו ופירש"י עפ"י ספרי בין הדיורים והכל בכלל בין דיורי' בבתים בין תנור לכריים וחלונו' וחצרות ובין דיורי' בעיר ועיר ומבוי וחצר וחנות ומסרן הכתוב למרע"ה ודיינין שיחוקו חוקי' באילו וכיוצא ונעשה דיניהם דין תורה ממש.

להערות - [email protected]

הרב אלישיב קפקה

בעל כושר רבנות עיר, ר"מ בישיבת "אבינועם" תפוח

3 דק'
פתחי אמונה
מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
תורה היא דבר ה' אלינו. הפלא שבלימוד תורה והחידוש הגדול ביותר של התורה לאנושות.
תשרי תשפ
פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
איסור מלאכה במועד
תשפ"א
פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
היזק ראיה
תשפ"ב
פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
דבר האבד
תשפ"א

פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה

פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
מפלניא זבינתה
הרב אלישיב קפקה | תשפ"ב
פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
שליחות יד
הרב אלישיב קפקה | תשפ"א
פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
הקדמה לפרק חזקת הבתים
הרב אלישיב קפקה | תשפ"ב
פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
קצירה ובצירה
הרב אלישיב קפקה | תשפ"א

פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה

סרטונים קצרים

שיעורים פופולריים

נוסחי תפילה
ברכות השחר וברכות התורה - עדות המזרח
הסידור המהיר | תשרי תשע"ז
לך לך
רעיונות לפרשת לך-לך
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ו-תשס"ב
נוסחי תפילה
תפילה לשלום המדינה ולחיילי צה"ל
הסידור המהיר
רחל אמנו
רחל אמנו - מקבצת את בניה לגבולם
הרב דוד דב לבנון | ר"ח כסלו תשס"ב

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

28 דק'
לך לך
הארת הדרך בעולם של חושך
הרב חיים בן שושן | י"ב חשוון תשפ"ז
34 דק'
לך לך
פרשת לך לך – נפרדים לשלום
הרב יצחק חי זאגא | תשרי תשפ"ז
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות פרשת לך לך תשפז
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
48 דק'
אור התנ"ך
מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
הרב נפתלי בר-און | י"א חשוון תשפ"ז

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב שמואל אליהו
הרה"ג דוב ליאור
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
הרב דוד דודקביץ'
הרב שבתי סבתו
הרב יהושע שפירא
הרב שמעון קליין
הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל
הרב בני אלון

40 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י' חשוון תשפ"ז
36 דק'
יסודות הש"ס
ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
הרב דוד ניסים זאגא | י' חשוון תשפ"ז
48 דק'
אור התנ"ך
מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
הרב נפתלי בר-און | י"א חשוון תשפ"ז
28 דק'
לך לך
הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
הרב חיים בן שושן | י"ב חשוון תשפ"ז
45 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
הרב הראל כהן | ד' חשוון תשפ"ז
1:03
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת לך לך תשפז – לבחור בברית האבות
הרב שמואל אליהו | תשרי תשפ"ז
קרוב אליך
קרוב אליך – לך לך
עלון מספר 623
עלון מספר 623
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
רביבים
מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
הרב אליעזר מלמד | תשרי תשפ"ז
34 דק'
לך לך
פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
הרב יצחק חי זאגא | תשרי תשפ"ז
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
לך לך
מאמר לך לך פז
הרב נתנאל יוסיפון | תשרי תשפ"ז
27 דק'
שם משמואל על הפרשה
היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
הרב חיים כץ | י' חשוון תשפ"ז
30 דק'
שם משמואל על הפרשה
יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
הרב חיים כץ | י' חשוון תשפ"ז
בחירות תשפ"ז
היה לא תהיה - עת לעשות!
הרב אליעזר בן פורת | חשון תשפ"ז
30 דק'
בכורות
בכורות דף ל"ג
הרב אלי סטפנסקי | י' חשוון תשפ"ז
56 דק'
בבא מציעא
שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
הרב חיים כץ | ט' חשוון תשפ"ז
39 דק'
מידות הראי"ה
זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
הרב ש. יוסף וייצן | ח' חשוון תשפ"ז
בחירות תשפ"ז
מנהיגות של נצחון?
הרב אליעזר בן פורת | חשון תשפ"ז