ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
השאלה הלמדנית הגדולה בסוגיית מקיף וניקף היא בירור יסוד החיוב של הניקף לשלם למקיף. שהרי לא נראה מהמשנה שפעולת הגידור, ואם תרצה הנאת הניקף, באה מרצונו. מקור מפורש העוסק בזה הוא בב"ק (כ, ב):
תנן: המקיף חבירו משלש רוחותיו, וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית - אין מחייבין אותו; הא רביעית - מחייבין אותו, ש"מ: זה נהנה וזה לא חסר - חייב! שאני התם, דאמר ליה: את גרמת לי הקיפא יתירא. ת"ש, א"ר יוסי: אם עמד ניקף וגדר את הרביעית - מגלגלין עליו את הכל; טעמא דגדר ניקף, הא מקיף - פטור, ש"מ: זה נהנה וזה לא חסר - פטור! שאני התם, דאמר ליה: לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא.
הגמ' שם עוסקת בבירור דין נהנה, ומביאה כנסיון ראה לחייב בזה נהנה וזה לא חסר את דין משנתנו. אך הגמ' דוחה שאין ראיה משום שאכן בניד"ד יש חסרון מחמת ההיקף. ומאידך, ניתן להוכיח מדברי ר"י שפטור – גם זאת דוחה הגמ' משום שאפשר לומר שפטור אינו לגמרי אלא מהתשלום המלא אותו שילם המקיף.
יסוד דין נהנה
בכל אופן מעצם הבאת משנה זו בדיון על דין נהנה, עולה שחובת התשלום היא מדין נהנה. אך מהו גופא חובת התשלום בנהנה? הרי אף הנאה זו לא בא מחמת בקשת הנהנה? וביאור הענין הוא שיסוד דין נהנה הוא כאשר האדם מקבל תועלת כלשהיא עליו לשלם עליה, הרי הוא כבעל חוב לחבירו, כביכול מחזיק ממון חבירו בידו. אמנם לא כגזלן, כיון שלא התכוון לכך, ואף לא מזיק כיון שלא התכוון ואף לא קלקל בהכרח, אלא משום שעל כל הנאה יש לשלם. וכך כותב הרשב"א (שו"ת רשב"א ד, יג):
וכ"ש הכא [בדין נהנה ה.ע] דאפי' חצי נזק אינו משלם, אלא מה שנהנית. ומ"מ לאו מגופה [שוויה של הבהמה] בלחוד הוא דמשלם [ולא מעבר, אפ' אם גובהה ההנאה שווה יותר]. דאין זה בכלל נזיקין. דברחבה אינו נחשב כמזיק אלא ממונו של זה שהיו הפירות שלו בידו של בעל הפרה שכבר נהנית.
מוחה בהנאה
נראה לי שהסבר החיוב הוא שהתשלום עבור נהנה מושתת על הנחת יסוד שבסוף האדם אכן מרוצה מההנאה שקיבל, במידה קטנה או גדולה. אך אם המקבל דוחה את ההנאה ומוחה בה, אזי לא נדרש לתשלום. ואלו דברי הרמב"ן (ד, ב ד"ה ועדיין):
שאילו מתחלה בא לימלך ומיחה על ידו אינו רשאי ליגע בה ואפשר שאינו חייב לו כלום אלא יטול עציו ואבניו וישלם כחש קרקעו של זה, ואפילו בשדה העשויה ליטע.
הפטור מתשלום נובע מכך שאין סיבת תשלום, וכל מה שהמקיף הועיל לניקף, הוא מצד המבט של המקיף. ואפשר לומר שזו החלטתו או בעייתו של המקיף להפסיד כספו עבור הניקף. ויתכן שאם יקום הניקף ויסלק גדרות ההקיף, יחוייב המקיף לשלם את הנזק הנוצר מחמתן.
אבל יש לציין שהרמב"ן כ' בלשון 'אפשר שאינו חייב לו כלום', כלומר הדבר אינו מוכרע אצלו. בכיוון זה אך מוחלט יותר כתב הרא"ש (א, ז) שגם אם מחה הניקף, הרי הוא צריך לשלם מינימום של 'אגר נטירא', ונראה שטעמו הוא שסוף סוף יש כאן דין נהנה. ובמה נחלקו רמב"ן ורא"ש? להסביר את הרמב"ן, קל יותר – שהרי האדם עומד על כך שלא נהנה כלל, ומוחה מראש, ומדוע שיחויב בתשלום על הנאה שלא קיבל? אך את דברי הרא"ש קשה יותר להבין. שהרי האדם מוחה בהנאה ומדוע שיחויב עבורה?
מסביר הרב משה בשם גרז"ן שאין אפשרות לקבל ולא לשלם, אם קיבלת ממישהו שלא מדעת מתנה, הרי חייב לשלם. וכאן הרי יש לניקף הנאה כלשהיא, שנראה שאינו יכול להתכחש לה. ונראה לי שהדבר מדויק מדברי הרא"ש שכתב:
אם מתחלה א"ל הניקף אם תקיף לא אתן לך כלום דלדידי סגי לי בנטירא בר זוזא לא יהיב ליה אלא אגר נטירא.
הביטוי 'לדידי סגי לי' מלמד על איזו תועלת כן השיג הניקף מפעולת המקיף. ועליה עומד הרא"ש. אך אם אכן יהיה מצב בו ברור לנו שהניקף לא מקבל תועלת כלל, אה"נ שיהיה פטור מלשלם. ולפי זה יוצא שהרמב"ן והרא"ש לא חולקים.
כפי מה שגדר או דמי קנים
עקרון זה של כפיית תשלום עבור הנאה עומדת ביסוד המח' על גובה התשלום. בגמרא נח' האמוראים כך:
איתמר, רב הונא אמר: הכל - לפי מה שגדר; חייא בר רב אמר: הכל - לפי דמי קנים בזול.
במה נחלקו? נראה ששניהם מודים שחייב לשלם על ההנאה שקיבל אלא חולקים באומדן ההנאה. רב הונא שאמר משלם כפי ההוצאה, ס"ל שרוב האנשים השותקים כשרואים כותל נבנה בסמוך לחלקם, משמעו שמסכימים לו ולכן משלם הכל. ואילו חייא בר רב שאמר משלם תעריף נמוך ס"ל שרוב האנשים שותקים כיון שלא צריך להגיב לכל פעולה של השכן, ובוודאי אם לא הגיונית, ופשוט שלא מתכוון לשלם אח"כ. אך על ההנאה הקטנה שבכל זאת יקבל אכן צריך לשלם.
היורד לשדה חבירו
העקרון של קבלת ההנאה מופיע בסוגיא קרובה בב"מ (קא, א):
איתמר, היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אמר רב: שמין לו, וידו על התחתונה. ושמואל אמר: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה. אמר רב פפא: ולא פליגי; כאן - בשדה העשויה ליטע, כאן - בשדה שאינה עשויה ליטע.
מדוע אפשר לחייב את בעל השדה לשלם ליורד לשדהו?
שיטת ריטב"א (ד"ה ושמואל) ונימוקי יוסף (ד"ה ליטע) שאנו רואים את היורד, שהועיל לחבירו, כאילו ירד מדעת חבירו. יש מבארים זאת כפועל, דהיינו הפעולה למעשה מועילה לשדה ולכן היורד נחשב כאילו נשכר כפועל על ידי הבעלים, ועל כך מגיע לו תשלום. ויש מבארים זאת כממוני גבך והוא משתרשי שחסכתי לך ממון, שכן הוצאות חומרי הגלם ושעות עבודת הפועל מתחילה לא שולמו ע"י הבעלים, אלא ע"י היורד, וצריך להחזיר לו זאת.
יש לציין שבמקרים אלו מדובר שבדיעבד בעל השדה רוצה בשבח, כלומר הוא לא עוקר בפועל את הנטיעות אך אומר שאינו רוצה בהם. אנו מניחים שבאמת הוא מרוצה מהמצב אך רק לא רוצה לשלם כלום או לכה"פ לא רוצה לשלם מחיר מלא כיון שלא הזמין זאת. אך אם אומר שלא רוצה בכלל – אלא טול עציך ואבניך ולך, אזי שומעים לו. וה"מ, לכו"ע, בשדה שאינה עשויה ליטע. אך בשדה העשויה ליטע פליגי בה רא"ש ורמב"ן. הרא"ש כ' (ב"מ ח, כב) שאף בשדה העשויה ליטע שומעין לו, ואילו הרמב"ן כ' (ב"ב שם ד"ה מכאן למדנו) שבשדה העשויה ליטע, אין שומעין לבעל השדה אפילו אומר שמבחינתו יטול הנוטע את הנטיעות ויצא.
הטור הביא את שתי הדעות (חו"מ, סימן שעה) ולהלכה פסק שו"ע כדעת הרא"ש.
דברי הרמב"ן צ"ב, שכן לא מובן מדוע נחייב אדם האומר שאינו חפץ כלל בנטיעות שנעשו שלא ברצונו בשדהו. וכך ביאר הב"ח את הרמב"ן בתוך הסברו במח':
ודעת יש אומרים דבעשויה ליטע אפילו אומר לו קח נטיעותך ולך אין שומעין לו אלא צריך לשלם לו כשאר שתלי העיר דאנן סהדי דמשקר במאי דקאמר עקור נטיעותך דודאי ניחא ליה בהני נטיעות וכאלו ירד מדעתו.
וכן מסביר בפרישה באופן דומה (חו"מ שעה, אות א), ש'תואנה הוא מבקש' ולכן איננו מאמינים לו, אך מסייג זאת למצבים בהם אכן מסתבר לנו שכך היה עושה בעל הבית בעצמו. אך אם לא עושה כן בעצמו, יודו שלא חייב לשלם. ואילו הרא"ש ודעימיה ס"ל שנותנים יותר מקום לדברי בעל הבית.
והיסוד העולה מכל הנ"ל שעל כל הנאה יש לשלם, אלא שנח' רבותינו במקרים מסוימים עד כמה אפשר לטעון שלא נהנה.
האם המקיף הוא כיורד?
לאחר ביאור סוגיית היורד לשדה חבירו, נשוב לדברי הרמב"ן בסוגייתנו, שהשווה בין מקיף וניקף לדין היורד. אפשר לומר שהרמב"ן סובר שכל דין היורד הוא בעצם מכח נהנה (מנחת אשר), ולא מכח פועל או ממוני גבך, אלא שנחלקו שם בגדרי התשלום אך לא על העקרון של נהנה. וממילא גם במקיף וניקף יש יסוד של נהנה, כמפורש בב"ק.
אך עדיין קשה על הרמב"ן שהרי אין כאן מצב כמו יורד, כיון שבפועל לא השביח ולא פעל בשדה חבירו ממש, אלא רק מכח נהנה? ומבארים האחרונים שכיון שבפועל יש כאן תועלת מקבילה ליורד, של השבחת השדה, כך יש לבאר את טעם הדין של מקיף וניקף. ואמנם ,באבן האזל כ' (שכנים ג, ד) שלכן ניסח הרמב"ן בחידושים שהוא דומה במקצת ליורד, כיון שבסוגיית מקיף וניקף אינו פועל ממש בתוך הנכסים, אלא רק בגדר החיצונית (דעת הרמב"ן בנק' זו).
מבריח ארי
נק' אחרונה שיש לשלול בנוגע להסבר הסוגיא היא דין 'מבריח ארי מנכסיו'. בגמרא בב"ק (נח, א) אנו לומדים על מושג 'מבריח ארי מנכסיו', והוא שאדם מסלק נזקים מנכסי חבירו, הגמ' שם אומרת שהוא פטור. אם כן, גם כאן ניתן לשאול מדוע נחייב את הניקף לשלם למקיף, הרי רק סילק נזקים מהחצר הפנימית?
אלא שהתוס' אומרים כך (ב"ק נח, א ד"ה א"נ):
והיכא שמשביח נכסי חבירו אין דומה כלל למבריח ארי כגון יורד לתוך שדה חבירו ונטעו שלא ברשות ומקיף את חבירו משלש רוחותיה.
כלומר, המבריח אינו נותן לחבירו שום תועלת, אך המקיף את חבירו בעצם גורם להשבחת ערך השדה ע"י הוספת הגדר, ולכן יש לחייבו.
הטבלה מופיעה כנספח בסוף הספר.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
