ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
אומרת התורה (ויקרא כה, ח):
וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
ולמדו מכאן רבותינו לענין מצוות הביעור (ספרא בהר א, ח):
ולבהמתך ולחיה מה תלמוד לומר ומה אם חיה שאינה ברשותך הרי היא אוכלת, בהמה שהיא ברשותך אינו דין שתאכל...וכשהוא אומר ולבהמתך ולחיה מקיש בהמה לחיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה בהמה אוכלת בבית, כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית.
ביאור הדברים שישנו זמן בו פירות השביעית כבר אינם נמצאים בשדות כיון שכבר לקטום האנשים ומה שנותר כבר אכלה חית השדה, ולאחר זמן זה צריך לבער את הפירות שנשארו לאדם בביתו, אף מה שהותיר עבור בהמתו. אך מפשט הפסוקים ואף מדרשת חז"ל זו לא ברור מהו עניין הביעור, כיצד מתבצע, מה חייב בביעור וכן מה הדין במקרים בהם לא ביער. לצורך הבנת הסוגיא נלמד מקורות נוספים בעניין.
משנה ותוספתא
אומרת המשנה בשביעית (ט, ח):
מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור:
יש לעיין במשנה זו ולהבין האם מדובר בשני חלקים שאינם קשורים זה לזה, או שמא זהו רצף דינים אחד. וכן להתבונן בטעמם של רבי יהודה ורבי יוסי.
הירושלמי (ט, ו) מסביר שמחלוקתם תלויה היא בהבנת הפסוק " וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (שמות כג, יא). נכתוב את הסבר המחלוקת לפי מפרשי הירושלמי. לדעת רבי יהודה המילה 'יתרם' מתייחסת אל החצי השני של הפסוק, כלומר, העניים אוכלים, ויתרת האוכל שייכת לחיות, ולאחר שהחיות כבר אכלו, וביער כדין המבואר בספר ויקרא, אזי מותר לאביוני עמך-עניים לאכול. ונראה שמה שהביאו לומר כן משום שאכילה רגילה כבר למדנו מהפסוק "לכם לאכלה" והיינו שכולם מותרים כולל עשירים. והפסוק המיוחד להיתר אכילה מגיע לאחר זמן בו נאסרה האכילה והיינו הביעור וכאן ההיתר הוא רק לעניים.
אך לפי רבי יוסי המילה יתרם מתייחסת לחצי הראשון, ואכלו אביוני עמך ויתרם, דהיינו האביונים והעשירים המכונים יתרים על שם שממונם יתר, וזאת לאחר שאכלה חית השדה (ראה רש"ס שם כיצד הדברים מתאימים לטעמי המקרא).
מקור נוסף חשוב בסוגיא זו היא התוספתא (שביעית ח, ב):
מי שיש לו פירות לחלק מחלקן לעניים מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו ומוציא ומניח על ביתו ואומ' אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול חוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו.
תוספתא זו מלמדת כיצד נוהגים למעשה בביעור, ונראה מפשטה שהביעור הוא הפקר הפירות.
כעת נעבור לעיין בשיטות הראשונים.
שיטת הרמב"ם
כתב הרמב"ם (שו"י ז, ג):
ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים, ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד.
ועל פניו דבריו אינם מובנים, מהיכן למד את דין השריפה של פירות שביעית? וכן יש לשאול מדוע אין בזה משום הפסד פירות שביעית?
מהר"י קורקוס ועוד כתבו שגרסת הרמב"ם במשנה היתה 'רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור' וממילא מובן שכיון שאין היתר אכילה לאף אדם הרי עליו לבערם ואין בזה משום הפסד. ואת התוספתא ניתן לבאר על פי זה שכך ראוי לנהוג כל שנת השמיטה כדי שלא יגיע לשעת הביעור.
שני תירוצים נוספים מובאים ברדב"ז ושני יסודות משותפים להם: א. רישא וסיפא אינם דנים באותו העניין. ב. לא משנים את גירסת המשנה.
התירוץ ראשון הוא שהמשנה עוסקת בשני מצבים: בזמן הביעור מותר לחלק מזון ג' סעודות וכו' ואפילו שכלה לחיה מן השדה מותר לאכול ממה שחולק קודם לכן. אך אם יש פירות שלא חולקו כנ"ל, אזי לאחר שכלה מן השדה אסור לאף אדם לאכול וחייבים לבער. תירוץ נוסף, שהרישא עוסקת במצב בו האדם חושש שמא לא יעלה בידו לסיים את כל פירות השביעית שבידו ועל כן הוא מחלקם לאחרים. והסיפא עוסקת באדם שזכה כבר בפירות שביעית כעני, ואח"כ רוצה להפקירם. כאן נחלקו רבי יהודה האוסר על עשירים לזכות ורבי יוסי מתיר.
והסבר התוספתא הוא ש'הולך ואוכל עד שעה שיכלו' אין הכוונה יכלו מביתו של האדם והיינו שאין צריך לאבדם, אלא עד שיכלו לחיה מן השדה ואז על האדם לאבד את הפירות.
ושמא ניתן לומר שלמד את דינו מהא דאיתא בנדרים (נח, א):
שביעית אין לה מתירין, ולא נתנו בה חכמים שיעור, דתנן: השביעית אוסרת כל שהוא במינה!
הרי לן שאם אין לה מתירין משמע שצריכה להתבער מן העולם כפשוטו ממש.
אך עדיין יש לברר מה טעמו של הרמב"ם בשריפה כחובת הביעור?
חשבתי שכיון שלפי הרמב"ם הפירות אסורים, אזי אין להשאירם להיפסד מעצמם משום חשש שמא יבואו לאכלם, וע"י שריפה מוסר חשש זה.
ועוד ראיתי בספרו של הרב רימון סברא האומרת שאמנם דין התורה הוא לשרוף, וכיון שכך הציווי אין בזה בל תשחית. אך מגמת התורה איננה השריפה, אלא השריפה היא כעין זרז חיצוני לאדם שיחלק מהר פירותיו בכדי שלא יצטרך להפסידם.
והעומד ביסוד הדין של הביעור הוא עניין של הפקעת הבעלות מן האדם על פירותיו. התורה בעצם אומרת לאדם, מותר להשתמש אך ורק לפי התנאים של התורה הכוללים גם קיצור זמן היתר האכילה.
שיטת רמב"ן ותוס'
הרמב"ן על התורה (ויקרא כה, ז) וכן התוס' בפסחים (נב, ב ד"ה מתבערין) סוברים שמצוות הביעור אינה לכלות את הפירות ממש אלא להפקירם. וכך מתבארים בפשטות דברי המשנה והתוספתא. אמנם יש איסור על שימוש בפירות לאחר זמן הביעור, אך המבואר בדבריהם הוא שאכן האיסור קיים כל עוד הלוקט מתייחס לסחורה, וזהו הגמרא בנדרים האוסרת בכל שהוא, כאשר האדם עבר ולא הפקיר-ביער מביתו.
ונראה לומר בטעמם שאין לאדם לחוש בעלים על הפירות עד כדי שיכול לשמרם כמה שירצה. אלא תמיד צריך להיות שווה בזה לאחרים. כאשר מגיע זמן בו כלה לכל העולם הפרי, ובמקרה יש לפלוני עדיין פירות, הרי בזה הוא יכול לחוש כבעלים, כמי ששולט בפירותיו. ועל כך באה התורה ללמדנו שאין לאדם לנהוג כן, הפירות לשימושך בדיוק כמו לאחרים. ולכן עליו להפקירם לכולם.
שיטת הראב"ד
הראב"ד (על הרמב"ם הנ"ל) מביא שיטה ייחודית המשלבת בין שתי השיטות הקודמות. וכך כתב:
בשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד ב"ד והם מחלקים לכל אדם שלש סעודות כדי לשבת וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מחלקין מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור לזכות בהן ככל אדם ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותם הפירות מכל הארץ ביהודה מכל ארץ יהודה ובגליל מכל הגליל ואחר שיכלו מכל הארץ אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר אכילת ג' סעודות אוסר במשהו וחייב לבער ביעורו מן הבית.
שני שלבים יש בביעור: שלב א – כאשר כבר כלו הפירות מהעיר וסביבותיה, על האדם להפקיר את הפירות שנותרו לו בביתו ומותרים כולם באכילתם. שלב ב – לאחר שכלו הפירות הללו מכל אותו המחוז (יהודה, גליל, עבר הירדן) אסורים הפירות באכילה.
באופן זה אמנם מתסדרים המקורות השונים, המשנה ותוספתא עוסקות בשלב הביעור הראשון, ואילו הדין ששביעית אוסרת ואין לה מתירין עוסקת בשלב הביעור השני.
הלכה
אמנם, כתב ערוך השולחן שהקושי הגדול בדברי הראב"ד הוא שלא מצאנו כלל בשום מקור חלוקה זו בין שני שלבי הביעור. ומסכם שלמעשה רוב הפוסקים נקטו להלכה כשיטת רמב"ן ותוס' שהביעור הוא ההפקר. הפקר זה יכול להתבצע אף בפני אוהביו שיודע שלא יקחו את ההפקר (ערוך השולחן העתיד, שו"י כז, ו-ח).
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
