ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
אחד הפתרונות המעשיים ביותר לגידול ירקות בשנת השמיטה בנוי על גידול בעציצים. אמנם, דבר מעניין הוא שאע"פ שמציאות זו של עציץ נקוב ושאינו נקוב מופיעה בש"ס ביחס לכמה הלכות מתחומים שונים, ביחס לשביעית עצמה לא נמצאה התייחסות מפורשת בפני עצמה, בש"ס ראשונים ופוסקים. ומכאן המקום לדימויים שונים והבנות שונות בשאלה זו.
מקורות לדין עציץ
אומרת המשנה בדמאי בנוגע להלכות תרומות ומעשרות (ה, י):
עציץ נקוב הרי זה כארץ, תרם מהארץ על עציץ נקוב מעציץ נקוב על הארץ תרומתו תרומה משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות.
וביחס לדיני כלאים (כלאים ז, ח):
עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש ור"ש אומר זה וזה אוסרין ולא מקדשין המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור:
מקור נוסף העוסק בדיני טומאה וטהרה מופיע במסכת עוקצין (ב, י):
עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים ושאינו נקוב מכשיר את הזרעים כמה הוא שיעורו של נקב כדי שיצא בו שרש קטן מלאהו עפר עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לזביז:
המקור האחרון אותו נלמד נאמר בהלכות שבת (שבת צה, א):
משנה. התולש מעציץ נקוב - חייב, ושאינו נקוב - פטור. ורבי שמעון פוטר בזה ובזה. גמרא. רמי ליה אביי לרבא, ואמרי לה רבי חייא בר רב לרב: תנן רבי שמעון פוטר בזה ובזה, אלמא: נקוב לרבי שמעון כשאינו נקוב משוי ליה; ורמינהו, רבי שמעון אומר: אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר זרעים בלבד! אמר ליה: לכל מילי - רבי שמעון כתלוש משוי ליה. ושאני לענין טומאה - דהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים, שנאמר על כל זרע זרוע אשר יזרע.
העולה מכל המקורות האלו באופן ברור שעציץ נקוב הרי הוא כמחובר לאדמה, ועל כן אפשר לתרום ממנו על המחובר לארץ ללא עציץ ולהיפך. עציץ נקוב נחשב כמחובר לאדמה דיו בכדי לאסור כרם שלם משום כלאי הכרם. ע"נ חשיב מחובר לענין כך שמה שגדל בו לא ראוי לקבל טומאה, דהא אינו תלוש. ולבסוף, בשבת חייב מדאורייתא התולש מעציץ נקוב משום שהוא כתולש מהאדמה.
ועל פניו, כיון שאין לנו מקור ברור על עציץ בשביעית, יהיה דינו כשאר המקורות הנ"ל: עציץ נקוב נחשב לגידול קרקע ממש ויהיה אסור בשביעית מדאורייתא, ועציץ שאינו נקוב נחשב לתלוש ואז, הגם שנאסור, לא יהיה זה יותר מדרבנן.
אמנם לאחר העיון לכאורה נראה שיש לחלק ביניהם.
ביאור הריטב"א לגמרא בשבת
לצורך כך נעיין שוב בגמ' בשבת. הסברא של ת"ק נראית פשוטה, הנקב מאפשר חיבור ישיר לאדמה, והעציץ אינו אלא כלי לנוחות הגידול, ולא מהווה ניתוק מהקרקע. אך מהי דעת רבי שמעון?
הגמ' מקשה שבמשנה בשבת משמע שהנקב בעציץ אינו מספיק בכדי להחשיב את הצמח כמחובר, ולכן בשני המקרים התולש פטור מחטאת, ואילו ישנה ברייתא האומרת שההבדל היחיד בין נקוב לשאינו הוא בהלכות טומאה וטהרה.
אך על פניו שאלה זו אינה מובנת כלל. מה קשה לגמרא? הרי מה שהברייתא אומרת שבכל הדינים, כולל שבת, אין הבדל בין נקוב לשאינו, הוא מתאים לגמרי לעולה ממשנתנו שלרבי שמעון אין הבדל בשבת בין נקוב לשאינו?
שאלה זו נשאלה ע"י כמה ראשונים ונראה את ההסבר כפי שמובא בריטב"א (שם):
והנכון בזה מה שתירצו התוספות דהאי מקשה היה סובר דהאי ברייתא דקתני 'אין בין' לאו כללא הוא בכל התורה כולה, אלא דעביד כללא לענין מה ששנינו בסדר זרעים לענין שביעית ומעשרות וכלאים, דהתם תנינן לה להך ברייתא, וקאמר דבכל הדברים שדברה תורה בענין זרעי קרקע אין בין נקוב לשאינו נקוב, דאפי' תימא דנקוב כמחובר מכל מקום לא קרינא ביה אדמתך לחייבו בבכורים וארצך לחייבו במעשר, ולא שדך לענין כלאים ולא כרמך לענין שביעית חוץ מהכשר זרעים דלא כתיב בהו אדמתך ולא ארצך ולא שדך, דהתם אזלינן בתר מחובר ותלוש, וכיון שכן הנקוב הוי כמחובר ושאינו נקוב הוי כתלוש בדינו, ולגבי דינים דאיירי תורה בהדיא בדין קרקע וזרעים עביד כללא וקתני בלבד, אבל כיון דטעמא דהכשר זרעים דהתם הוא מטעם תלוש ומחובר הוא הדין לענין שבת דהכא, דמאי שנא, דהא לא כתיב בהו שדך ולא אדמתך, ותלמודא תריץ דלא כדקא סלקא דעתיך, אלא דרבי שמעון כללא כייל התם בכל התורה כולה ממש ואפי' שבת בכלל, דטעמא דרבי שמעון בכל התורה היינו משום דסבירא ליה שאף הנקוב דינו כתלוש, אלא שלענין הכשר זרעים לבדו ריבה הכתוב שיהא כמחובר, וזה נכון וברור.
הראשונים מחדדים לנו את המבט ומבארים שיש שתי אפשרויות להבין את המושג של חיבור בעציץ נקוב: א. עציץ נקוב כנחשב לחלק מהקרקע. ב. עציץ נקוב כמחובר לאדמה. ובאמת שתי הבנות אלו הן ההוא אמינא (א) והמסקנה (ב).
בהו"א הגמרא מבינה שהכלל שאמר ר"ש נוגע ביחס לסדר זרעים, היינו חיבור של העציץ בכדי להחשב כחלק מהקרקע ולהחיל עליו את הדינים השייכים ככלאים, מעשרות, ערלה, שביעית. ואם כן, איסור תלישה בשבת לא שייך דווקא לשם 'שדה' וכד' אלא לעצם החיבור לאדמה. ועל כן מדוע שבת אינה כטומאה וטהרה?
למסקנת הגמרא, ר"ש אמר את דינו ביחס לכל התורה, ואף בסדר זרעים העיקר הוא עצם החיבור לקרקע ולא שם 'שדה'. וממילא מובנת תשובתו של ר"ש שרק במקום בו ריבתה תורה טהרה, שייך להחשיב את הנקוב שאינו מחובר. אך מעצם העניין, נקוב נחשב לתלוש.
אמנם דברים אלו באים בשיטת ר"ש, דלית הלכתא כוותיה, אך לדידן, שמחלקים בין נקוב לשאינו נקוב בכל דיני התורה, האם הסברא המחלקת בין דיני 'סדר זרעים' לדיני 'מחובר ותלוש' עומדת או לא? האם מקישים מדיני שבת לדיני שביעית שתלויה בארץ?
על פניו, נראה שהדינים חופפים בכל מקום, אפילו אליבא דר"ש, וכ"ש לת"ק דפליג עליה. אך מעיון בדינים שונים בהלכות שבת עולה שישנו חילוק מהותי בין שבת לשביעית, ויש בו קשר לסברא הנ"ל.
אדם או אדמה
הרב טיקוצינסקי (ספר השמיטה עמוד טו) מביא דין משבת (פא, ב) 'היה מונח העציץ נקוב על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות חייב משום תולש'. והרי פשוט שבשביעית אין איסור תלישה, הרי זו הדרך לאסוף את האוכל, אלא שצריך שלא יהיה כדרך הקוצרים. וכן המשך הדין שם 'היה מונח על גבי יתדות והניחו על גבי קרקע חייב משום זורע', הרי בשביעית אין זו זריעה. וכן לעניין שריית חטים במים בשבת אסור משום זורע (רמב"ם שבת ח, ב) אך בשביעית הדבר מותר (רמב"ם שביעית א, ו).
לטענתו, רואים מכאן שהגדרת מחובר ותלוש וכן עצם המלאכות אינו מקביל בין שבת לשביעית, והחילוק הוא שבשבת נאסרה עצם המלאכה של זורע, מצדו של האדם הפועל. ואילו בשביעית נאסרה עבודה מצד הקרקע, שהיא לא תִזַרַע. דומה לסברא של הריטב"א הנ"ל שבסדר זרעים המבט הוא על שם 'ארץ' וכד' ולא על עצם הפעולה של תולש.
ואף יותר מזה, כותב הרב טיקוצינסקי שמכמה סיבות היה נראה שאפילו זריעה בעציץ נקוב אינו אסור בשביעית מדאורייתא (ספר השמיטה, צו-צז) אך למעשה לא הקל כ"כ אך בכמה עניינים, כגון העתקה ממקום למקום, הקל אפילו בעציץ נקוב.
פוסקים נוספים
אמנם, גרש"ז (מנחת שלמה מ) כותב שאין מה ללמוד מסוגיה בשבת הנ"ל, משום שהיא רק באה כהסבר לרבי שמעון, אך מכמה מקומות משמע שעציץ נקוב הוא מדאורייתא. וכן מכריע למעשה, וכ"כ פוסקים נוספים. אך עיי"ש שמחלק בין קדושת השביעית שחלה מדאורייתא על העציץ לבין העבודות בו שלא חלות לגמרי.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
