ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
איסור ספיחים ידוע ומוכר כאיסור לאכול את הירקות העולים מאליהם בשנת השמיטה. אמנם כפי שנראה אין זה פשוט שכך הוא הדין.
מקורות לדין ספיחים
א. ספרא
אומרת התורה הקדושה (ויקרא כה, ה):
אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ
ודרשו חז"ל בספרא (א,ג; ג,ד):
את ספיח קצירך לא תקצור, מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית... וכי תאמרו עתידים אתם לומר מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו, אם אין אנו זורעים מה אנו אוספים, אמר רבי עקיבא מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית וחכמים אומרים אין ספחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי סופרים, אם כן למה נאמר הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו, אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו אוספים אין מכנסו לקיום אמרת לנו בערוהו ומה אנו אוכלים מן הביעור והילך.
מדברי חז"ל אלו אנו למדים שישנו איסור על הספיחים לרבי עקיבא תוקפו דאורייתא ולחכמים תוקפו דרבנן. יש לציין שבמדרש זה לא מובאת הסיבה לאיסור, וכן מה בדיוק נאסר.
ב. שביעית פרק ט משנה א
מקור מפורש במשניות שמזכיר את איסור ספיחים מופיע פעם אחת בלבד במשנה זו:
הפיגם והירבוזין השוטים והחלגלוגית כוסבר שבהרים והכרפס שבנהרות והגרגר של אפר פטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר רבי יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהם בירקות שדה וחכ"א כל הספיחין אסורין:
גם במשנה זו לא ברור לחלוטין מהו האיסור הנוגע לספיחים. וכפי שנראה הדבר נתון במחלוקת ראשונים.
ג. משניות המתירות אכילה
פרק ב משנה ז:
האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה:
פרק ז משנה ג:
ולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו לקח לעצמו והותיר מותר למכרן:
ממשניות אלו ועוד אנו למדים שיש ירקות המותרים באכילה בשביעית, ולפי האיסור המפורסם של ספיחים, הכיצד יתכן היתר זה?
ד. פסחים נא, א
סח לי רבי יוחנן בן אלעזר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי שמעון בן רבי יוסי בן לקוניא לגינה, ונטל ספיחי כרוב, ואכל ונתן לי. ואמר לי: בני, בפני - אכול, שלא בפני - לא תאכל. אני שראיתי את רבי שמעון בן יוחי שאכל - כדי הוא רבי שמעון בן יוחי לסמוך עליו, בפניו ושלא בפניו. אתה, בפני - אכול, שלא בפני - לא תאכל.
מאי רבי שמעון? - דתניא, רבי שמעון אומר: כל הספיחים אסורין, חוץ מספיחי כרוב, שאין כיוצא בהן בירק השדה. וחכמים אומרים: כל הספיחין אסורים. ותרוייהו אליבא דרבי עקיבא, דתניא: הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו אמר רבי עקיבא: וכי מאחר שאין זורעין - מהיכא אוספין? - מכאן לספיחין שהן אסורין. במאי קא מיפלגי? רבנן סברי: גזרינן ספיחי כרוב אטו שאר ספיחי דעלמא. ורבי שמעון סבר: לא גזרינן ספיחי כרוב אטו ספיחי דעלמא.
מאי רבי שמעון? - דתניא, רבי שמעון אומר: כל הספיחים אסורין, חוץ מספיחי כרוב, שאין כיוצא בהן בירק השדה. וחכמים אומרים: כל הספיחין אסורים. ותרוייהו אליבא דרבי עקיבא, דתניא: הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו אמר רבי עקיבא: וכי מאחר שאין זורעין - מהיכא אוספין? - מכאן לספיחין שהן אסורין. במאי קא מיפלגי? רבנן סברי: גזרינן ספיחי כרוב אטו שאר ספיחי דעלמא. ורבי שמעון סבר: לא גזרינן ספיחי כרוב אטו ספיחי דעלמא.
בגמ' זו נאמר במפורש שהאיסור הנוגע לספיחים הוא באכילה (ממעשהו של רבי שמעון). וצריך להבין את היחס בין גמרא זו למשנה ט, א הנ"ל בשניהם מובאת המח' של ר"ש וחכמים אלא שדעות ר"ש הפוכות. שם אמר הכל אסור חוץ מספיחי כרוב, וכאן אמר הכל מותר חוץ מספיחי כרוב.
ה. ירושלמי שביעית פרק ט הלכה א
מהו שיהו [הירקות המוזכרים ברישא של המשנה] אסורין משום ספיחים? נשמענא מן הדא רבי יודא אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה ואלו הואיל ולא נחשדו עליהן עוברי עבירה יהו מותרין עד כדון ירקו זרעו אפשר מימר ירקו מותר זרעו לכ"ש?!
בירושלמי זה מפורש שיש איסור אכילת ספיחים וטעמו משום עוברי עבירה שלא יזרעו ויאמרו גדל מאליו.
כעת נעבור להתבונן בשיטות השונות וכיצד כל אחת הסבירה את המקורות.
שיטת בעלי התוס'
שיטת ר"ש ותוס' והרבה ראשונים שיש איסור אכילת ספיחים וכפי שאנו מורגלים. וטעמו שמא יבוא רשעים ויזרעו בשמיטה ויאמרו שאלו גדלו מעצמם, ספיחים. (הרב בשבת הארץ ג, א הביא משם ר"ש שאיסור ספיחים הוא לא באכילה אלא רק בלנהוג בו כדרך בעלים).
ממילא דברי הספרא (א) מובנים, שנחלקו ר"ע וחכמים על תוקפו של חשש זה. לר"ע הוא חשש ואיסור דאורייתא. ואילו לדברי חכמים מדאורייתא מותר לאכול ספיחים אלא אסרו מדרבנן.
המשניות המתירות אכילה (ב,ג) מדברות על גידולי שישית שנכנסו לשביעית, שהם מותרים באכילה, אך סתם ירקות שביעית אה"נ יהיו אסורים. והלשון מותרים ואסורים במח' ר"ש וחכמים, אינו על עצם האכילה שהיא מותרת אלא האם חלה בהם קדושת שביעית או לא. לפי ר"ש אין בהם קדושת שביעית כלל ולכן אומר מותרים, ר"ל כמו כל שאר הפירות והירקות. אך חכמים סוברים שאע"פ שמותרים הם באכילה, אסורים הם במובן שחייבים לנהוג בהם קד"ש.
הגמ' בפסחים (ד) מחזקת את הטענה שיש איסור אכילה של ספיחים אך שם רק דנו אליבא דר"ע, אך באמת קיי"ל כחכמים שאיסור ספיחים הוא רק מדרבנן.
ולבסוף הירושלמי (ה) רק מוכיח שישנו איסור אכילה בספיחים ומטעם החשד.
שיטת הגר"א
שיטתו מופיע בפירושו שנות אליהו על משנה ט, א. אכן יש איסור אכילה בספיחים אך לא לכל הדעות. יש דעות שהאיסור הוא רק באכילה ויש אומרים שהאיסור הוא במסחר. וכך ממש מעמיד את מח' ר"ע וחכמים בספרא (א). דעת ר"ע שאיסור ספיחים הוא באכילה ודעת חכמים שאיסור ספיחים הוא בקניה בלבד.
(ב) משנה ט, א האוסרת ספיחים לא עוסקת כלל באכילה, אלא כמו ברישא של אותה המשנה ממש – באיסור סחורה. וכך המשנה הזו לא סותרת מפורש את הגמרא בפסחים.
לעומת זאת המשניות המתירות אכילת ירקות בשביעית(ג) נאמרו רק אליבא דרבנן, אך אכן לפי ר"ע אין הלכה כמשניות הנ"ל.
סתמא דגמ' בפסחים(ד) אומרת שנחלקו התנאים אליבא דר"ע, ועוסקים באיסור ספיחים – ומכאן שהלכה כר"ע שאיסור ספיחים הוא מדאורייתא. ובזה יובן גם המעשה בירושלמי (ה) האוסר אכילת ספיחים והוא אליבא דהלכתא.
שיטת הרמב"ם
שיטת רמב"ם, כתמיד, מעניינת. וזאת גם בהתייחסות למהדורות בפירושו על המשנה. להלכה קובע הרמב"ם שאכן יש איסור ספיחים ותוקפו מדרבנן. אך לכתח' לא סבר כן וכפי שמעיד על עצמו בתשובה (פאר הדור, טו). ותחילה נבאר את לימודו במקורות הנ"ל.
הספרא (א) עוסקת באיסור אכילה ובמח' ר"ע וחכמים בתוקף האיסור. הבנה זו מסתדרת בפשטות הלשון שם העוסק בדברי הפסוק 'מה נאכל' והרי אסרו לנו ספיחים, כנראה שהאיסור הוא אכן על האכילה.
המשנה (ב) עוסקת גם היא באיסורי אכילה ובו נחלקו ר"ש וחכמים, אך זהו המשך של דברי רבי יהודה שמלמד את עניין החשש מעוברי עבירה, מה שמוסבר על ידי הרמב"ם כטעם איסור ספיחים.
לדעת הרמב"ם המשניות המתירות אכילה (ג) עוסקות באחת משתי אפשרויות: א. האוכלים הללו גדלו במקומות שלא גזרו על איסור ספיחים. ב. מדובר קודם הגזירה.
הגמרא בפסחים (ד) אף היא עוסקת במפורש באיסור אכילה אלא שהדיון שם הוא לפי ר"ע אך אין בזה בכדי לפסוק כן. ואף בירושלמי (ה) רואים במפורש שהוא דן אליבא דהלכתא באיסור אכילת ספיחים.
שיטת רש"י
שיטת רש"י היא ייחודית בסוגיא זו. על הגמרא בפסחים (ד) כתב:
כל הספיחין אסורין - בשביעית, מזמן הביעור ואילך.
משמע שלפני כן אין איסור כלל, אז מה א"כ מח' ר"ע וחכמים?
רבינו דוד (שם בפסחים) כותב שאכן, אין באמת חובת ביעור אלא נחלקו בשאלה האם חלה על הספיחים קדושת שביעית. והחידוש הוא שיש בספיחים קדושת שביעית לגמרי. ולכאורה מה החידוש בדבר, מהיכי תיתי שאין בה? ועל זה חשבתי לומר שכיון שאין הם גדלים מרצון אולי אין בהם חשיבות כלל וממילא אף לא קדושת שביעית. ושמחתי שאח"כ ראיתי בר"ן כעין זה.
וביאר הר"ן בסוגיא דפסחים (ד"ה רבי שמעון אומר) שעיקר החידוש לרש"י הוא שרבי עקיבא חידש שיש חובת ביעור גם בספיחים. ולפי רבי עקיבא החובה בנויה באופן כפול:
א. התורה חייבה לנהוג מנהג קדו"ש בספיחים אע"פ שאין בהם מצד עצמם כיון שאינם חשובים. אך בכל זאת גזרה כך תורה כדי למנוע מרמאים לזרוע ולומר גדל מעצמו. אך כיון שאין בהם קדושה מצד עצמם הרי שאין בהם חובת ביעור, שחלה רק על קדושה שלימה של שביעית. וזוהי דעת רבנן.
ב. והוסיף רבי עקיבא שלא רק לזריעה במהלך השנה חששה התורה, אלא גם למצב בו יבואו לזרוע ולשמור לאחר הביעור, ולא יחששו, מכיון שאין חובת ביעור. ולכן התורה עצמה גזרה איסור. אך רבנן לא חששו לכך, אלא עצם חובת ההפקר של הספיחים היא מספקת בכדי למנוע מעוברי עבירה.
וזהו מש"כ רש"י שיש איסור ספיחים רק לאחר הביעור, דלפני כן אכן מותר אלא שיש לנהוג קד"ש, ולפי חכמים מדין תורה אין חובת ביעור וממילא אין איסור אכילה לאחר זמן ביעור, אך מדרבנן אכן יש איסור. ואילו לר"ע איסור אכילה שאחר הביעור הוא מדין תורה.
ובזה מבוארת מח' ר"ע וחכמים בספרא (א) האם חלה קד"ש על ספיחים. והמשניות המתירות אכילה (ב,ג) שוב אינן קשות כלל, כיון שאין שום איסור בזה. הגמרא בפסחים(ד) דנה בשאלה לאחר זמן הביעור, אז מתחדש איסור האכילה גם על הספיחים. ואילו את הירושלמי (ה) ניתן לומר או שאינו להלכה, או שלאחר ביעור. ועדיין צ"ע.
יש לציין שגם רבינו עובדיה מברטנורא לא הזכיר אפילו פעם אחת בכל מסכת שביעית את איסור אכילת ספיחים, אלא כשנזכר איסור ספיחים היה בתור חובה לנהוג בהם קד"ש. וכך כתב תוי"ט (שביעית ה, ו ד"ה אבל מוכר):
ובכולהו משניות דתנן אסור בשביעית שכתב בהם הרמב"ם בחיבורו אסור משום ספיחי שביעית בכולהו פי' הר"ב אסורות בשביעית שיש להן קדושת שביעית ולא אשתמיט בשום דוכתא לאשמעינן דספיחים אסורים לאכול.
הלכה
למעשה נקטו רוב הפוסקים כרמב"ם ודעימיה בעניין זה של הספיחים, שיש איסור אכילה מדרבנן.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
