ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
אחד הפתרונות המעשיים ביותר לגידול ירקות בשנת השמיטה בנוי על גידול בעציצים. אמנם, דבר מעניין הוא שאע"פ שמציאות זו של עציץ נקוב ושאינו נקוב מופיעה בש"ס ביחס לכמה הלכות מתחומים שונים, ביחס לשביעית עצמה לא נמצאה התייחסות מפורשת בפני עצמה, בש"ס ראשונים ופוסקים. ומכאן המקום לדימויים שונים והבנות שונות בשאלה זו.
מקורות לדין עציץ
אומרת המשנה בדמאי בנוגע להלכות תרומות ומעשרות (ה, י):
עציץ נקוב הרי זה כארץ, תרם מהארץ על עציץ נקוב מעציץ נקוב על הארץ תרומתו תרומה משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות.
וביחס לדיני כלאים (כלאים ז, ח):
עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש ור"ש אומר זה וזה אוסרין ולא מקדשין המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור:
מקור נוסף העוסק בדיני טומאה וטהרה מופיע במסכת עוקצין (ב, י):
עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים ושאינו נקוב מכשיר את הזרעים כמה הוא שיעורו של נקב כדי שיצא בו שרש קטן מלאהו עפר עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לזביז:
המקור האחרון אותו נלמד נאמר בהלכות שבת (שבת צה, א):
משנה. התולש מעציץ נקוב - חייב, ושאינו נקוב - פטור. ורבי שמעון פוטר בזה ובזה. גמרא. רמי ליה אביי לרבא, ואמרי לה רבי חייא בר רב לרב: תנן רבי שמעון פוטר בזה ובזה, אלמא: נקוב לרבי שמעון כשאינו נקוב משוי ליה; ורמינהו, רבי שמעון אומר: אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר זרעים בלבד! אמר ליה: לכל מילי - רבי שמעון כתלוש משוי ליה. ושאני לענין טומאה - דהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים, שנאמר על כל זרע זרוע אשר יזרע.
העולה מכל המקורות האלו באופן ברור שעציץ נקוב הרי הוא כמחובר לאדמה, ועל כן אפשר לתרום ממנו על המחובר לארץ ללא עציץ ולהיפך. עציץ נקוב נחשב כמחובר לאדמה דיו בכדי לאסור כרם שלם משום כלאי הכרם. ע"נ חשיב מחובר לענין כך שמה שגדל בו לא ראוי לקבל טומאה, דהא אינו תלוש. ולבסוף, בשבת חייב מדאורייתא התולש מעציץ נקוב משום שהוא כתולש מהאדמה.
ועל פניו, כיון שאין לנו מקור ברור על עציץ בשביעית, יהיה דינו כשאר המקורות הנ"ל: עציץ נקוב נחשב לגידול קרקע ממש ויהיה אסור בשביעית מדאורייתא, ועציץ שאינו נקוב נחשב לתלוש ואז, הגם שנאסור, לא יהיה זה יותר מדרבנן.
אמנם לאחר העיון לכאורה נראה שיש לחלק ביניהם.
ביאור הריטב"א לגמרא בשבת
לצורך כך נעיין שוב בגמ' בשבת. הסברא של ת"ק נראית פשוטה, הנקב מאפשר חיבור ישיר לאדמה, והעציץ אינו אלא כלי לנוחות הגידול, ולא מהווה ניתוק מהקרקע. אך מהי דעת רבי שמעון?
הגמ' מקשה שבמשנה בשבת משמע שהנקב בעציץ אינו מספיק בכדי להחשיב את הצמח כמחובר, ולכן בשני המקרים התולש פטור מחטאת, ואילו ישנה ברייתא האומרת שההבדל היחיד בין נקוב לשאינו הוא בהלכות טומאה וטהרה.
אך על פניו שאלה זו אינה מובנת כלל. מה קשה לגמרא? הרי מה שהברייתא אומרת שבכל הדינים, כולל שבת, אין הבדל בין נקוב לשאינו, הוא מתאים לגמרי לעולה ממשנתנו שלרבי שמעון אין הבדל בשבת בין נקוב לשאינו?
שאלה זו נשאלה ע"י כמה ראשונים ונראה את ההסבר כפי שמובא בריטב"א (שם):
והנכון בזה מה שתירצו התוספות דהאי מקשה היה סובר דהאי ברייתא דקתני 'אין בין' לאו כללא הוא בכל התורה כולה, אלא דעביד כללא לענין מה ששנינו בסדר זרעים לענין שביעית ומעשרות וכלאים, דהתם תנינן לה להך ברייתא, וקאמר דבכל הדברים שדברה תורה בענין זרעי קרקע אין בין נקוב לשאינו נקוב, דאפי' תימא דנקוב כמחובר מכל מקום לא קרינא ביה אדמתך לחייבו בבכורים וארצך לחייבו במעשר, ולא שדך לענין כלאים ולא כרמך לענין שביעית חוץ מהכשר זרעים דלא כתיב בהו אדמתך ולא ארצך ולא שדך, דהתם אזלינן בתר מחובר ותלוש, וכיון שכן הנקוב הוי כמחובר ושאינו נקוב הוי כתלוש בדינו, ולגבי דינים דאיירי תורה בהדיא בדין קרקע וזרעים עביד כללא וקתני בלבד, אבל כיון דטעמא דהכשר זרעים דהתם הוא מטעם תלוש ומחובר הוא הדין לענין שבת דהכא, דמאי שנא, דהא לא כתיב בהו שדך ולא אדמתך, ותלמודא תריץ דלא כדקא סלקא דעתיך, אלא דרבי שמעון כללא כייל התם בכל התורה כולה ממש ואפי' שבת בכלל, דטעמא דרבי שמעון בכל התורה היינו משום דסבירא ליה שאף הנקוב דינו כתלוש, אלא שלענין הכשר זרעים לבדו ריבה הכתוב שיהא כמחובר, וזה נכון וברור.
הראשונים מחדדים לנו את המבט ומבארים שיש שתי אפשרויות להבין את המושג של חיבור בעציץ נקוב: א. עציץ נקוב כנחשב לחלק מהקרקע. ב. עציץ נקוב כמחובר לאדמה. ובאמת שתי הבנות אלו הן ההוא אמינא (א) והמסקנה (ב).
בהו"א הגמרא מבינה שהכלל שאמר ר"ש נוגע ביחס לסדר זרעים, היינו חיבור של העציץ בכדי להחשב כחלק מהקרקע ולהחיל עליו את הדינים השייכים ככלאים, מעשרות, ערלה, שביעית. ואם כן, איסור תלישה בשבת לא שייך דווקא לשם 'שדה' וכד' אלא לעצם החיבור לאדמה. ועל כן מדוע שבת אינה כטומאה וטהרה?
למסקנת הגמרא, ר"ש אמר את דינו ביחס לכל התורה, ואף בסדר זרעים העיקר הוא עצם החיבור לקרקע ולא שם 'שדה'. וממילא מובנת תשובתו של ר"ש שרק במקום בו ריבתה תורה טהרה, שייך להחשיב את הנקוב שאינו מחובר. אך מעצם העניין, נקוב נחשב לתלוש.
אמנם דברים אלו באים בשיטת ר"ש, דלית הלכתא כוותיה, אך לדידן, שמחלקים בין נקוב לשאינו נקוב בכל דיני התורה, האם הסברא המחלקת בין דיני 'סדר זרעים' לדיני 'מחובר ותלוש' עומדת או לא? האם מקישים מדיני שבת לדיני שביעית שתלויה בארץ?
על פניו, נראה שהדינים חופפים בכל מקום, אפילו אליבא דר"ש, וכ"ש לת"ק דפליג עליה. אך מעיון בדינים שונים בהלכות שבת עולה שישנו חילוק מהותי בין שבת לשביעית, ויש בו קשר לסברא הנ"ל.
אדם או אדמה
הרב טיקוצינסקי (ספר השמיטה עמוד טו) מביא דין משבת (פא, ב) 'היה מונח העציץ נקוב על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות חייב משום תולש'. והרי פשוט שבשביעית אין איסור תלישה, הרי זו הדרך לאסוף את האוכל, אלא שצריך שלא יהיה כדרך הקוצרים. וכן המשך הדין שם 'היה מונח על גבי יתדות והניחו על גבי קרקע חייב משום זורע', הרי בשביעית אין זו זריעה. וכן לעניין שריית חטים במים בשבת אסור משום זורע (רמב"ם שבת ח, ב) אך בשביעית הדבר מותר (רמב"ם שביעית א, ו).
לטענתו, רואים מכאן שהגדרת מחובר ותלוש וכן עצם המלאכות אינו מקביל בין שבת לשביעית, והחילוק הוא שבשבת נאסרה עצם המלאכה של זורע, מצדו של האדם הפועל. ואילו בשביעית נאסרה עבודה מצד הקרקע, שהיא לא תִזַרַע. דומה לסברא של הריטב"א הנ"ל שבסדר זרעים המבט הוא על שם 'ארץ' וכד' ולא על עצם הפעולה של תולש.
ואף יותר מזה, כותב הרב טיקוצינסקי שמכמה סיבות היה נראה שאפילו זריעה בעציץ נקוב אינו אסור בשביעית מדאורייתא (ספר השמיטה, צו-צז) אך למעשה לא הקל כ"כ אך בכמה עניינים, כגון העתקה ממקום למקום, הקל אפילו בעציץ נקוב.
פוסקים נוספים
אמנם, גרש"ז (מנחת שלמה מ) כותב שאין מה ללמוד מסוגיה בשבת הנ"ל, משום שהיא רק באה כהסבר לרבי שמעון, אך מכמה מקומות משמע שעציץ נקוב הוא מדאורייתא. וכן מכריע למעשה, וכ"כ פוסקים נוספים. אך עיי"ש שמחלק בין קדושת השביעית שחלה מדאורייתא על העציץ לבין העבודות בו שלא חלות לגמרי.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
