ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- בית המקדש
- הכיסופים והבית השלישי
- מדורים
- תולדותיהם של צדיקים
- מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק
חכמים דרשו (ספרי, דברים שם): "יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר: לשכנו תדרשו ובאת שמה, דרוש ומצא ואחר כך יאמר לך נביא".
כך הסבירו את מהלך חיפוש המקדש בידי דוד, שהשתוקק לכך מאוד. אומנם עד שלא נאמר לו מפי גד הנביא לבנות מזבח בגורן ארוונה, כדי לעצור את המגפה מעל בני ישראל, לא ידע היכן יהיה מקום המקדש. מאז ולדורות עולם יש להקפיד על המקום המדויק של השראת השכינה והאפשרות להתכפר בקורבנות, כפי שניסח הרמב"ם (בית הבחירה, ב, א-ב):
"המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם... ומסורת ביד הכול שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארוונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קורבן כשנברא ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא".
אלא שלכאורה עזרת נביא במציאת מקום המזבח סותרת את הכלל "לא בשמיים היא"! על שאלה זו עונה הראי"ה (שו"ת משפט כהן, סימן צב), אשר השנה מציינים 90 לעלייתו לגנזי מרומים, כי דין המקדש הוחרג מהכלל הזה, כדרשת חז"ל הנזכרת לעיל. אין זה פלא, מכיוון שבמקדש נושקים שמיים לארץ, בעבודת הקורבנות שלנו ובגילוי שכינה מלמעלה.
הדרישה לבניית בית מקדש קבוע מוטלת על עם ישראל, שמראה בכך את רצונו העמוק והחזק לקרבת אלוקים. חובתנו לדרוש את בניית המקדש חשובה במיוחד ומשפיעה על חיינו. כך מסביר הרמב"ן (במדבר, טז, כא) את הסיבה למגפה בימי דוד. אומנם ה' סירב לבקשתו של דוד לבנות את הבית, אבל "אילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר, לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים". אלא שלצערנו, המקום הנבחר נודע רק בעקבות העונש והמגפה.
ההלכה היא שאפשר להקריב קורבנות גם כשבית המקדש חרב, מכיוון שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. לכן בעלי התוספות שעלו ארצה ביקשו להקריב קורבנות על הר הבית גם בלא בית מקדש. כך שאף לעשות גם הרב קלישר, שדן בעניין זה בהרחבה עם גדולי הדור בזמנו, בהם רבי עקיבא איגר והחתם סופר שהסכימו רק להקרבת קורבן פסח בלא מקדש (אומנם היו גדולים אחרים שהתנגדו לגמרי).
כן, מתכוונים ברצינות
ישיבת 'תורת כהנים' נוסדה בשנת תר"פ, לאור חזונו של הראי"ה ללמד כוהנים את דיני העבודה במקדש כהכנה לגאולה. הראי"ה הוגדר כנשיא הישיבה, ובחשוון תרפ"א כתב בעבורה מכתב תמיכה, המבטא ציפייה דרוכה לבניין הבית במהרה ממש, כעניין שהוא יסודו ושיאו של מהלך שיבת ציון בימינו.
בין היתר כתב שם הראי"ה:
"הציפייה הפנימית לראות כוהנים בעבודתם [...] זהו היסוד הנושא של כל התחייה כולה לכל סעיפיה [...] מאמינים אנו שדבר אלוקינו יקום לעולם [...] ובית המקדש ייבנה [...]. והיום הגדול הזה הנה הוא הולך ומופיע הולך ומתקרב אלינו, והננו חייבים להיות מוכנים בכל המובנים [...] והנה נכנסו כוהנים מתלמידי חכמים שבירושלים, לישיבה בבית הנשקף מול מקום המקדש, והינם עוסקים בלימוד הקודם למעשה".
פרסום תמיכת הראי"ה בישיבה התגלגל לאחד מעיתוני לונדון, ששאל: האם היהודים מתכוונים לחדש את עבודת הקורבנות? יש לציין כי המצב היה רגיש במיוחד, שכן לאחר הצהרת בלפור שניתנה רק כשנתיים לפני הפרסום, התחוללו עדיין סערות בפרלמנט הבריטי ורבו הניסיונות לבטל אותה, הן בלחץ הערבים והן בלחץ חוגי יהודים מתבוללים, ולהבדיל – חלק מעסקני אגודת ישראל. נציגי התנועה הציונית שלחו מכתב בירור אל הראי"ה, ובו רמזו על הבעייתיות שבפרסום.
בתשובתו (כ"ט טבת תרפ"ב) הציע את עקרונות שיטתו, כשהוא מסביר להם את מרכזיות המקדש בתחיית האומה אפילו בתחילת דרכה:
"יסוד תחיית האומה מוכרח הוא, למרות כל צורותיו החילוניות, להיות מבוסס על מקורו המקודש, שהיא שאיפת האומה לשוב ולהיבנות בכל תכסיסי קדושה. והשאיפה הנצחית שייבנה בית המקדש במהרה בימינו, מוכרחת היא להתבלט ביושר לב ובאמונה רבה בקביעות ובלא הפסקה וחולשה".
מכיוון שהצהרת בלפור הוכרה אחר כך בוועידת סן־רמו בידי מדינות ההסכמה שניצחו – ולמעשה הייתה זו הכרה בין־לאומית בזכותם של היהודים לבנות בית לאומי – היה זה תקדים ובסיס לאפשרות של הכרה בין־לאומית בזכותנו לבנות מקדש. לכן הוסיף הראי"ה:
"ואמונתנו היא חזקה, שימים יבואו וכל העמים יכירו שהמקום אשר בחר בו ה' [...] מוכרח הוא לשוב לבעליו האמיתיים ועליו ייבנה הבית הגדול והקדוש, שיהיה על ידינו, לבית תפילה לכל העמים".
המאמץ באותה עת צריך להתרכז בלימוד ההלכות הנוגעות לעבודת המקדש, כפי שכבר החל החפץ חיים, שכתב ספר 'ליקוטי הלכות' בהלכות קדשים, והקים 'כולל קדשים' להכשיר כוהנים לעבודת המקדש (הוא הזמין את הראי"ה, שהיה אז צעיר לימים, להצטרף לקבוצה זו עד שהגיעה הצעת הרבנות בזוימל והורה לו להעדיף אותה).
"השאיפה להחיות את כל ערכי הקודש בישראל כוללת היא את החפץ לעשות את ירושלים למרכז להתלמוד הרחב והמסודר לכל התורה בכלל ועם זה להלכות הקודש והמקדש, ולכל הלכות מלכים, וסדרי מדינה ישראליים ממקור התורה והמסורה".
שאיפת המקדש אינה רק עניין פנימי שלנו, אלא אבן הראשה למדיניות החוץ של העם המחדש את תחייתו הלאומית, והראי"ה עצמו כבר נקט בפועל סגנון זה:
"והם דברים מבוססים שלדעתי צריכים אנו לשנן אותם בין כלפי פנים ובין כלפי חוץ. והם כדאיים להיות חקוקים על לוח ליבנו תמיד, ובייחוד בימים שאנו חפצים להתעורר בתחייה לאומית כללית... רמז יש בו לכל העולם כולו שלא יחשבו האומות שיש לנו אפילו רגע של ייאוש ח"ו של שכחה מקשור זכותנו, במקום המקדש; שהוא אבן הפינה לכל המקומות הקדושים, מקום מקדשנו. וזה מכבר כאשר נשאלתי מוועדה בריטית רשמית מהי דעתי על דבר מקום המקדש אודות ייחוסנו אליו. אמרתי להם שכשם שאתם רואים שזכותנו על הארץ בכלל, אף שהיה זה דבר רחוק אצל כל העולם כולו עד כה, מכל מקום גלגלה ההשגחה... שמה שהיה רחוק הולך ונעשה קרוב... עד שכל העמים יכירו את צדקת זכותנו, הכתובה בכתב קודש, על ארצנו הקדושה, כמו כן יבואו ימים שכל העמים, יכירו את אמיתת זכויותינו על מקום המקדש. וידעו כולם ויכירו שהחזון של הנביאים שנאמר על המקום הקדוש הזה 'כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים' יתקיים רק כשיהיה הבית הגדול והקדוש הזה, שם על מכונו, בידי בעליו הראשונים, שהם בעליו הנצחיים, שהוא עם ישראל, עם ה' מעולם, הוא ולא אחר" (אגרות הראיה, חלק ד, מהדורת תשמ"ד, איגרת א'קכז).
המקדש ועבודת הקורבנות צריכים אפוא להיות עיקר שאיפתנו במהלך התחייה הלאומית, וחובה עלינו לבטא שאיפה זו בעולם כולו ולהבהיר שלא התייאשנו ואנו מתכוונים לקיים מה שכתוב בתנ"ך. הביטוי "מה שנעשה רחוק שמה שהיה רחוק הולך ונעשה קרוב" מתייחס לאותן שנים ארוכות מתחילת הקמת התנועה הציונית־מדינית שנתקעה במבוי סתום מול האימפריה העות'מנית, עד שלפתע פרצה מלחמת העולם הראשונה שלאחריה באה הצהרת בלפור.
ההשוואה שערך הראי"ה בין הכרת העמים בזכותנו להקמת בית לאומי לבין הכרתם בחשיבות בניינו של המקדש, מורה בעליל כי לדעתו יש לבנות בידינו את בית המקדש לכשיסכימו העמים לכך. דברים אלה מתחברים למה שכתב במקומות רבים אחרים, ולפיהם תמיכת אומות העולם בשיבת ציון הנוכחית תלויה בהבעת הרצינות שלנו לחדש ימינו כקדם, הכוללים מקדש וקורבנות, כמובטח בתורה ובנביאים שאותם הם מכירים ובהם הם מאמינים. מאידך גיסא, אם יראו שאין לנו כוונות כאלה, הם עלולים דווקא לעמוד כנגדנו! ואכן בפרלמנט הבריטי נשמעו במשך שנים קולות המערערים על זכות היהודים החילונים לשיבת ציון, שאינה מתיישבת עם האמור בתנ"ך...
ללא מורא, ללא חשש
הגמרא (זבחים סב ע"א) מתארת שכשעלו בני הגולה מבבל נדרשו לנביא שיאמר להם היכן מקום המזבח. לכן, לדעת הראי"ה, אף אנו נזדקק להודעה מהשמיים היכן בדיוק מקום המזבח. אומנם נסתלקה הנבואה, אבל רוח הקודש לא נסתלקה מהראויים לה בכל דור, כפי כשכתב רבי חיים ויטאל, ולעולם אין פחות מל"ו צדיקים בדור (על פי סוכה מה ע"ב), ולפיכך מקומו המדויק של המזבח יכול להתגלות גם בימינו "על ידי איזה צדיק הראוי לכך"! (משפט כהן סימנים צא, צב).
יש לשים לב לתאריכי הפרסומים הללו, העוסקים בסוגיה רגישה במיוחד, עם משמעויות מדיניות ופוליטיות. פרסום התמיכה היה כשהראי"ה כיהן כרב הראשי לירושלים. המשכו פחות משנה לאחר שנתמנה לרבה הראשי של ארץ ישראל. הראי"ה אינו משנה את דעתו ואף ממשיך לפרסם אותה, ללא חשש מה יאמרו גורמים שונים ובתוכם אלה שהתנגדו לבחירתו לרב ראשי, דווקא בשל אמונתו הדתית בגאולת ישראל, בהם גם סוקולוב, מראשי התנועה הציונית, שהגדיר את הראי"ה בתור "חרד קיצוני, ואינדיבידואליסט שלא יקבל משמעת" (של ההנהלה הציונית).
כל זה מוכיח – למי שזקוק להוכחה – כי דעותיו של הראי"ה אינן מושפעות מתפקיד או הקשר פוליטי כל שהוא חס וחלילה, שלא כדעתם של כמה חוקרים המנסים ליצור חלוקה והפרדה בין תקופות שונות (כגון בין תקופת יפו לתקופת ירושלים).
בשולי הדברים, אף שאין זו עדות גמורה, יש להוסיף את הנכתב בעמודו הראשון של העיתון 'דבר', יום למחרת פטירתו של הראי"ה (ד' באלול תרצ"ה, 2 בספטמבר 1935):
"בשובו מלונדון לא"י, אחרי הצהרת בלפור, מושפע מהתלהבות התקופה, חשב הרב קוק על האפשרות לחדש את עבודת הקורבנות על הר הבית, וייסד ישיבה מיוחדת בשם תורת כהנים ללמוד את הלכות הקורבנות. אומרים שגנרל סטורס העמיד את הרב על הערך המדיני של הצעה זו, והרב הרפה מרעיונו זה".
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
