ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- דרכי חז"ל במקרא
- פשט ודרש – הרב משה גנץ
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
הגר"א הולך בכיוון שונה, באדרת אליהו על פרשת משפטים בעניין רציעת העבד. שם מדרש ההלכה ממעט את המזוזה לרציעה, והגר"א מציין שמהפשט אפשר לרצועה על המזוזה. וזו מגדולתה של תורתנו, המתהפכת כחומר חותם (אדרת אליהו שמות, פרק כא, ו). את החותם מטביעים על החומר, כך אפשר לסגור מכתבים ולדעת אם מישהו פתח אותם. המיוחד בחותם שמה שמופיע בו מוטבע בחומר בדיוק להפך, יותר מזה הגר"א לא מסביר.
הרב קוק זצ"ל באורות התורה כותב פסקה (פרק א, א), מהשערה נאמר שהיא נכתבה בעקבות דברי הגר"א. ממנה אפשר למצוא הסבר לדברים:
תורה שבכתב אנו מקבלים ע"י הציור היותר עליון ויותר מקיף שבנשמתנו. אנו מרגישים מקרבה את הבהקת תפארת האורה החיה הכללית של כל היקום. דואים אנו על ידה למעלה מכל הגיון ושכל, חשים אנו רוח אלהים עליון מרחפת עלינו, נוגעת ואינה נוגעת, טסה על פני חיינו ממעל להם ומזרחת אותם באורה. האור מבהיק, נוצץ וחודר בכל, תחת כל השמים ישרהו. לא רוח האומה חוללה אור גדול זה, - רוח אלהים יוצר כל יצרה, תורת חיים זאת יסוד יצירת כל העולמים כולם.
בתורה שבעל פה אנו יורדים כבר אל החיים. אנו חשים שהננו מקבלים את האורה העליונה בצנור השני שבנשמה, בצנור המתקרב לחיי המעשה. אנו חשים, שרוח האומה, הקשורה כשלהבת בגחלת באור תורת אמת, היא גרמה באופיה המיוחד, שתורה שבעל פה נוצרה בצורתה המיוחדה. ודאי כלולה היא תורת האדם הזאת בתורת ד', - תורת ד' היא גם היא. העין הפקוחה של צופה באספקלריה המאירה, הנאמן בכל בית ד', לא אפשר שממנה תהיה נעלמת שפעת חיים זאת לכל פתוחיה. גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש - הכל נאמר למשה מסיני. ושני אורים הללו עושים עולם שלם, ששמים וארץ ישקו בתוכו.
בפסקה זו הרבה ביטויים ספרותיים-ציוריים, אך מדברי הרב אנו שומעים הבחנה בין תורה שבכתב לשבעל-פה. התורה שבכתב מרחפת מעל חיינו ומאירה אותם, התורה שבעל-פה חודרת לחיי המעשה. תוכן הדברים הוא כי ישנו עולם רוחני עליון המופיע בתורה שבכתב, התורה שבעל-פה מטרתה לקרב את התורה לחיי המעשה כי אחרת אי אפשר לחיות על פיה.
פשט ודרש – הרב משה גנץ (13)
הרב משה גנץ
5 - תפוחי זהב במשכיות כסף
6 - כחומר חותם
7 - הגשמת רעיון רוחני במציאות
טען עוד
סיפור היסטורי, הגברת שרה שנירר הקימה את בית יעקב. כשהיא הגיע לורשה היא גילתה דבר מבהיל, הבנים מקבלים חינוך תורני ואילו לבנות אין מסגרת דתית. ציור מבהיל נוצר מכך ברחובות העיר, אפשר היה לראות חסיד מטייל לצד אשה בלי שרוולים. לא היה חינוך וממילא לא היו בנות דתיות, על כן הלכה שרה שנירר לאדמו"ר מגור והקימה את בית יעקב.
מספרת שרה שבהתחלה השתמשה במחנכות מחללות שבת. רוצים להקים מוסד תורני, אך ביציאה לעולם המעשה ישם מגבלות. לא היו מורות, כדי לבצע את המפעל המופלא של בית יעקב היה צריך להשתמש במה שיש.
אנו ודאי זוכרים את הגר שבא לשמאי והלל ושאל כמה תורות יש לכם? (שבת לא, א) למשמע קבלת תורה שבכתב בלא שבעל-פה גירש שמאי את הגר. ישנו חסרון מהותי בלא תורה שבעל פה, אך הלל קיבל את הגר ולימדו שאי אפשר להורידה לעולמנו בלא התורה שבעל-פה.
נביא כמה דוגמאות לעניין זה:
ראשית נזכיר את הדין של "עין תחת עין" (שמוץ כא, כד), ודאי שהפשט הוא ממש כך. וכדברי הפסוק "ואיש שיתן מום באדם כן ינתן בו" (ויקרא כד, כ). דרשו חז"ל שעין תחת עין הכוונה לממון (ב"ק פג, ב), מסביר הרמב"ם שממשה רבנו נמסר דין זה (הלכות חובל ומזיק פ"א, ב-ו).
בגמרא בפרק החובל (ב"ק פג, ב) ישנם שתי דרשות להסביר מדוע הכוונה לממון, אך כמובן שעניינן לקרב אלינו את הדרש, שהפשט כפשוטו והדרש מסיני. העניין הוא שאדם שפגע באחד מאיבריו של חברו, היעלה על הדעת שכסף יפצה על פגיעה כזו? על כן הצדק הא-לוקי מחייב לפגוע בו כאשר פגע. בעולם המעשה דורשת תורה שבעל-פה שאף שכך צריך להיות הדין, נתרגמו לממון ולכך סיבות רבות. לדוגמה, חשוב לפצות את המסכן יותר מלהעניש את העני, או שאין הפגיעה שווה אצל כל בני אדם.
דרשות רבות יש אך אינם משכנעות, הסיבה היא שמדובר בדרשות תומכות . כלומר הדין ידוע ואנו באים לקרבו אל השכל, לכן נדרשות הדרשות אחרי שידענו את הדין כפירוש מקובל (רמב"ם בספר המצוות, שורש ב).
אדם שחבל בחברו משלם כופר, כלומר ממון תחת החבלה שבאמת מגיע לו. הרעיון האמיתי של דין צדק, מתורגם לעולם המעשה בצורה הגיונית על ידי כופר. אי אפשר ליישם את הדין כצורתו, חייב לתרגמו כחומר חותם .
(וורט למדני בעניין זה, כותב הרמב"ם (הל' חובל ומזיק שם) שחובל לא משלם על פי עצמו. הדבר תמוה כיוון שבמסכת ב"ק מבואר בפירוש שלא מדובר בקנס, בתחילת המסכת רואים שנמנים דינים אלו של בושת צערו וכו' אף למ"ד שלא מונים את הקנסות כאבות נזיקין (ב"ק ד, ב).
הסבר על פי דרכנו (שלא בהכרח נכון), שהיחס לתשלום זה ככופר הוא כיוון שאינו מדין צדק אלא כתרגום רעיון רוחני).
הרמב"ם במורה הנבוכים (ח"ג פרק מא), כותב בטעמי המצוות ביחס לעין תחת עין שהדין הוא כפשטו. ואומר הרמב"ם שבא לתת טעמים לפסוקים ולא להלכות, המפרשים מבקשים שימחל ה' לרמב"ם על התבטאות זו. אמנם על פי דרכנו מובן, בשיעור גמרא נסביר מדוע הדין ממון, אך בטעמי המצוות נדרוש כפשטו. הנה שהסבר זה לדרשות טמון בדברי הרמב"ם.
כך צריך להיות, התורה שבכתב כותבת את הרעיון בצורתו הרוחנית המקורית. התורה שבעל פה מורידה ומחברת אותו לעולמנו.
דוגמה שניה שנדון בה היא תפילין, "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך" (דברים ו, ח). הרשב"ם (שמות, יג, ט) דורש שזה כעין הפסוק "שימני כחותם על ליבך" (שה"ש ח, ו), אמנם פשוט שהכוונה של הפסוק אינה כפשט ממש לשים חותם. אלא שדברי התורה שהם רעיונות גדולים, אותם נשים על ליבנו ומעשינו. משל הפסוק הוא לתפילין.
ראב"ע חולק (שמות יג, ט), לדעתו פסוק זה אינו משל. מסכים ראב"ע שיש פסוקים שהם משל, לדוגמה "ערלת לבבכם" (דברים י, טז). פסוק זה ברור שהוא משל לפי הכלל שדבר שהשכל מחייב שאינו נכון, ודאי משל הוא. הנה ויכוח מהו הפשט.
עלינו להבין שהרשב"ם היה יהודי דתי והניח תפילין, אך הבין את הפסוק שימני כחותם שזהו רעיון נפלא להניח דברי התורה בראש מעיינינו. והתפילין עצמם נאמרו פרשיותיהם במסורת, הפרשיות שבהם הדברים המרכזיים בתורה. יציאת מצרים, זכרון המצוות אלו דברים עיקריים, התורה שבע"פ היא שלימדתנו מה לכתוב בדיוק.
כלומר התורה שבע"פ אמרה שהתורה לא תהיה כדבר מרחף, הוראה רעינית של חותם. אלא דבר מעשי ממשי, להטביע את הדברים בתוכנו, לקחת עור של עגל ולהטביעו עלינו. יש רעיונות שצריך להטביעם בקרבנו, אך הם מופיעים בתושב"ע. אין להיבהל מכך שבפשט הפסוקים מדובר במשל ואין תפילין, הרשב"ם לא נבהל מזה, בשביל היישום מגיעה תורה שבעל-פה.
שאלה: האם כל מדרשי ההלכה אסמכתאות הם?
תשובה: ישנו ויכוח בין הרמב"ם לרמב"ן האם פשט הכתוב חייב להופיע. יש שקוראים פסוקים בדילוגי אותיות, זו דרך קריאה. הרשב"ם לא נבהל מלקרוא את הפוסקים בפשטם, התורה שבכתב נותנת רעיון רוחני ואילו תורה שבעל פה דורשת את הדברים. דרשות התורה שבעל פה שמורידים את הרעיונות הרוחניים שלה לעולם המעשה, הרי הם דאורייתא, ויש שכלל אינם כתובים והם הלכה למשה מסיני.
דוגמה נוספת , הזכירה הגר"א כאחד המקומות שמתהפכים כחומר חותם, דין פיגול.1 מהו פיגול? קרבן שבשעת תהליך הקרבתו חשב הכהן לאוכלו חוץ לזמנו. הפסוקים מופיעים בפרשת צו ובפרשת קדושים, "ואם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת והנותר ממנו יאכל. והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אתו לא יחשב לו פגול יהיה והנפש האכלת ממנו עונה תשא" (ויקרא ז, טז-יח).
הנה שבפסוקים כתוב שיש להקריב קרבן ולאוכלו תוך זמנו, את הנותר יש לשרוף ואם חלילה מישהו יאכל אותו אז הקרבן לא ירצה ואוכלו עוונו ישא. אם כן הפיגול הוא קרבן שנאכל חוץ לזמנו, בהלכה נאמר שבמקרה כזה הקרבן לא נאסר רק אוכלו חייב כרת. הנה שלהלכה, השוחט קרבן בכוונה לאוכלו אחר הזמן פיגל, שלא כמו שכתוב בתורה. ואילו האוכל אחר הזמן בפועל אינו מפגל, אף שזהו הפשט (זבחים פרק ב).
נסביר, התורה כותבת בכמה מקומות "לא ירצה". הכוונה שהקב"ה לא שמח בקרבן, אין הקרבן פסול אך אינו מתקבל לרצון. חז"ל דרשו שקבן שאינו לרצון פסול, גם אצלנו כתוב "לא ירצה" אך בזה אי אפשר לומר שיפסל (בבלי תמורה פרק א). הרי הכל היה כדין, רק לאחר הזמן נותר בשר ונאכל, למפרע הכל נפסל? כיוון שלא יכול להיות דבר זה הבינו חכמים שאמירת התורה "לא ירצה", בפסוק זה עניינה תיאורטי בוודאי קרבן זה כשר ורק האוכל את הנותר חייב כרת שאין זה דרך כבוד. אבל אמר הכתוב "לרצונכם תזבחו" (ויקרא כב, כט), אם אדם שוחט מראש בכוונה לאוכלו לאחר הזמן, אז יתקיים משפט הפיגול.
מופלא שהשם פיגול בתורה נאמר באמת על נותר, התורה שבעל פה הפרידה את דין הנותר וחידשה מהו פיגול. הסיבה כפי שלמדנו שבאופן רעיוני נכון לומר שאכילה אחר הזמן דבר מכוער הוא, אך להפוך את כול המתעסקים בקרבן לעבריינים למפרע אינו הגיוני. על כן אין הנותר פוסל את הקרבן, השחיטה על מנת לעשות כן היא פיגול ממש שלא ירצה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
