חמדת השבת: לחם משנה קפוא | הרב בצלאל דניאל | בית המדרש

מדורים
חמדת השבת

קטגוריה משנית

שבת ומועדים
תפילות, קידוש וסעודות

4 דק' קריאה

פעמים רבות אין צורך למשפחות לקנות שתי חלות במיוחד לכבוד סעודת יום השבת. מבחינת הכמות די לה בחלה אחת. אך בכדי לקיים את חובת לחם משנה הם מוציאים פיתה או לחמנייה מהמקפיא, מברכים על שניהם ובוצעים את החלה (והלחמנייה תשוב לתא ההקפאה).
דבר זה עורר שתי שאלות שהתגלגלו לפתחי: ראשית, האם התנהלות שכזו תקינה, באופן כללי? שנית, במידה ושכחו להוציא את הלחמנייה מהמקפיא, ועתה הגיעה שעת הסעודה. הילדים רעבים והאורחים ממתינים. האם מותר להוציא את הלחמנייה מהמקפיא רק לצורך הברכה על שתי ככרות, ולברך עליה כך, למרות שהיא איננה ראויה לאכילה? ואם כן, האם מותר לעשות כך לכתחילה: להוציא את הלחמנייה רק בשעת הבציעה, ומיד להשיב אותה למקפיא?

נפתח בבירור חובת לחם משנה:
במסכת ברכות (לט ע"ב) רבי אבא אומר שאדם חייב לבצוע על שתי ככרות, כמו שכתוב "לקטו לחם משנה".
דברי רבי אבא מבוססים על פסוק. מצד שני, הפסוק מתייחס למן, ולא לחלות שאנו בוצעים בבתינו.

חמדת השבת (40)

הרב בצלאל דניאל

34 - חמדת השבת: פסיק רישא של מלאכת צידה

35 - חמדת השבת: לחם משנה קפוא

36 - חמדת השבת: סגירת זבובים וספק פסיק רישא

טען עוד

הט"ז (תרע"ח ס"ק ב) אומר שאין חולק שחובת לחם משנה היא מן התורה. אך המגן אברהם (רנד ס"ק כג) אומר שמוסכם שחובת לחם משנה היא מדרבנן, זכר למן בלבד. רוב מוחלט של הפוסקים פסקו כמגן אברהם.

הניסוח "על שני ככרות" הוא ניסוח מעניין. מדוע הגמרא אינה מנסחת "חייב לבצוע שני ככרות"?
המאירי מסביר שבפסוק נאמר "לקטו לחם משנה". מה אירע בשעת נפילת המן? העם יצא ולקט שני לחמים לכל אחד. אך כמובן שמאוחר יותר כל אחד התיישב לאכול את מנתו, והניח את המנה היתרה. אנו משחזרים בדיוק את זה: בשעת הלקיטה, בשעה שאוסף את הלחם אליו, עליו להחזיק שתי ככרות. אבל כאשר הוא בא לאכול אין צורך לבצוע את שתיהן. לכן רבי אבא אומר שעליו לבצוע "על" שתי ככרות – ולא את שתי הככרות.

הגמרא ממשיכה ומספרת כיצד אמוראים ביצעו את המצווה הזאת: רב אשי ראה את רב כהנא לוקח שתיים ובוצע אחת. רבי היה בוצע 'את כל הסעודה'.
רש"י מסביר שהכוונה היא שהיה בוצע חתיכה אחת גדולה שהספיקה לו לכל הסעודה.
אך הרשב"א חולק ואומר שהכוונה היא שהוא חתך את כל החלות שהיו לפניו.

הצגנו לעיל שלפי המאירי אין עניין לחתוך את החלה השנייה. מדברי הרשב"א עולה תפיסה שונה: הדרך הטובה ביותר להראות שהאדם מביא לחם משנה הוא על ידי בציעת שתי הככרות. כנראה שלדבריו חובת לחם המשנה מבוססת על הפסוק, אך מטרתו להראות את ריבוי האכילה שבשבת. אך לפי המאירי אנו משחזרים את אכילת המן שהייתה במדבר. ניתן לומר שהציווי הישיר הראשון שנאמר על השבת היה תלוי באיסוף המן, ולכן אנו מזכירים לעצמנו את שמירת השבת של עם ישראל. אך יתכן ויש כאן נקודה עמוקה יותר: מטרת השבת היא לתרגל שכל מלאכתנו עשויה. בעולם הבא איננו עובדים, אלא אוכלים מידו הרחבה של הקב"ה. כאשר אנו מזכירים את המן שעם ישראל אכל במדבר, אנו מזכירים את האכילה מידו הרחבה של הקב"ה. המטרה אינה לאכול יותר, אלא להזכיר את אותו התהליך, של לקיחת שתי ככרות ואכילת אחת מהן, ושמירת השנייה לשימוש מאוחר יותר.

יתכן ותהיה לדבריהם נפקא מינה לשאלה שלנו: לפי הרשב"א לכתחילה שתי הככרות צריכות להיות ראויות לאכילה נוכחית (יתכן וזה לא לעיכובא, אך וודאי שיש מקום לחומרה זו לפי שיטתו). לפי המאירי אין שום צורך ששתי החלות יהיו ראויות לאכילה כעת. אדרבה: לקחת שתי חלות, ואז להשיב אחת למקפיא זה שחזור מצוין של מה שעם ישראל עשו במדבר!

נביא מספר ראיות מדברי הפוסקים:
בשו"ת מקום שמואל (לרב שמואל מאלטונה, אב"ד שם לפני כ-250 שנה, סימן מה) אומר שניתן לצרף לחם חרוך ללחם משנה (נראה שכוונתו – שהתייבש, לא שהוא שרוף ממש), מפני שניתן לאכול אותו בתוך תבשילים שונים. על פניו דבריו מפתיעים – לא מדובר על מצב בו התבשילים הללו נמצאים לפניו, אלא שבעתיד יש יכולת להשתמש בלחם בתוך תבשיל כלשהו. אך אם הוא אינו ראוי למאכלים שהאדם אוכל כרגע, מה התועלת בכך שהלחם ראוי לאכילה בהמשך? לפי דברי המאירי הדברים מובנים: יש לבצוע חלה אחת, ואת השנייה לשמור לשימוש מאוחר יותר. המקום שמואל אומר שיש תנאי שיש שימוש עתידי לככר השנייה, גם אם אין לה שימוש כרגע.

הרב אליעזר חיים דייטש (רבה של בונהיד בהונגריה לפני כ-150 שנה) בשו"ת פרי השדה (סימן פח) נשאל על צירוף מצה ללחם משנה בערב פסח, למרות שאסור לאכול מצה בערב פסח. הוא משיב שמותר, מכיוון שלמחרת יוכל לאכול מהמצה. על פי דברי המאירי דבריו מתבארים היטב.

יש לציין שהרב חיים צבי מנהיימר (ראש ישיבה ורב עיר בהונגריה לפני כ-150 שנה) בשו"ת עין הבדולח (סימן סא) פוסק שאין לצרף פת מהתבואה החדשה (האסורה באכילה עד לט"ז בניסן) ללחם משנה. אך נראה שגם את דבריו ניתן ליישב עם דברי המאירי בשתי אפשרויות:
א. במקרה זה מדובר על לחם שאסור באכילה. גם המצה בערב פסח אינה איסור בעצם המצה, אלא מצד מנהגי הפסח, בשונה מחלה מתבואה חדשה, שחל עליה איסור.
ב. החלה הזאת לעולם לא תהיה ראויה לאכילה, מפני שלפני שיהיה לה היתר, יגיע הפסח, והיא תאסר מצד שהיא חמץ.

למעשה: שבט הלוי (חלק ו סימן לא) אומר שהוא מחמיר, למרות שמשמע שלא ראה בכך איסור של ממש.
הרב בצלאל שטרן (ניצול שואה שהתגלגל לאוסטרליה והפך לרבה של מלבורן) בשו"ת בצל החכמה (חלק ג סימן קי אות ד) מתנה את ההיתר בכך שהחלה תהיה ראויה לאכילה בשעת הסעודה הנוכחית, וכך משמע מהגרש"ז (המובא בשמירת שבת כהלכתה). מדבריהם משמע שסברו יותר כרשב"א – צריך שהחלה השנייה תהיה ראויה לאכילה במשך הסעודה הנוכחית.
אך בשמירת שבת כהלכתה עצמו סמך על המנחת יצחק (חלק ט סימן מב) והציץ אליעזר (חלק יד סימן מ) שמתירים לבצוע על חלה קפואה לכתחילה, כדברינו לעיל.
הרב עובדיה (יביע אומר חלק ח חלק אורח חיים סימן לב) אומר שאם אין לחץ מסוים עדיף להחמיר ולהפשיר את החלה, אך במידת הצורך מתיר לבצוע על חלה קפואה.

תפילות, קידוש וסעודות

חמדת השבת